להיות רופא: גיבור על או פקיד משוכלל?

תמיד רציתי להיות רופא אבל הרבה עבודה קשה וביורוקרטיה נוטים להסתיר לפעמים את רגעי הקסם החמקמקים. אלה בדיוק הרגעים שבשבילם הלכתי לבית ספר לרפואה מלכתחילה

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רופא מתמחה
רופא בבית חולים. הכול מתנקז לרגעים הקטנים שבהם אתה גאה לספר שאתה רופאקרדיט: תומר אפלבאום
יונתן גופר
יונתן גופר

פעם, בהתחלה, הייתה לי פאוזה. כששאלו אותי מה אני לומד, הייתי שותק לרגע. "מה אני לומד?", שקט של כמה שניות, להכין את הקהל לדבר המדהים הבא, "אני לומד רפואה". בום! תשואות! מולכם עומד חלומה של כל אמא, ד"ר האוס הבא, האחד והיחיד. בדרך כלל, אחרי ההכרזה הדרמטית בא רצף התגובות הצפוי: "וואו, כל הכבוד! כמה קיבלת בפסיכומטרי?", או "תגיד, זה באמת כמו בסדרה הזאת, נו, עם הרופאים?". רגע אחרי הם היו עוברים לפסים אישיים ושואלים: "שומע רגע, יש לי פה פריחה על הבפנים של הרגל. בא לך רגע להציץ?".

האמת הייתה אחרת. הבנתי שציון גבוה בפסיכומטרי והמון מזל בתהליך הקבלה לא הפכו אותי לשום דבר מיוחד. בסופו של דבר הייתי צריך בעיקר לשנן המון, אבל המון, חומר. לפני שנים דמיינתי את עצמי מפצח חידות רפואה בהברקה של פעם בחיים, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי רוכן מעל ערימת סיכומים עם מרקר בלוי ביד, תוהה איך אני אזכור בעל פה את כל זה. שותפי לדירה למד הנדסה פתר משוואות ב-700 נעלמים בזמן שאני צילמתי עוד סיכום וחרשתי עוד לילה לזכור שמות של שרירים בלטינית. אז הבנתי שלא גאון ולא נעליים, האיבר שהכי הייתי זקוק לו זה לא ראש אלא תחת. או כמו שאנחנו, הרופאים, מכירים אותו: גלותאוס מקסימוס. זה מה שהייתי צריך, תחת לשבת עליו. והרבה.

כשהתחילו הלימודים הקליניים בבית החולים, הפאוזה חזרה. נכנסתי בשעריו סטודנט עם חלוק לבן וסטטוסקופ חדיש. עמדתי במסדרון בחזה נפוח, מרגיש מינימום מקדרימי ומחכה שאיזו עלמת חן במצוקה תפנה אלי. אלא שאחרי כמה רגעים גיליתי שאין לי מושג מה עושים עם המכשיר הזה ושאף אחת לא מחכה שאושיע אותה, לכל היותר היא צועקת עלי שהיא ממתינה במיון כבר יותר מחמש שעות.

ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, אני רופא. אבל היה פער גדול בין הדמות ההרואית שדמיינתי בתחילת הדרך לבין הפקיד המשוכלל שהייתי עכשיו: "יש לך טופס 17?", "איפה ההפניה לצילום?", "רגע, צריך לחתום על בדיקות דם, להתקשר ליועץ, לא לשכוח לעדכן את המעקב במחשב", "איך מאייתים טרימוקסזול?!", "אוף, שוב לא הצלחתי להכניס עירוי".

מצד החולים, ההתפעלות שהופיעה כשסיפרתי שאני לומד רפואה התחלפה בציפייה שאדע מיד מה הבעיה, אטפל בה הכי מהר שאפשר ואשחרר אותם הביתה. הם לא הבינו שהתשובה לא באה ברגע כי צריך להתייעץ ולשאול, שחייבים לעשות כמה בדיקות, שזה ייקח רק עוד כמה שעות, שהסניטר עוד לא הגיע ושתור ל-MRI יש רק ב-2020 אז קצת סבלנות.

הפאוזה, נעלמה. "מה אתה עושה בחיי--", ועוד לפני שהם מסיימים לשאול אני כבר עונה: "רופא". אין שום צורך בתשואות: "אני רופא, וזה לא כזה מיוחד". עם הזמן נעשיתי אדיש לרגעים שמרכיבים את היופי בעבודה הזאת.

צוות בחדר מיון
צוות בחדר מיון. החולים ציפו שאדע מיד מה הבעיה, אטפל בה הכי מהר שאפשר ואשחרר אותם הביתה צילום: תומר נויברג

אבל יש רגעים כאלה. רגעים שמצדיקים קצת את הפאוזה, ההיא של ההתחלה.

לילה אחד נקראתי ללידה בחדר ניתוח. סימני מצוקה עוברית וחוסר התקדמות של הלידה הובילו להחלטה ליילד בניתוח קיסרי. הגינקולוגים מתארגנים מהר בשביל לא לבזבז אף רגע. אני, רופא הילדים, ממתין דרוך בצד, לא יודע אם לרוץ לעמדת ההחייאה או להוציא אוויר ולהירגע. בלילה ההוא לא היה בי צורך, התינוק נולד ומיד התחיל לבכות והגוף הכחול שרק עכשיו יצא לעולם הלך ונצבע בוורוד.

כמה דקות אחר כך אשתי מתקשרת לאחל לי לילה טוב ולספר קצת על היום שעבר עליה לבד. בינתיים אני מתארגן, זורק לפח כפפות שלא השתמשתי בהן ומכבה את עמדת ההחייאה. כשאני יוצא אל המסדרון אני רואה משפחה שממתינה שם בקוצר רוח. "שנייה, מאמי", אני מוריד את הטלפון ומציץ במדבקה עם הפרטים של היולדת שהחזקתי ביד השנייה. "משפחת כהן?", הם מהנהנים במתח. "הכול בסדר. נולד תינוק חמוד ובריא. מזל טוב".

ההקלה צובעת את פניהם של הממתינים ואני מחזיר את הטלפון לאוזן כדי להמשיך בשיחה עם אשתי. בצד השני היא דומעת: "איזה כיף שיש לך זכות להגיד דבר כזה". לרגע לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת: "אה, כן, זה באמת נחמד".

בסופו של דבר הכול מתנקז לרגעים הקטנים הללו. רגעים שאתה שמח שיש לך את הזכות להיות שם בשביל אנשים אחרים. רגעי הקושי, הצער, השמחה וההקלה. רגעים שבשבילם עבדת ושתמשיך לעבוד קשה כל כך. רגעים שבהם הביורוקרטיה, התסכול וחוסר האונים זזים הצדה ונשכחים. רגעים שבזכותם אתה גאה להציג את עצמך כרופא. רגעים שבהם אתה לוקח פאוזה קטנה בשביל לנשום ולהודות על הבחירה שעשית, ואז קם לעוד יום עבודה.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ