מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת / הבלוג של יונתן גופר

עובדי מערכת הבריאות נשחקים והמטופלים נפגעים

שחיקה נוצרת בגלל עומס מתמשך שגורם לעובדים לתפקד פחות טוב בחיי היומיום שלהם. כשמדובר בעובדי מערכת הבריאות המצב חמור עוד יותר, מפני שהוא פוגע גם במטופלים. הגיע הזמן לערוך שינוי משמעותי בתרבות הארגונית כדי להקל את העומס על העובדים ולשפר את הטיפול בחולים

שחיקה (Burnout) היא תהליך אטי ומדורג שבו אדם מאבד את יכולתו לתפקד בסיטואציה יומיומית, מאבד את הכוחות הפנימיים שלו ואת המוטיבציה לבצע משימות. זהו תהליך שבו שגרה של לחצים, עומס ועייפות מכרסמים בהדרגה ביכולת לעשות את הדבר שבשבילו קמים בבוקר.

שחיקת המתמחים ברפואה נובעת משבוע עבודה של 80 שעות, 320 שעות בחודש. יש לנו זמן מועט עם הילדים, עם בני הזוג ועם המשפחה המורחבת. זמן אפסי לעשות ספורט, לקרוא ספר או לנשום.  ביומיום יש עיסוק בלתי פוסק בביורוקרטיה ובעמידה ביעדים, בביקורת של אבטחת מידע, בניהול סיכונים ובמניעת זיהומים - תהליכים שגוזלים מהיכולת להיות עם החולה. אנחנו עושים לפחות שש תורנויות בחודש שכל אחת מהן נמשכת 26 שעות רצופות. השעות האלה הן יותר מיממה של עבודה בלי רגע לעצור בשביל לאכול או לנוח, של התרוצצות מחולה אחד לאחר, ממשבר למשבר.

רופא ורופאה עומדים במסדרון בית חולים
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

רפואת המסדרון עוברת לטלפון

רופאים בתחילת דרכם מגלים שזמן קצר אחרי שסיימו את הכשרתם הם מתחילים לקבל פניות בטלפון ובווטסאפ בענייני בריאות מאנשים מוכרים וגם מזרים. משמח לדעת שייעוץ כזה עוזר להרגיע מטופלים מודאגים, ובכל זאת חשוב לזכור שהכי טוב להגיע לפגישה אצל הרופאים המטפלים כדי שיראו את הדברים בעצמם

יונתן גופר וקרן שחר ניסן

יונתן: "בוקר שבת פסטורלית, השמש זורחת, ציפורים מצייצות, הילדות משחקות, הקפה חמים, קצת שקט. לפתע התרעת הודעה בטלפון, אני פותח ומולי תמונה של אה… בולבול. איבר מין של תינוק בן שנה. ללא טקסט, ממספר שאני לא מכיר. רק תמונה. כמה שניות של אי שקט עוברות עלי בזמן שאני רואה את הכיתוב 'מקליד/ה...' עד שמופיע הטקסט שמסביר שזאת אמא של ילדה מהגן של הגדולה, שכבר עברה לגן אחר, והיא פשוט נורא מודאגת מהפריחה שהופיעה לתינוקי על אשך ימין. הדופק שלי יורד ואני מקליד מילות הרגעה ומנחה אותה מה היא צריכה לשים לב לגביו. אני מניח את הטלפון בצד ותוהה מה יחשוב אדם שלא יודע במה אני עובד כשהוא יראה את התמונות שמסתובבות לי בטלפון. מזל שאני לא רופא עור, כי אז זה היה באמת מטריד".

אבא מצלם תינוק בטלפון סלולרי
romrodinka / iStockphoto via Get
להמשך הפוסט

להיות רופא, להיות חבר

התמודדות עם מצבים קשים של מטופלים הם עניין יומיומי, אבל פגישה עם מוות של חברה קרובה שינתה את האיזון בין מקצוענות לבין חברות

פעם, לפני שהייתי סטודנט לרפואה ולפני שבכלל נכנסתי למסלול הזה, התרגשתי בכל פעם שביקרתי בבית חולים. כמו ילד בחנות צעצועים הייתי מביט במכשור הרפואי מסביבי - המזרקים, חומרי החיטוי, המכונות שמשמיעות "ביפ" קצוב - מסתובב ביניהם ומדמיין איך הם יהיו התפאורה הקבועה שלי כשאגדל. הקשבתי לרופאים שסיפרו על מצבה של סבתא שלי, של חיילים שליוויתי כחובש, שלי עצמי, וחשבתי שיום אחד אלה יהיו החיים שלי, שאני אהיה זה שמסביר ומבשר. קיבלתי טעימות מהעתיד שלי.

היום אני רופא 24 שעות ביממה בלי להתכוון לכך: זה קורה כשאני שומע שיעול של ילד מהגן של הבת שלי, מביט באדם צולע ברחוב או שומע מחברים ומשפחה בשורות רפואיות ויודע היטב מה עומד מאחורי המילים שהרופאים אמרו. אני מרגיש כמו מישהו שגילו לו את הטריק מאחורי הקסם, שיודע שיש נערה נוספת ששוכבת בארון המנוסר, שיש עוד קלף שמתחבא בשרוול.

איור של רופא בחלוק מחזיק את הלב של עצמי בידיים
איור:אילה טל
להמשך הפוסט

המחלקה לרפואה דחופה: המדריך המלא לממתינים במיון

אנשים שמגיעים למחלקה לרפואה דחופה נאלצים לפעמים להמתין שעות ארוכות עד שהם משוחררים הביתה או מועברים לאשפוז במחלקה. אלה הסיבות לכך שזה קורה

נכתב יחד עם ד"ר יסמין אבו פריחה

ברוכים הבאים לחדר המיון, חלון הראווה המאוד לא מפתה של מערכת הבריאות הציבורית. זה לא משנה לאיזה חדר מיון הגעתם - ילדים, פנימית, כירורגי או נשים - אתם עומדים לחכות הרבה מאוד זמן. למה זה קורה? אלה התשובות לכל השאלות בנושא:

אנשים ממתינים במיון אורתופדי של בית החולים סורוקה
עופר וקנין
להמשך הפוסט

הלוואי שזה יצליח: על תפקידה של התקווה בהחלמה

תקווה היא חלק חיוני מהחלמתו של כל מטופל, ולא משנה אם היא מגיעה מתמיכה של חברים או מאמונה באל. תגובה לטורו של רוגל אלפר

נתקלתי השבוע בטורו של רוגל אלפר שעסק בדיווח החדשותי על מותו של הנער אשר חזות מפגיעת ברק. אלפר ביקר את האופן שבו כתב "חדשות 12" דיווח על המאמצים הרפואיים של הצוות בבית החולים להציל את הנער לצד התפילות וההשתדלות הדתית של בני המשפחה וקרוביהם, לרבות עצתו של רב לשנות את שמו של הילד. הביקורת העיקרית הייתה שאי אפשר להשוות בין עבודתם של הרופאים לבין תפילות בטענה ש"תפילות אינן שקולות לטיפול רפואי".

אלפר יוצא נגד הניסוח שבחר הכתב ושממנו משתמע שתפילות הן מה שיעזור לנער להחלים. אני רוצה לתהות על האופן הטוטלי שבו הוא פוסל את מקומה של התפילה, או יותר נכון את מקומה של האמונה, בתהליך הריפוי. אני חושש שהאוטומטיות שבה אלפר מתייחס לדת ולמנהגיה גרמה לו לפספס מרכיב כל כך חשוב בעיני ברפואה - התקווה.

אישה מחזיקה יד לחולה עם עירוי במיטת בית חולים
Rebecca Blackwell / AP
להמשך הפוסט

בכל מכשיר החייאה יחיה משהו מד"ר זוסמן

קירות בתי החולים מעוטרים בלוחות זיכרון רבים לחולים שמשפחותיהם החליטו לתרום לזכרם: זה יכול להיות מכשיר אק"ג, רכב אמבולנס ואפילו מחלקה שלמה. מותו של הקרדיולוג ד"ר אורן זוסמן היה פתאומי ומטלטל, אלא שזכרו יכול להמשיך להתקיים באמצעות תרומה לרכישת מכשירי דפיברילטור להחייאה

הפעם הראשונה שנגעתי במוות כאיש רפואה היתה לפני ארבע שנים. הייתי סטז'ר במחלקה פנימית ובאחד החדרים שכב אדם לקראת סוף חייו. בימים האחרונים הוא לא תקשר עם הסביבה. המוות הבלתי נמנע הגיע והמתמחה שאחראי על המטופל ביקש ממני לעשות אק"ג שיאשר שאין פעילות לבבית. חיברתי את האלקטרודות לגוף הקר, סביבי עומדים בני המשפחה. אני לוחץ על כפתור וממנו נפלט דף ארוך וצר שעליו מודפס קו כמעט ישר שמסמל דבר אחד ברור.

אני תולש את הדף, מקפל אותו, מנתק את האלקטרודות מגופו של המטופל ומסתובב לצאת מהחדר. אחד מבניו שואל: "דוקטור, הוא יהיה בסדר?" אני מביט בדף ועונה במבוכה: "תכף יגיע הרופא שלו ויענה על כל השאלות", קובר את הפרצוף בפלט האק"ג ויוצא מהחדר. משאיר מאחורי שממה של אי ודאות. כמה דקות אחר כך נשמעים משם זעקות הכאב של בני המשפחה, בכי הילדים, צלצולי הטלפון והודעות התנחומים.

החייאה
Pixel_away / Getty Images/iStock
להמשך הפוסט

בין מחלה לבריאות שלמה: נקודת הזמן הקוונטית של חדר המיון

בחדר המיון מתקיים אזור זמן נפרד, שבו הכול יכול לקרות וכל האפשרויות מתקיימות ביחד. ברגעי ההמתנה לתוצאות הסופיות של הבדיקות עומדים הורים מודאגים לילדים חולים ולצדם רופאים שהמילים שהם אומרים יקבעו את עתידה של המשפחה

בכל לילה בבית החולים משתנים לנצח חייהם של ילד ושל משפחתו. סליחה על הדרמטיות, אבל הבניין הזה לא אוהב שגרה. כמעט בכל תורנות מגיעים למיון הרבה ילדים, רובם עם מחלות זיהומיות שיחלפו אחרי טיפול אנטיביוטי או טיפול תומך בלבד, חבלות ראש קלות שמסתיימות לרוב בהשגחה של כמה שעות במיון, או חתך להדבקה או לתפירה. בין כל אלה יש ילד או ילדה שמגיעים עם מה שיתברר מאוחר יותר כאבחנה חדשה של מחלה שתשנה את חייהם - סוכרת, מחלות נוירולוגיות כאלה ואחרות וסרטן. "המחלה", זאת שכולם חוששים ממנה.

לפני שבוע הייתי במשמרת. למיון שלנו מגיעים יותר ילדים מהרגיל ואנחנו עושים מאמץ לעמוד בקצב. החורף שמעבר לפינה הגיע מוקדם מהצפוי ואנחנו מתחילים לראות יותר ילדים עם מחלות וירליות של נזלת ושיעול. אני מדלג בין מטופל למטופל ועובר בין מתן טשטוש בחדר פעולות לפתיחת אבצס לבין בדיקה של תינוק חדש שפולט יותר מהרגיל. רוב הילדים ישתחררו בסופו של דבר הביתה, חוץ מכמה שנראים קצת יותר חולים ויצטרכו השגחה וטיפול במחלקה.

חדר מיון
ניר קידר
להמשך הפוסט

חולים על גוגל: אל תסתמכו על מידע לא בדוק

בעידן של פוסט אמת יש ברשת המון מידע שמערער על בטיחותם של חיסונים ושל טיפולים תרופתיים, ואף על קיומן של מחלות מסוימות. תפקידם של הרופאים הוא לעשות סדר בכמויות המידע העצומות ולעזור למטופלים לברור מתוכו את הדברים הנכונים

לפני כמה שנים, כשעדיין הצלחתי לעמוד בחובותיי כאוהד קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, הייתי במשחק נגד בני סכנין באצטדיון בחיפה. לאחר תיקול שחקן של הקבוצה היריבה, קיבל אחד השחקנים שלנו כרטיס צהוב. אני עומד ביציע הצפוני ורואה את השופט מניף את הכרטיס, ובאותו הרגע אפליקציית התראות כדורגל הראתה שהשחקן המדובר קיבל כרטיס אדום. חבר שעמד לידי הביט בי במבט תוהה, ושנינו שאלנו את עצמנו אם השחקן הוצהב או הורחק, למרות העובדה שראינו במו עינינו מה קרה. הבלבול הזה נמשך שניות בודדות בלבד ואחריהן האפליקציה התעשתה ויישרה קו עם המציאות.

שנה וקצת אחרי התקרית הזו הייתי תורן במחלקת תינוקות. נקראתי למחלקת היילודים, שבה שוכבים תינוקות בני שעות ספורות. ליד אחת העריסות עמדה סבתא של תינוק חמוד שמבקשת שלא נחסן את הילד בחיסון צהבת, שניתן ביממה הראשונה לחיים. אני הרופא האחראי ולכן החתמתי אותה על טופס סירוב קבלת טיפול רפואי.

יד עם סטטוסקופ מושטת מתוך מסך מחשב אל אדם שיושב מולו
איור: אילה טל
להמשך הפוסט

לטובת הילדים: השיח עם הססני חיסונים צריך להיות מכיל ומכבד

אחד הפיתוחים החשובים של הרופאה המודרנית הוא היכולת להימנע ממחלות מסוכנות שיכולות לגרום נזק עצום באמצעות חיסונים. השיח של מתנגדי החיסונים שגוי ומטעה, ובכל זאת רופאים צריכים לענות לטיעונים כאלה באופן מכבד ולפרק את ההתנגדויות בעדינות ובחוכמה

לפני כמה חודשים הגיעה למיון בת 12 שנחבלה בראש אחרי תאונת אופניים חשמליים. הילדה לא חבשה קסדה ועל הדרך גם נחתכה מהנפילה. אחרי לילה מורט עצבים להוריה ו-CT ראש אחד התברר שהכול בסדר ויכולנו לשחרר אותה לביתה. נשאר רק דבר אחד קטן - בגלל החתך הלא יפה ביקשנו להשלים חיסון טטנוס. אמה של הילדה סירבה בתוקף: "אני לא מחסנת, זה מסוכן", היא אמרה, חתמה על טופס ויתור והלכה הביתה.

אני לא חושב שהאם רצתה להזיק לילדה. להפך, היא חשבה שהיא מגנה עליה. אלא שדווקא המחשבה הזו הבילה אותה לעשות משהו שבגללו בתה יכולה לחלות מאוד ואולי אפילו למות. וזה קרה מפני שבשנים האחרונות נעשו החיסונים נגד מחלות מסוכנות, אולי הפיתוח החשוב ביותר של הרפואה, לעניין שרבים בציבור מטילים בו ספק. שיאה של התנגדות זאת הוא במותה הטרגי של דיילת מחצבת לפני כמה שבועות, שהתסיס שוב את השיח. היא עצמה הייתה מחוסנת במנה אחת אבל נדבקה מנוסע אחר.

תינוקת מקבלת זריקת חיסון בזרוע
scyther5 / iStock / Getty Images
להמשך הפוסט

אל תפחדו מהפחד, הוא שומר עלינו ערניים כהורים, כרופאים וכבני אדם

החששות שמלווים הורים טריים לא נעלמים אף פעם, לכל היותר הם יכולים לדהות עם התבגרותם. העבודה בבית החולים מזמנת מפגשים עם ילדים החולים וגם עם הוריהם מלאי הדאגות, ואחד מתפקידיו של הרופא הוא לדעת שהפחד קיים ולהכיל אותו

כשדמיינתי איך זה להיות אבא, תמיד עלתה לי בראש אותה התמונה: אנחנו חוזרים מארוחת שישי אצל סבא וסבתא, והילדה נרדמה בדרך הביתה. בדרך מהמכונית לדירה שהיא ישנה בידיים שלי, ראשה מונח בעדינות בשקע שבין הכתף לצוואר שלי. אני יכול להרגיש אותה נושמת. הילדה לא שומעת ולא מרגישה דבר, היא בטוחה בזרועותיי.

מכל הסיטואציות שהאבהות מזמנת, זו מייצגת עבורי את החוויה באופן החזק ביותר. החיבוק האוהב, תחושת הביטחון של הילדה בידיים של אבא שלה. אבל היא גם מגלמת בתוכה את המתנה הנוספת שאתה מקבל כשנולד לך ילד - שק הפחדים הענקי שמתמקם בחזה. החיבוק החזק הוא גם כזה ששומר עליה מסכנות הסביבה, שמחזיק אותה קרוב ומבטא את כל החששות והפחדים שלי לקראת היום שבו לא אוכל להחזיק אותה קרוב כל כך ואצטרך לשחרר.

רופא בבית חולים מדבר עם ילדה ועם אמא שלה
דויד קלדרון
להמשך הפוסט

"אני פוחדת שמשהו יקרה. חייבים למנוע את האלימות נגד צוותים רפואיים"

בשנים האחרונות האלימות נגד צוותים רפואיים נעשתה חמורה יותר. הם סובלים פגיעות פיזיות ומילוליות, ובכל זאת נדרשים להכיל את הקושי של המטופלים ולהמשיך לעבוד כאילו לא קרה דבר. אשתו של רופא מספרת על החששות

כותבת: אלינור זגורי גופר

אני אשתו של יונתן, רופא מתמחה ברפואת ילדים שעובד בבית חולים לילדים. יש לנו ילדה אחת ואני בהיריון מתקדם. שש פעמים בחודש אני נשארת לבד בזמן שהוא עובד בתורנות של 26 שעות. אלה ימים של תיאומים ולילות שבהם אני מאכילה, מרדימה, קמה לראות שהילדה בסדר. שש פעמים בחודש בסופי שבוע, בחגים ובימי חול. אני יודעת שיום אחרי התורנות הוא יהיה עייף ולא מתפקד מחוסר שינה, אבל מקווה שהפעם התורנות תעבור ללא תקלות מפני שאני חוששת שהוא ינהג אחרי מי יודע כמה שעות של ערות.

אחיות מפגינות נגד האלימות כלפי צוותים רפואיים בבית החולים הדסה הר הצופים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

רפואה אינה מבוססת על סיפורו של אדם אחד

מדע הרפואה לא נקרא כך בלי סיבה: מאחורי כל אבחנה, טיפול ותרופה עומדות שנים רבות של מחקר קליני מאומץ שנעשה תחת פיקוח קפדני. סיפור החלמתו של אדם אחד אחרי שהתעלם מהטיפול שהומלץ לו על ידי רופאיו הוא רק סיפורו של אותו אדם, ואי אפשר - וזה אפילו מסוכן - להניח שכך שזה יהיה גם אצל אנשים אחרים. תגובה לטור של דורון קורן

בשנת 2009 גילתה בל גיבסון, צעירה אוסטרלית, שיש לה גידול קטלני בראש. הרופאים העריכו שנותרו לה ארבעה חודשים לחיות. לגיבסון היה אח אוטיסט שעבורו היא בישלה מאז שהייתה בת שש, ואם חולת טרשת נפוצה שבה היא תמכה כלכלית. לאחר חודשיים של טיפולי הקרנות וכימותרפיה נראה שהטיפול נכשל מפני שהגידול לא נסוג, אבל היא ידעה שהיא לא מוותרת. גיבסון החליטה לעשות שינוי בחייה והחלה משטר של התעמלות ומדיטציה, ועברה לתפריט טבעוני המורכב ממזון אורגני בלבד. אחרי חודשיים של תזונה ותנועה היא נרפאה - בהדמיות שעברה לא נמצאו סימנים לגידול.

הסיפור של גיבסון הפך ויראלי ושותף שוב ושוב ברשתות החברתיות. הפוסטים הנרגשים העלו על נס את האפשרות לנטוש את המלצות הרפואה המודרנית ולפנות לטיפול טבעי יותר. בשנת 2013 היא יצרה אפליקציית בריאות ולייף סטייל שמלווה את מי שבחרו לעשות שינוי בסגנון החיים שלהם, כמו זה שהביא להחלמתה. כ-200 אלף איש רכשו את האפליקציה בחודש הראשון לשחרורה וסיפרו נפלאות על תחושותיהם ועל שיפור משמעותי בבריאותם. אלא שאז התברר שסיפורה של גיבסון היה שקר. מעולם לא היה לה סרטן. היא מעולם לא עברה טיפולים, הכול היה תרמית.

צוות רפואי בחדר ניתוח
רמי שלוש
להמשך הפוסט

אחרי הכול, תמיד כדאי לשמור על פרופורציות

המבחן המאיים עבר אבל החשש מפני הציון המשיך ללוות אותי לא מעט זמן. מפגש עם אביה של ילדה שמטופלת במחלקה גרם לי להבין שכל אחד פוחד ממשהו ולפעמים מצפה לרע ביותר, אבל ההשלכות של כישלון לא תמיד זהות

12:00, יום רביעי שלפני שבועיים. אני יוצא מאולם ענקי במרכז הירידים בתל אביב, חלל ממוזג באופן מוגזם שיש בו רצפה חשופה, שורות של כסאות כתר ושולחנות עץ קטנים. מאחורי כל שולחן יושב מתמחה ברפואת ילדים ושוקד על סימון תשובות על פני דף. ארבע אפשרויות לכל שאלה, 150 שאלות אמריקאיות, ארבע שעות, כמעט 12 חודשים של הכנות.

המבחן של ההתמחות הסתיים. אני צועד על הדשא שמקיף את ביתן 13 המקושט בציור קיר ענקי של צייר מוכשר, ממצמץ מול האור החזק של צהרי אמצע יוני. שנה של הכנות ושל מתח הגיעה לסיומה. מתחשק לי לרוץ, לקפוץ, לשתות, לישון, לנוח, לנשום. אני מסתפק באנחת רווחה - זה מאחורי. חולפות שניות, אולי דקות של הקלה, עוד נשימה עמוקה וזהו. ברגע הזה נפלה עלי התחושה הזו של ציפייה למשהו שאמור לקרות. אני מנסה להדחיק את התמונות של המבחן שמתחילות להתגנב בשולי המחשבה, אבל כל מה שאני חושב עליו הוא הציון.

ילד בכיסא גלגלים עם אמא שלו
אלון רון
להמשך הפוסט

התיאוריה של הכול, או: בשביל מה צריך את זה בכלל?

רופאים עוברים במהלך התמחותם שני מבחנים קשים שבהם נבדק הידע שלהם בהרבה נושאים וברמת פירוט גבוהה מאוד. הבחינה הזו מעוררת מחשבה על הצורך בידע אישי בעידן שבו רופאים (וחולים) מגיעים למידע באמצעות האינטרנט

השעה קצת אחרי חצות. לשם שינוי, אני לא ער בגלל משמרת אלא בוהה בצג המחשב שעלו טבלת קריטריונים של מחלה גנטית נדירה. אני מנסה לחבר לעצמי שיר או תמונה שיעזרו לי לזכור את כל תת הסעיפים למקרה שמישהו החליט לחבר שאלה דווקא על המחלה הזאת ודווקא על הנתונים בטבלה הזאת.

אחר כך אני נשען לאחור ובוהה בשולחן הלימודים הקטן. יש עליו חוברות סיכומים וטבלאות, אוגדן הנחיות קליניות ומצגות מודפסות שמונחים בערימה לא סימטרית, ובין כל החפצים מפוזרים עטים ומרקרים. בפינה ספל לבן וסדוק שמולא כמה פעמים במהלך היום ועתה הוא עומד בתוך סימן יבש של קפה. לידו שני כרכי ה"נלסון", ספר הלימוד שבו 3,478 עמודים צפופים-צפופים של מילים ומחלות, תסמינים ותסמונות, תרשימים ותמונות שכל תכליתם ללמד אותי את כל מה שאפשר לדעת על רפואת ילדים.

חומרים ללימוד לבחינה
יונתן גופר
להמשך הפוסט

לא עומדים בצד: על תפקידם המשמעותי של האחים והאחיות

צוותי הסיעוד הם הציר המקשר בין הרופאים לבין המטופלים: הם עוזרים לרופאים להעניק טיפול טוב יותר ולחולים לקבל את הטיפול הזה. העבודה בתווך הזה מקבלת מעט מדי הכרה, וזו הזדמנות להודות עליה

אחרי שסיימתי את לימודי הרפואה וקצת לפני שהתחלתי את הסטאז' וההתמחות נסעתי לטיול הגשמת חלום בנפאל. במסגרת פרויקט סטודנטים מצאתי את עצמי מצויד בחלוק ובסטטוסקופ, עובד בהתנדבות בבית חולים בעיר פוקרה. דמיינתי לעצמי שש שנות לימודים שמתנקזות לסיטואציות של גבורה והצלת חיים במדינת עולם שלישי, אבל מהר מאוד הבנתי כמה המון יש לי עוד ללמוד. פערי השפה וההיכרות הביאו לכך שאף אחד לא ספר אותי. לרופאים הייתה מספיק עבודה והם לא היו צריכים על הראש שלהם גם את הישראלי הזה שצריך לתרגם לו הכול ולהסביר לו איך הדברים עובדים. השפה הייתה גורם מפתח ביכולת שלי להבין ולהגיע אל החולים, ובהיעדרה הסתובבתי בימים הראשונים בחוסר מעש וחיפשתי מה לעשות עם עצמי.

יום אחד ראיתי בכניסה למיון מישהו עם מראה מערבי. הוא דיבר אנגלית ושמחתי למצוא מישהו לעבוד איתו. זה היה קאוון, סטודנט אמריקאי ממוצא וייטנאמי, שעמד בין כמה אחיות וצחק. ניגשתי להציג את עצמי וגיליתי שהוא לומד סיעוד. בניגוד לי הוא לא מתגורר באזור התיירותי אלא בשכונה ליד בית החולים, בחדר קטן אצל משפחה מקומית. לקוואן יש הרבה יותר הזדמנויות מאשר לי לגעת בחולים, הוא ממש מטפל בהם. אחרי כמה ימים הוא החבר העיקרי שלי בבית חולים ואני מחבב אותו כי הוא נחמד אלי, כי הוא מדבר אנגלית, כי אני לומד ממנו. אני גם קצת מקנא בו: הוא עושה כל מה שחשבתי שאעשה ולא העזתי. רציתי להתערבב פה באמת, להיטמע, לא להיות תייר.

אחיות בבית חולים
אלון רון
להמשך הפוסט

החיילים שזקוקים לסחיבת פצוע של הנפש

האתוס הצבאי מדבר על חיילים בשדה הקרב שמוכנים לוותר על חייהם למען אנשים אחרים. צה"ל עדיין לא מצליח להתמודד עם התאבדויות של חיילים שצריכים שמישהו ישים לב לקושי שלהם במהלך השירות ויעזור להם להתגבר עליו

יוני 2004, טקס סיום קורס חובשים. אני עומד ברחבת המסדרים עם שאר בוגרי הקורס, והמפקדים עוברים בין החניכים ומחלקים את סיכות החובש הנוצצות. ברקע מתנגן שירו של יהורם גאון, "בלדה לחובש". אחרי שלושה חודשים של תרגילי טיפול תחת אש, סחיבת פצוע, עצירת דימומים מורכבים ופרוצדורות מצילות חיים בשדה הקרב הגיע האתוס לשיאו עם מילותיו של דן אלמגור:

"אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ.
רַק לֹא לִפֹּל, מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ.
שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ.
הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ".

בית עלמין צבאי
טס שפלן / ג'יני
להמשך הפוסט

להיות בצד השני של הסטטוסקופ

במפגש הראשון שלי עם מערכת הבריאות כמטופלת ראיתי זלזול וחוסר סבלנות, במפגש השני ראיתי אמפתיה ודאגה. שני האירועים האלה עזרו לי להיות רופאה טובה יותר

כותבת: קרן שחר ניסן

עבודה קשה, שני ילדים, שגרה שאין בה הרבה חלונות זמן. לנו, הרופאים, יש המון תירוצים. "כן, מחר אני אברר מה הכאבים האלה ואבקש שיבדקו את נקודת החן שנראית מוזר". העיקר שזה יהיה מחר, לא, בעצם בשבוע הבא, אחרי תורנות, לפני תורנות, נראה כבר. כמה פעמים בחודשים האחרונים הבטחתי לעצמי לשלוח הודעת ווטסאפ לחברים המומחים בתחומים הרלוונטיים, התייעצות שהיא אפילו לא התייעצות מסדרון? הסנדלר ממש הולך יחף.

מחלקה בבית חולים
רמי שלוש
להמשך הפוסט

שיחות על שחרור: בין חופש לאחריות

האם לאשפז מטופל כדי לא להחמיץ בעיות אפשריות או לשחרר אותו לביתו ולחשוש שיקרה לו שם משהו? התשובה מחייבת תובנה פשוטה: המחלה היא זו שמגבילה את החופש של החולה, והישארותו באשפוז תשחרר אותו מכבלי המחלה

בערב פסח האחרון התנדבתי להיות תורן במיון. אני לא חובב גדול של ארוחת הסדר הארוכה ושל האוכל הכבד, כך שהעדפתי לבלות את חג החירות כלוא בבית החולים. בערב נפגשנו כל תורני הבניין לחגיגה מאולתרת בחסות מתנדבים שהגיעו במיוחד והביאו אוכל ושולחן חג, ובהובלת מתמחה שהנחה את הסדר. השיחה על משמעות חג התערבבה עם התפאורה של בניין מלא במטופלים מאושפזים, ועלי נשבה רוח חג ששטפה אותי בהרהורים על משמעותו של החופש בין כותלי בית החולים.

אשפוז בבית חולים, ולא משנה מאיזו סיבה, פוגע בחופש הפעולה של המטופלים. במשך כמה ימים הצוותים הרפואיים קובעים עבורם את מקום מגוריהם, מה מותר ומה אסור להם, מה יאכלו ומתי יפגשו מבקרים. החלטה על אשפוז פירושה לקבל על עצמך אחריות עצומה, שיש לה השלכות לא רק על המטופל אלא גם על כל משפחתו.

רופא בודק ילדה בבית חולים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

אוסף המבטים שלי

המשמרת האחרונה כמתמחה היא הנקודה שאליה מתנקזים כל הזיכרונות מהשנים האחרונות. ארבע שנים וחצי שמרגישות כמו חיים שלמים של התבוננות פנימה והחוצה

כותבת: רשא חורי

בסוף התורנות האחרונה של 26 שעות עבודה רצופות בכיתי. גופי התמלא בתחושה שלא הכרתי, תחושה של שחרור ושל חופש, אבל בכל זאת הזלתי דמעות. בדרך הביתה נזכרתי בחוויות של ארבע שנים וחצי, שבאותו הרגע נראו לי כמו חיים שלמים. אלה חוויות שעיצבו את הרופאה שאני היום ואת החיים שבחרתי. נזכרתי ברגע הראשון, ביום שדרכתי בפעם הראשונה במחלקת ילדים בסבב הקליני הראשון כסטודנטית לרפואה. זה היה הרגע שבו התאהבתי במקצוע והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי.

רשא חורי במחלקת ילדים
פרטי
להמשך הפוסט

המילים שאנחנו אומרים והמילים שאנחנו לא

רופאים לפעמים יודעים במה מדובר וחוששים לומר את המילה המדויקת, ופעמים אחרות נתקלים במושג לא מוכר ומנסים להסתיר את חוסר הידיעה שלהם. מפגש עם בעלי צרכים מיוחדים מחייב רגישות גדולה עוד יותר לבחירת השפה וטון הדיבור

כששואלים אותי כמה שפות אני דובר יש לי בדיחה קבועה: "שלוש שפות - עברית, אנגלית ו'רפואית'". אני מתכוון לכך שלא מעט פעמים הדברים שהרופאים אומרים למטופלים שלהם נשמעים מוזרים ולא מובנים, ובעיקר מפחידים. כצוות רפואי, יש לנו אחריות גדולה מאוד על ההחלטה אילו מילים אנחנו אומרים ובשיחה עם הורים או עם מטופלים בחירת המילים ונימת הקול יכולה לחרוץ את הגורל שמתרוצץ במחשבותיהם.

אני משתדל מאוד לברור היטב את המילים ואת הטון שבו אני אומר אותן כשאני מדבר עם המטופלים. הפער בין מה שאני אומר לבין מה שבסופו של דבר נקלט הופך את מלאכת השיחה עם מטופלים למאתגרת במיוחד: שכשאני אומר "ויראלי" ההורה שומע שזה כלום למרות העובדה שגם מחלה ויראלית יכולה להיות קשה ומורכבת, וכשאני מסביר שיש תהליך של זיהום ושצריך לטפל באנטיביוטיקה האמא שומעת "אשפוז" ו"סכנת חיים" גם אם הרבה פעמים המפגש בינינו יסתכם במרשם והביתה.

ילד בבית חולים
יונתן גופר
להמשך הפוסט

המקום שבו מותר לנו להיכשל

תרגולי ההחייאה הם הזמן שבו אנחנו לומדים איך להציל חיים של מטופלים בזמן קצוב ובלחץ אמיתי. אנחנו מעדיפים שהחולים ימתינו עוד כמה דקות עד שנסיים את התרגול מאשר שלא נדע מה לעשות

מספרים לך על ילד מעורפל הכרה. הוא בן שנה וקצת, בימים האחרונים לא הרגיש טוב ואכל מעט, וההורים אומרים שהוא לא נראה כמו עצמו. כל הצוות מכונס בחדר של החולים הקשים, הוא חדר ההחייאות, הילד שוכב על המיטה. לפני שאתה מספיק בכלל לבקש משהו האחות כבר מכניסה עירוי ושואלת איזה בדיקות דם תרצה שהיא תיקח, ואח אחר מחבר את הילד למוניטור.

השעון מתקתק. הכול קורה מהר, מהר מדי. יש לך כל כך הרבה שאלות בראש ואתה מנסה לעשות סדר. הילד מתנשם. מבט למוניטור, דופק כמעט 200. רוויון החמצן בדם נמוך אז אתה מבקש שיניחו לילד מסיכת חמצן בלי לשים לב שהאחות כבר עשתה את זה כשהוא הגיע. רופאה שבדקה את הילד מדווחת לך על הבדיקה הגופנית, "אולי ניתן לו אינהלציות?", היא שואלת. "כן!", אתה נאחז ברעיון, "ובואו ניתן גם נוזלים", אתה אומר אחרי מבט במוניטור. השעון ממשיך בשלו.

תרגול החייאה. כל צלקת דמיונית שאנחנו חווים עכשיו מונעת צלקת עתידית בטיפול שלכם
יונתן גופר
להמשך הפוסט

פשרות בין משמרות: איך שומרים על המשפחה?

החיים כמתמחה הם פשרה אחת גדולה מצדן של המשפחות שצריכות לתפקד כרגיל למרות היעדרויות מרובות, עייפות קשה ומחשבות שנודדות אל העבודה גם בשעות הפנאי

החכמים מתחילים לגשש כבר ביום שלפני: "מחר אני חייב לצאת מוקדם", הם מודיעים במחלקה. הבעיה היא שלא תמיד אתה יודע מראש. לפעמים זה קופץ עליך באמצע היום, ואז מתחיל המאבק. למשל כשאשתי מתקשרת אלי, ואני כבר שומע בקול שלה שמשהו לא בסדר. מתפוצץ לה הראש, האור מסנוור, קשה לה לנהוג הביתה. הקלינאי שבי מאבחן מיגרנה, בן הזוג שבי מבין שהיא פשוט מרגישה נורא. "אל תדאגי בייב", אני אומר לה. "סעי בזהירות, אני יוצא מפה הכי מהר שאני יכול".

באותו הרגע מתחיל המרתון, או יותר נכון מרוץ המכשולים. המטרה היא לצאת מהעבודה ולהגיע הביתה שעה-שעתיים קודם. המכשול היחידי - המחלקה. אני שולח הודעה בקבוצת ווטסאפ ומודיע שאני חייב לצאת מוקדם. בשביל זה אני מקדם שחרורים, כותב מהר, אוכל מול המחשב, מודיע לרופא של משמרת הערב שאני מעביר לו את החולים שלי ראשון, מתעדף משימות ודוחה חלק למחר, בודק את החולים עם הרופאה הבכירה לפני כולם, מפיל משימות על המתמחים שעובדים איתי, מארגן רכב מחברה כדי לא להיתקע באוטובוס, מלחיץ את כולם, מודיע לכולם וזז בלי לחשוב כשבכל תנועה שלי הגוף צועק "אני יוצא היום מוקדם!!!".

חדר מיון עמוס
חגי פריד
להמשך הפוסט

העייפות הזו כבר לא מצחיקה, היא מסוכנת ממש

הרופאים המתמחים עובדים שעות ארוכות ברצף ופעמים רבות מוותרים על אוכל, שתייה ושירותים, ועל שינה אין מה לדבר בכלל. הם מוכנים לעשות את זה בשביל לטפל בחולים, אבל יותר מדי פעמים העייפות גורמת להם לעשות טעויות

נכתב בשיתוף עם ד"ר משה רוחם

אמצע הלילה, לא זוכר את השעה. אני מתיישב בחדר מיון לכתוב מכתב שחרור. כוס קפה מספר "כבר הפסקתי לספור" מונחת לידי ואני מקליד למחשב את סיכום מחלה. האותיות מתערבבות לי והמילים יוצאות קצת מצחיקות, אני לא שם לב ורושם בדיקת אשכים תקינה לתינוקת בת שבועיים. אני נלחם בעייפות. מנקר. רגע אחד אני מביט במסך ורגע אחרי זה מתעורר מתנומה של כמה שניות ומגלה שבמכתב שחרור של ילד אחד האות "ר" רשומה בערך 70 פעמים ברצף. נותן לעצמי סטירה מטפורית: "קום, קום, יש לך עוד זמן ועוד חולים לראות". המשמרת נמשכת 26 שעות ויש עוד לא מעט כאלה באופק, אז אני אוכל משהו מתוק, מנער את הראש וממשיך הלאה.

כניסה לחדר ניתוח
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

המקום שבו מתאספים כל המטופלים

כל מטופל חדש שאני פוגש מצטרף מיד לרשימת המטופלים שפגשתי לפניו. הזיכרונות האלה נערמים בראשי ונראה כאילו צפוף שם, אבל תמיד יש מקום לעוד אחד

אני מגיע לתורנות במיון אחר הצהריים והרופאה ממשמרת הבוקר מעבירה לי חולים. אנחנו עוברים יחד על המשימות שנשארו מהבוקר ועל שמותיהם של הילדים שצריכים עוד לסיים את הבירור הרפואי, חלקם ילכו הביתה חלקם יתאשפזו. אנחנו בשעת התפר של בין המשמרות כשלפתע אביו של אחד המטופלים במיון מקבל תשובה שהוא אינו מרוצה ממנה ומתחיל לצעוק על אחת הרופאות.

אני קופץ מהכיסא, מבקש שיקראו לביטחון ונעמד בין האבא לדלפק. כשהוא מתקדם לכיוון הדלפק אני נאלץ להחזיק אותו. הוא מביט בי בעיניים בוהקות בתערובת של כעס, תסכול ועצב: הוא עובר עם הילד מבית חולים אחד למשנהו וגם מתמודד עם טרגדיה משפחתית אחרת. הכול מתנקז לרגע הפיצוץ הזה במיון.

מיון ילדים
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הילדים בבית החולים יוצאים מהמחלקה אבל נשארים בתוך הלב

אשפוז ארוך בבית החולים הופך את הילדים למשפחה השנייה שלנו, הרופאים שמטפלים בהם. כשהם באים לבקר אחרי שהשתחררו הם כבר מכירים אותנו ואנחנו מכירים אותם

כותבת: קרן שחר ניסן

השעה שתיים בלילה ואני בתורנות פגייה כמתמחה חדשה יחסית, בשלב שבו יש יותר פחד מידע. המתמחה הוותיק יותר ואני חילקנו את הלילה ועכשיו תורי. האחות קוראת לי בדחיפות מפני ש"הקטנצ'יק קדרון" שוב עם דופק 240 פעימות בדקה. ההורים המודאגים עומדים מבולבלים ליד המיטה הפתוחה, הם לא מתמצאים בזה אבל מבינים שמשהו לא בסדר. גם אני מודאגת: זו אחת הפעמים הראשונות שאני נתקלת בהפרעת הקצב שלו ואני מתחילה בטיפול, מעירה את התורן השני ומתקשרת לקרדיולוג המטפל. אני משתמשת בכל גלגלי ההצלה שיש כדי שהוא יעבור את הלילה. למזלי, בשיתוף פעולה של כולנו זה מצליח.

לביא קדרון וד"ר קרן שחר ניסן
פרטי
להמשך הפוסט

זה הזמן שלנו לצאת למאבק על החיים עצמם

המשבר בבתי החולים פוגע בחולים בדיוק כמו שהוא פוגע בצוותים הרפואיים. כולנו ביחד בעניין הזה וצריכים להילחם בשביל שהשינוי המיוחל יקרה מיד אחרי הבחירות הקרובות

השבוע נתקלתי בטור מצוין של רוני לינדר, שבו היא מתייחסת למשבר הנוראי במערכת הבריאות בישראל. אתמול הייתי בכנס רפואי ושוחחתי עם חברים מהמקצוע על המצב בארץ, מצפון עד דרום. כולנו הסכמנו שהכתבה הזו מדויקת - הנתונים נכונים והקושי אמיתי. אנחנו מתמודדים עם הדברים האלה כל הזמן, וככה זה נראה מהצד שלנו.

מתמחה בתורנות במחלקה הפנימית במרכז הארץ. המחלקה, כמה לא מפתיע, מלאה לגמרי. הוא מתרוצץ בין ממיטה למיטה ומחדר לחדר, בודק חולים גם במסדרון, ויחד עם האחיות וכוח העזר מנסה לשמור על החולים בחיים, לענות לקרובי משפחה על שאלות ותוך כדי עבודה גם לקבל חולים חדשים מהמיון. חדר המונשמים, שבו חולים מקבלים טיפול מוגבר, מלא עד אפס מקום. מיטה תתפנה רק אם אחד החולים ילך לעולמו, וזה מה שאנחנו מתאמצים שלא יקרה. פתאום טלפון מחדר המיון: "אנחנו מעלים חולה לחדר מונשמים, תכינו את המיטה". הרופא מנסה להסביר שהחדר מלא ושכל החולים שם זקוקים לטיפול, אבל התשובה היא: "אין ברירה. תוציא חולה לחדר רגיל". הרופא מנסה לסרב. זה לא מצליח. עכשיו הוא צריך לבחור איזה חולה הוא מוציא החוצה, ואז לחשוב איך הוא מסביר את זה למשפחה שלו.

עומס בבית חולים
ניר כפרי
להמשך הפוסט

הרגע שבו אנחנו מבינים שאנחנו לא חסינים

אנחנו מסבירים למטופלים שלנו כמה חשוב להם לשמור על בריאותם אך נרדמים בשמירה על עצמנו. המפגש עם מותו של אדם שהכרתי הזכיר לי שאנחנו הרופאים לא יכולים להתחמק מפני חולי וכאב שלנו ושל אנשים קרובים

השבוע נפטר הקרדיולוג ד"ר אורן זוסמן, וארגון "מרשם" (ארגון המתמחים לרפואה בישראל) איבד חבר. שותף מרכזי לדרך של הארגון, רופא יקר ואהוב. האובדן תפס כל אחד מאתנו במקום אחר, הציף מחשבות וזיכרונות ובעיקר המון עצב. המפלט שלי במקרים כאלו הוא הכתיבה.

בחייהם של המתמחים ברפואה יש דיסוננס די רציני. מצד אחד אנחנו עובדים במקצוע שאמון על בריאות האדם, אנחנו מטפלים בחולים ועוסקים בחינוך לרפואה מונעת, ומצד שני אורח החיים שלנו פשוט לא בריא. מה שעובר עלינו לא הגיוני, הוא לא מסונכרן עם החיים של מי שמסביבנו ולא תואם אף אחת מההמלצות שלנו.

מתמחה בודק חולה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

בין המחלקה הפנימית למחלקת יולדות: כך הפסקתי לפחד מהמוות

כשהייתי ילד פחדתי למות וזה לא עבר גם כשגדלתי. רק אחרי כמה שנים בבית הספר לרפואה הבנתי את מקומו של המוות בחיים האלה וזה מה שגרם לי לבחור ברפואת ילדים

כילד קטן פחדתי מהמוות. זאת אומרת, לא פחדתי שאמות באופן מפתיע בכל רגע, אלא פחדתי מהישות הבלתי ידועה הזאת, שתגיע מתישהו בעוד מה שנראה אז כמו מיליון שנה. המחשבות לא הטרידו אותי באופן קבוע אלא היו אורבות לי בסמטאות חשוכות של המחשבה, מחכות לרגע של שקט כמו לפני השינה ואז קופצות ותוקפות. הייתי רואה בבת אחת את הריק האינסופי, את האין. הדרך היחידה שמצאתי להיפטר מהן היא לרדת מהמיטה ולרוץ לקומה התחתונה, לצאת מהבית ולנשום. כמו שכלב מנענע את פרוותו הרטובה אחרי מקלחת, כך הייתי צריך שקשוק מנטלי כדי להעיף אותן החוצה. בהמשך לימדתי את עצמי לישון עם הסחות דעת, בעיקר בצורת מוזיקה לפני השינה, ולא לאפשר למחשבות האלו לשתק אותי. 

בראייה לאחור, לנוכח חזרתם של אותם חששות בין השנה הראשונה והשנייה של הלימודים, תהיתי איפה ממוקמת ההחלטה ללמוד רפואה על הרצף בין הפחד להתמודדות. הנטייה הראשונה שלי הייתה לחשוב שהבחירה בחיים מקצועיים שבהם המוות יומיומי ובלתי נמנע היא סוג של טיפול ב"הצפה". זו שיטה טיפולית שבה אתה נחשף באופן בלתי מדורג ובעוצמה חזקה למושא הפחד שלך, ובאופן הזה אין לך יכולת לברוח ממנו עד שהחשש מתפוגג. מצד שני, חשבתי שאולי דווקא קריירה שבה אתה נאבק במוות ולעתים אף מנצח אותו היא זאת שהביאה אותי לעולם הרפואה, כמעין החלטה: "יאללה, מעכשיו זה אני נגדך ראש בראש, אתה לא מפחיד אותי". 

מיטת מטופל במסדרון הוספיס
דודו בכר
להמשך הפוסט

משחק החיים

העבודה בחדר מיון היא לא משחק כדורגל, אבל אחרי שהצלתי ילד או סיפרתי להוריו שהוא בריא לפעמים מתחשק לי לפרוץ בהתרגשות מחדר הטיפולים, לרוץ בהתלהבות במסדרונות ולשאוג משמחה

הימים הם ימי מונדיאל. אפשר להרגיש את זה בכל מקום - דגלים נתלים בבתי הקפה, מסכים נגללים בברים, טלוויזיות נמכרות במבצעים חסרי תקדים וכמה חברים בני מזל מעלים תמונות שלהם מרוסיה כדי שכולנו נקנא. הלהיט לא מדלג על בית החולים. חדר 3 במיון עמוס ברופאים ואנשי צוות, אבל לא הילד ששוכב במיטה הוא שמדאיג אותם: הוא, בדיוק כמותם, צופה במשחק משלהי הכרעת הבתים בחדר היחידי במיון שיש בו שידור. אני מתאם את ההפסקות שלי כך שאצליח לראות סוף של אנגליה, התחלה של ספרד. אפילו בחדר האוכל התקשטו לכבוד החגיגה עם מנות בשלל צבעי הנבחרות.

בוקר בחדר מיון, החדר של הפרוצדרות עמוס באורתופדים ועל המיטה שוכב ילד עם שבר ביד. ניסיון החזרה של השבר למקום בערב הקודם לא צלח, והבוקר כבר הגיעו לכאן כל האורתופדים הבכירים. הילד שוכב על המיטה, תחת תרופות טשטוש הוא ישן בעיניים פתוחות. אורתופד בכיר מחזיק בקצה אחד של השבר, עוד אורתופד בקצה השני. אנחנו, רופאי הילדים, אמונים על הטשטוש, עין על הילד ועין על המוניטור לראות שהכול בסדר.

נבחרת צרפת זוכה במונדיאל 2018
Martin Meissner/אי־פי
להמשך הפוסט

שעון החול של חדר המיון

בתחילת המשמרת השעון לא זז, אבל דווקא כשצריך שיעצור קצת - למשל בחדר ההחייאה - הזמן חומק בין הידיים

26 שעות, זה אורכה של תורנות סטנדרטית בישראל 2018. כשהיא מתחילה אתה מביט קדימה והמספר הזה נראה לך אינסופי. 26 שעות, יממה וקצת. מחלקה מלאה, מיון עמוס, הופכים את השעות לארוכות במיוחד. השעון לא יתקתק במקצבו הרגיל. הוא יאט ביחס ישיר לעומס שעל הכתפיים, שלא ייגמר לעולם.

הזמן, ערמומי שהוא, צופה בך בכל רגע. כשתצא להפסקה הוא ירוץ קדימה. לא תספיק לסיים לשתות קפה, לאכול פרוסה קטנה והופ, 15 דקות של שקט יעברו כמו היו שניות בודדות. כשתחזור אל העומס, שעת הש' של סוף התורנות תתרחק ממך ככל שהזמן יעבור, ככל שהתור יצטבר, ככל שעוד הורה/קרוב משפחה/מטופל ייגש לדלפק ויתלונן שהוא מחכה כבר שעות. אתה תעבור מחולה לחולה, מבדיקה לבדיקה, וברקע תקתוקו האטי של השעון שלא רוצה לנוע.

חדר מיון
דוברות וולפסון
להמשך הפוסט

הבית שמחוץ לבית

מחלקות האשפוז הן הבית הזמני של החולים שמגיעים לקבל טיפול ושל הרופאים שעובדים בהן. כולם מביאים לשם פיסות מחייהם הרגילים כדי לסדר לעצמם פינה מעט מוכרת יותר

השעה ארבע ומשהו לפנות בוקר, בדיוק סיימתי לקבל תינוק בן כמה ימים לאשפוז במחלקה. הכותרת: "חום ביילוד". הפרוטוקול ברור מאוד והילד מתאשפז ל-48 שעות עד שהבדיקות יחזרו, בתקווה שלא יימצא בהן זיהום. אני עושה את דרכי לחדר רופא תורן. ההורים של הילד מעיינים בעלון שקיבלו במחלקה בזמן שהם מחכים למיטה. כתובים שם שמות אנשי הצוות, מתי מותר לבוא לביקור והרבה מידע חשוב למאושפז.

אם לא יהיה משהו דחוף במחלקה ויצטרכו להעיר אותי, יש לי קצת יותר משעה של שינה. ההורים משכיבים את התינוק הקטנטן בלול בחדר, מחליטים מי יישאר לישון איתו ומסדרים סדין על ספה נפתחת ליד מיטתו. גם להם יש קצת יותר משעה לישון לפני שיבוא הבוקר ועמו גם בדיקות דם, ביקור רופא, סבב תרופות. ארבע לפנות בוקר בבית הגדול שהוא בית החולים.

בובות על הדלפק במיון ילדים
ניר כפרי
להמשך הפוסט

רגעים של קסם בחדר המיון

כל משמרת במיון היא קרב נגד הזמן שבו צריך להספיק לטפל בכל הילדים ולשחרר אותם לאשפוז או הביתה. אבל בכל קושי כזה מסתתרים רגעים בוהקים של אור שבשבילם הכול היה שווה

כותבת: קרן שחר ניסן

המיון עמוס ומלא עד אפס מקום. לפני שנייה עוד הרגשתי שאני בשליטה: ידעתי מה קורה, זמן ההמתנה היה סביר, רוב הילדים כבר היו בשלבי טיפול מתקדמים. אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו איבדתי את השליטה הזו. בדקתי חמישה ילדים חדשים שהמשיכו לטיפול אצל אנשי הצוות האחרים רק כדי לחזור למסך ולגלות שכולו אדום, "טרם נבדק". במקום אותם חמישה שבדקתי מחכים עכשיו עוד 15 ילדים. כמה מהם מקרים דחופים, אחרים לא מסווגים כדחופים אבל יתברר שהם דחופים תוך כדי הבדיקה. זה הכי מסוכן, לגלות מאוחר מדי שהם לא היו יכולים לחכות בתור כל הזמן הזה.

רופאה וליצנית רפואית עם תינוק במיון ילדים
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

לא חושב על רפואה, רק רוצה לשרוד את המשמרת

אנשי הצוות הרפואי בחדר המיון מגיעים לעבודה אופטימיים אבל אז הם נתקלים בעומס בלתי נתפס שמפריע להם למלא את תפקידם. הפתרונות לבעיה קיימים אבל הביצוע מתעכב

חדר מיון בבית חולים גדול איפשהו בארץ. שעת ערב. העומס, כרגיל, לא סביר ומאבטח מנסה להשתלט על הקהל. הפס הרץ של המיון ממשיך על אוטומט: "תמתין למספר שלך", "תכף רופאה תבדוק אותך", "הרופא יתפנה אליך בעוד כמה דקות". רשימת ההמתנה מתארכת כל הזמן.

מתמחה ניגש לאחת המיטות שעליה שוכב איש מבוגר בשנות ה-70 או ה-80 לחייו. קצת מקופל, נאנק בשקט. הוא לבד במיון, לא מדבר עברית כמעט. מנסה להסביר מה קרה, מה כואב לו, מחווה באצבע על מקום הכאב, פותח פה, מרים חולצה. קריאה במיון - יש החייאה. הרופא מתנצל, מבטיח לחזור תכף ורץ לסייע.

עומס בחדר מיון
ניר כפרי
להמשך הפוסט

להיות רופא: גיבור על או פקיד משוכלל?

תמיד רציתי להיות רופא אבל הרבה עבודה קשה וביורוקרטיה נוטים להסתיר לפעמים את רגעי הקסם החמקמקים. אלה בדיוק הרגעים שבשבילם הלכתי לבית ספר לרפואה מלכתחילה

פעם, בהתחלה, הייתה לי פאוזה. כששאלו אותי מה אני לומד, הייתי שותק לרגע. "מה אני לומד?", שקט של כמה שניות, להכין את הקהל לדבר המדהים הבא, "אני לומד רפואה". בום! תשואות! מולכם עומד חלומה של כל אמא, ד"ר האוס הבא, האחד והיחיד. בדרך כלל, אחרי ההכרזה הדרמטית בא רצף התגובות הצפוי: "וואו, כל הכבוד! כמה קיבלת בפסיכומטרי?", או "תגיד, זה באמת כמו בסדרה הזאת, נו, עם הרופאים?". רגע אחרי הם היו עוברים לפסים אישיים ושואלים: "שומע רגע, יש לי פה פריחה על הבפנים של הרגל. בא לך רגע להציץ?".

האמת הייתה אחרת. הבנתי שציון גבוה בפסיכומטרי והמון מזל בתהליך הקבלה לא הפכו אותי לשום דבר מיוחד. בסופו של דבר הייתי צריך בעיקר לשנן המון, אבל המון, חומר. לפני שנים דמיינתי את עצמי מפצח חידות רפואה בהברקה של פעם בחיים, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי רוכן מעל ערימת סיכומים עם מרקר בלוי ביד, תוהה איך אני אזכור בעל פה את כל זה. שותפי לדירה למד הנדסה פתר משוואות ב-700 נעלמים בזמן שאני צילמתי עוד סיכום וחרשתי עוד לילה לזכור שמות של שרירים בלטינית. אז הבנתי שלא גאון ולא נעליים, האיבר שהכי הייתי זקוק לו זה לא ראש אלא תחת. או כמו שאנחנו, הרופאים, מכירים אותו: גלותאוס מקסימוס. זה מה שהייתי צריך, תחת לשבת עליו. והרבה.

רופא מתמחה
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט