לא חושב על רפואה, רק רוצה לשרוד את המשמרת

אנשי הצוות הרפואי בחדר המיון מגיעים לעבודה אופטימיים אבל אז הם נתקלים בעומס בלתי נתפס שמפריע להם למלא את תפקידם. הפתרונות לבעיה קיימים אבל הביצוע מתעכב

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עומס בחדר מיון
חדר מיון. מקום מדהים שבו הרופאים חווים תהליך עבודה טהור, אבל העומס כבר לא מאפשר לעשות זאתקרדיט: ניר כפרי
יונתן גופר
יונתן גופר

חדר מיון בבית חולים גדול איפשהו בארץ. שעת ערב. העומס, כרגיל, לא סביר ומאבטח מנסה להשתלט על הקהל. הפס הרץ של המיון ממשיך על אוטומט: "תמתין למספר שלך", "תכף רופאה תבדוק אותך", "הרופא יתפנה אליך בעוד כמה דקות". רשימת ההמתנה מתארכת כל הזמן.

מתמחה ניגש לאחת המיטות שעליה שוכב איש מבוגר בשנות ה-70 או ה-80 לחייו. קצת מקופל, נאנק בשקט. הוא לבד במיון, לא מדבר עברית כמעט. מנסה להסביר מה קרה, מה כואב לו, מחווה באצבע על מקום הכאב, פותח פה, מרים חולצה. קריאה במיון - יש החייאה. הרופא מתנצל, מבטיח לחזור תכף ורץ לסייע.

המתמחה שב אל החולה אבל קוראים לו לחדר 2, לווילון אחר. הוא חייב רק לשחרר מישהו, לסגור לאשפוז מטופל אחר, לדבר עם היועץ, לחתום על מרשם לתרופה. המיון ממשיך להתמלא. שלושה חובשים של מד"א נכנסים עם פצוע תאונת דרכים. כולם נקראים שוב לחדר החייאה. מאחורי וילון כלשהו שוכב עדיין האיש, בן 70 או 80, ממתין בסבלנות. נתנו לו משהו לכאב וזה עזר קצת.

הסטאז'ר, הרופא, האחות והאח, הסניטר והמנקה - כולם עובדים מסביב לשעון. נשאבים מאירוע דחוף אחד למשהו. אחרי זמן שנראה כמו נצח המתמחה עושה דרכו חזרה אל המטופל. מאחורי הווילון שוכב במיטה איש בן שמונים או שבעים ללא רוח חיים וממתין למישהו שיבדוק אותו.

חולים ממתינים בחדר מיון
חולים ממתינים בחדר מיון. העומס בלתי סביר והחולים ממשיכים להגיעצילום: אליהו הרשקוביץ

חורף 2018 הוא עונת הזעקות בעיתונים על מצב חדרי המיון בישראל. כתבות תחקיר מתארות במילים קורעות את העומס הלא נגמר, את הקושי בהמתנה ואת החולים שכמעט מתפספסים. תכניות הבוקר מראיינות מתמחים שקורסים תחת הנטל ומהדורות החדשות מביאות מומחים שמשווים את הסטטיסטיקה למה שקורה במדינות עולם שלישי, מציגות אותנו בתחתית דירוג מדינות ה-OCED. טורים בעיתונים מספרים ממקור ראשון עד כמה זה בלתי אפשרי. סגן שר הבריאות מתראיין ומבטיח: "לא עוד!". והגשם שוטף את המילים, והמשבר הקואליציוני הבא דוחק אותן הצדה, והמיון ממשיך בשלו.

קצת נדוש לכתוב על מצב הרפואה בארץ. שוב אותן קלישאות נדושות על הזקנה במסדרון ועל החולים שממתינים שעות, שוב אותם מבטים מזועזעים ואותן הבטחות חלולות. באמת? זה מה שהקוראים שלנו רוצים לקרוא? עוד טור על העומס במיון? וזה הדבר הכי מעצבן, שפשוט נשבר לכולנו לקרוא על העומס. הכתבות הופכות להיות "העתק הדבק" משנה לשנה. רק משנים את הכותרת. כמה כבר אפשר לכתוב על זה? כמה אפשר לזעוק ולהרגיש שדבר לא משתנה?

המיון הוא מקום מדהים, הוא מאפשר לרופא לחוות תהליך עבודה טהור. כל חולה הוא דף חלק עם בעיה רפואית חדשה. האחריות שלך היא לשאול את השאלות הנכונות, לעשות את בדיקת הדם המתאימה, לשלוח לצילום, להתייעץ עם המומחה הרלוונטי, למצוא את הבעיה ולרפא. אלא שהעומס במיון כבר לא מאפשר זאת. מתמחה מתחיל תורנות מיון ומביט במסך המחשב ורואה שכל החולים צבועים אדום - "לא נבדק". חדר ההמתנה הצפוף מלא באנשים עצבניים, מיואשים. הוא כבר לא חושב על "לרפא", הוא חושב על "לשרוד". להגיע לבוקר כשכל החולים נשארים בחיים. להגיע בבוקר על שתי רגליים עם מינימום נפגעים. הוא מבלה את שעות המשמרת בקרב הזה.

האבסורד הוא שיש פתרונות. גם עליהם כותבים שנה אחרי שנה. עוד מיטות, עוד תקנים לרופאים ולרופאות, לאחים ולאחיות, לכוח עזר ולאנשי ניקיון. עוד כסף למערכת הבריאות. ניצוצות קטנים של אור אפשר לראות בחדרי מיון שמתגברים את העמדות ברופאים בכירים בלילה, מוסיפים מתמחים שנשארים שם עד הערב. יש משמרות שזה מצליח ואז משתלטים על העומס, משחררים אנשים עם תחושת ביטחון בידיים ומאשפזים חולים אחרי חשיבה רפואית מאומצת ותחושת הצלחה.

אז יש פתרונות, אבל בפועל אתה רואה שמקצצים עוד תקציבים ושהמשבר רחוק מפתרון. במקומות שבהם הכריזו על הוספת כוח אדם קיצצו, ומי שקיבלו הבטחה לקבל מענק נשכחו. מה לעשות, הנושא נדוש, אנחנו קצת משעמים, לא מעניינים.

משרד הבריאות מזהיר ומנהלי בתי החולים מתריעים שהאסון קרב ושמישהו ימות בסוף. אבל זה לא נכון, המשבר מזמן כבר פה, העומס הורג אנשים. לנו נותר רק לשרוד, להמשיך לעבוד קשה ולקוות שנצליח לצמצם את הנזק למינימום.

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ