בין המחלקה הפנימית למחלקת יולדות: כך הפסקתי לפחד מהמוות - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הבלוג של יונתן גופר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין המחלקה הפנימית למחלקת יולדות: כך הפסקתי לפחד מהמוות

כשהייתי ילד פחדתי למות וזה לא עבר גם כשגדלתי. רק אחרי כמה שנים בבית הספר לרפואה הבנתי את מקומו של המוות בחיים האלה וזה מה שגרם לי לבחור ברפואת ילדים

תגובות
מיטת מטופל במסדרון הוספיס
דודו בכר

כילד קטן פחדתי מהמוות. זאת אומרת, לא פחדתי שאמות באופן מפתיע בכל רגע, אלא פחדתי מהישות הבלתי ידועה הזאת, שתגיע מתישהו בעוד מה שנראה אז כמו מיליון שנה. המחשבות לא הטרידו אותי באופן קבוע אלא היו אורבות לי בסמטאות חשוכות של המחשבה, מחכות לרגע של שקט כמו לפני השינה ואז קופצות ותוקפות. הייתי רואה בבת אחת את הריק האינסופי, את האין. הדרך היחידה שמצאתי להיפטר מהן היא לרדת מהמיטה ולרוץ לקומה התחתונה, לצאת מהבית ולנשום. כמו שכלב מנענע את פרוותו הרטובה אחרי מקלחת, כך הייתי צריך שקשוק מנטלי כדי להעיף אותן החוצה. בהמשך לימדתי את עצמי לישון עם הסחות דעת, בעיקר בצורת מוזיקה לפני השינה, ולא לאפשר למחשבות האלו לשתק אותי. 

בראייה לאחור, לנוכח חזרתם של אותם חששות בין השנה הראשונה והשנייה של הלימודים, תהיתי איפה ממוקמת ההחלטה ללמוד רפואה על הרצף בין הפחד להתמודדות. הנטייה הראשונה שלי הייתה לחשוב שהבחירה בחיים מקצועיים שבהם המוות יומיומי ובלתי נמנע היא סוג של טיפול ב"הצפה". זו שיטה טיפולית שבה אתה נחשף באופן בלתי מדורג ובעוצמה חזקה למושא הפחד שלך, ובאופן הזה אין לך יכולת לברוח ממנו עד שהחשש מתפוגג. מצד שני, חשבתי שאולי דווקא קריירה שבה אתה נאבק במוות ולעתים אף מנצח אותו היא זאת שהביאה אותי לעולם הרפואה, כמעין החלטה: "יאללה, מעכשיו זה אני נגדך ראש בראש, אתה לא מפחיד אותי". 

במהרה העומס של הלימודים ושל החיים שמחוץ להם הפכו את החששות לרעש רקע קל בלבד, שלא הפריע במסלול הארוך, ובכל זאת בכל פעם שרגלי דרכה במחלקה הפנימית הקולות הפכו לקצת יותר מטרידים. אמנם ההישגים של הרפואה המודרנית הפכו את המחלקות הפנימיות למקום של ריפוי והצלחה, אך גם לעתים לתחנת המתנה ארוכה בין החיים למוות. השהייה הקבועה ברציף התחנה והצפייה ברכבות שעוזבות ולא שבות לא הפכו אותה לקלה יותר. בסופו של דבר, ההחלטה ללכת לכיוון של רפואת ילדים הייתה אחת מהדרכים להתמודד עם הקושי הזה. אם במחלקה הפנימית המוות הוא אירוע כמעט שגרתי, למזלי ברפואת ילדים אנו נתקלים בו באופן הרבה פחות תכוף. במחלקה הפנימית המוות הוא אחד מהצוות, יושב בישיבת בוקר, מספר על החולים ש"קיבל" במהלך הלילה. במחלקת ילדים הוא יועץ, אורח זר, אורח לא כל כך מקובל.

עוד קודם לבחירה הזאת, איפשהו בשנה ד' בסבב פנימית, מטופל אחד הצליח לעזור לי לקבל את המוות כחבר למקצוע. 

מדי יום, בשבע וחצי בבוקר, היינו מגיעים למחלקה הפנימית. כמה דקות מאוחר יותר כבר היינו מתייצבים עם סט מחטים ולוקחים דם לחולים. רובם מבוגרים, קשישים, אחדים מהם בכלל לא מרגישים שאנחנו לוקחים להם דם. אצל כמה חולים הפעולה הזו היא האינטראקציה האנושית הכמעט אחרונה שתהיה להם. אני לא זוכר איזה יום זה היה, לא בטוח שזה משנה. אחרי לקיחת דמים וישיבת בוקר ירדתי לספרייה לשלוח כמה מיילים בשביל העבודה. חזרתי למחלקה ושמעתי תפילות עולות מאחד החדרים. בחדר שממנו הגיעו הקולות שכב מטופל שהיה בימיו או אולי בשעותיו האחרונות. הייתי בטוח שהתפילות הן תפילות הקדיש על כך שהוא הלך לעולמו.

נכנסתי לחדר וגיליתי תמונה אחרת לגמרי: קרוב לעשרים איש הצטופפו בחדר הקטן מסביב למיטתו של החולה. הדבוקה האנושית הזאת מקיפה ארבעה אנשים שעומדים אלכסונית למיטה ומחזיקים חופה. תחתיה זוג ורב. נכנסתי לחדר ממש כמה שניות לפני שבירת הכוס, אבל קולות הצהלה שנהוגות לאחר הרגע המכונן הזה לא הגיעו. החליפו אותן חיוכים קטנים, מעט דמעות והתרוצצות בין צלחות הכיבוד הצנועות והחולה השוכב ללא ניע. אחד אחרי השני חיבקו האורחים את הזוג, נישקו וליטפו את החולה או רק הביטו בו ולאט לאט יצאו מהחדר.

תינוקייה בבית חולים
אלון רון

ביום שלאחר מכן יצאתי למרפסת של המחלקה לשאוף קצת אוויר. על הגדר נשענה אישה ועישנה סיגריה. לקח לי כמה שניות לזהות שהיא הכלה מאתמול. אותה כלה שעמדה עם מכנסיים וחולצה לבנים מתחת לחופה. ניגשתי אליה בחשש וביקשתי לשאול שאלה. היא הסתובבה אלי, חושפת חיוך קטן ועיניים אדומות. "שאל, בטח". ביררתי אם היא אכן האישה מאתמול, ושאלתי אם היא יכולה לספר לי מה קרה שם בדיוק אתמול, אם זה בסדר מצדה. היא חייכה שוב, סיימה את הסיגריה וסיפרה לי. החולה הוא אביו של בעלה הטרי, והבעל הוא בנו היחיד.

הם הכירו לפני כמה חודשים, שניהם בשנות הארבעים לחייהם. הם תכננו להתחתן בעוד חצי שנה אבל בשבועות האחרונים חלה הידרדרות במצבו של האב. כשעוד היה בהכרה אמר שמשאלתו האחרונה היא לראות את בנו מתחתן, ולפני יומיים הרב אישר להקדים את החתונה. אתמול הרופאים אמרו להם שכדאי להזדרז כי לא ברור כמה זמן האב ישרוד. הם ארגנו מהר חברים, קצת כיבוד ורב וקיימו את החתונה ליד מיטתו של האבא שהיה בין חיים ומוות. "אני חושבת" היא אומרת לי, "שראיתי אותו מזיל דמעה בזמן הטקס". 

                                                      * * * * * 

בבית החולים יש נקודה שבה אתה עומד בדיוק בין בניין היולדות, מחלקות הילדים והמחלקות הפנימיות. נקודה שמגלמת בתוכה את המעגליות של בית החולים, זו של "לדה-קבורה-לדה", כדברי המשורר חיים גורי. החתונה אז, בשנה הרביעית של לימודי הרפואה, הופכת את אותה נקודה למודגשת. 

ההבנה שבית החולים מגולל סיפור של מעגל חיים שלם עוזרת לי בהתמודדות עם הפחד, בקבלת המוות כשותף למקצוע. מפני שבמקום שבו יש מוות מתקיימים חיים, ובמקום שבו יש הרס תהיה גם יצירה. התפקיד שלנו הוא להפוך את כל מה שבאמצע לראוי. למרות הפחד שלי, המוות הוא חלק מהרצף הזה ואם אצליח לתת לו את הכבוד שראוי לו על ידי הוקרה של כל מה שבא לפניו, נוכל לעבוד זה לצד זה. בלי חשש. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#