זה הזמן שלנו לצאת למאבק על החיים עצמם - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הבלוג של יונתן גופר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה הזמן שלנו לצאת למאבק על החיים עצמם

המשבר בבתי החולים פוגע בחולים בדיוק כמו שהוא פוגע בצוותים הרפואיים. כולנו ביחד בעניין הזה וצריכים להילחם בשביל שהשינוי המיוחל יקרה מיד אחרי הבחירות הקרובות

תגובות
עומס בבית חולים
ניר כפרי

השבוע נתקלתי בטור מצוין של רוני לינדר, שבו היא מתייחסת למשבר הנוראי במערכת הבריאות בישראל. אתמול הייתי בכנס רפואי ושוחחתי עם חברים מהמקצוע על המצב בארץ, מצפון עד דרום. כולנו הסכמנו שהכתבה הזו מדויקת - הנתונים נכונים והקושי אמיתי. אנחנו מתמודדים עם הדברים האלה כל הזמן, וככה זה נראה מהצד שלנו.

מתמחה בתורנות במחלקה הפנימית במרכז הארץ. המחלקה, כמה לא מפתיע, מלאה לגמרי. הוא מתרוצץ בין ממיטה למיטה ומחדר לחדר, בודק חולים גם במסדרון, ויחד עם האחיות וכוח העזר מנסה לשמור על החולים בחיים, לענות לקרובי משפחה על שאלות ותוך כדי עבודה גם לקבל חולים חדשים מהמיון. חדר המונשמים, שבו חולים מקבלים טיפול מוגבר, מלא עד אפס מקום. מיטה תתפנה רק אם אחד החולים ילך לעולמו, וזה מה שאנחנו מתאמצים שלא יקרה. פתאום טלפון מחדר המיון: "אנחנו מעלים חולה לחדר מונשמים, תכינו את המיטה". הרופא מנסה להסביר שהחדר מלא ושכל החולים שם זקוקים לטיפול, אבל התשובה היא: "אין ברירה. תוציא חולה לחדר רגיל". הרופא מנסה לסרב. זה לא מצליח. עכשיו הוא צריך לבחור איזה חולה הוא מוציא החוצה, ואז לחשוב איך הוא מסביר את זה למשפחה שלו.

זה קורה גם במחלקת ילדים בבית חולים פריפרי. במחלקה יש ארבעים מיטות שכולן תפוסות. רוב הילדים שם בגלל שיעול, קוצר נשימה, שלשולים או חום ממושך אבל בחלק מהחדרים ישנם מקרים קשים ומורכבים יותר כמו חום תחת טיפול כימותרפי, כאבי בטן ממושכים בלי הסבר או מחלת חסר חיסוני שהסתבכה. לכל ילד מגיע יחס ולכל הורה מגיע הסבר, אלא שעל קונצרט השיעולים והשאלות האלו מנצחים בסך הכול שישה רופאים: שני מתמחים, שני סטאז'רים ושתי רופאות בכירות. בנוסף לחולים שדורשים תשומת לב יש ילדים שעולים מהמיון, לקיחת דמים, ישיבות רנטגן וייעוץ עם מומחים. ארבעה רופאים צעירים ושני רופאים בכירים מטפלים בארבעים חולים ובפי שניים הורים. הם מנסים להספיק הכול ולהתייחס לכל אחד אבל פשוט אין זמן ואין משאבים. השמיכה קצרה מדי.

גם האמא שיושבת מול רופא במרפאת אשפוז יום בבית חולים בצפון הארץ נתקלת בקיר הזה. הילדה כמעט בת שנה אבל שוקלת פחות מתינוקת שהיא חצי מגילה. הפעוטה לא מצליחה לאכול כמו שצריך מפני שהיא לא מסתדרת עם אוכל מוצק, והאם מותשת. כבר כמה שבועות שהיא מופנית מהמרפאה לבית החולים שוב ושוב, מהאשפוז הביתה ובחזרה. בזמן הזה היא לא הולכת לעבודה מפני שהיא צריכה לטפל בשאר הילדים ולדאוג גם לעצמה. הפנו אותה למרפאה רב תחומית - צוות שכולל דיאטנית ומרפאה בעיסוק, תמיכה נפשית ובדיקה רפואית. עכשיו היא יושבת מול הרופא ומבקשת תור. הוא בודק את הילדה, מעלה את המשקל שלה על עקומת גדילה, מעיין בבדיקות דם ובסיכום האשפוז האחרון. "אין ספק שהילדה צריכה את הצוות המורחב", הוא מסביר לאם, "אבל יש קצת בעיה עם התורים. התור הבא הוא בעוד חצי שנה". היא מסתכלת על הרופא במבט המום. "אבל הילדה לא עולה במשקל עכשיו!". הוא מביט בה בחזרה במבט מיואש ומתנצל, זה המצב. "אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות עד אז?" היא שואלת בייאוש.

אלה רק דוגמאות לדברים שקורים כל הזמן ובכל מקום. בשורה התחתונה - יש הרגשה של הפקרות. הפקירו את החולים, הפקירו את האחים והאחיות, הפקירו את הרופאים והרופאות. אני שומע סיפורים מחברי למקצוע, מקרובי משפחה ומחברים שמראים לי שהמשבר במערכת הבריאות עמוק. כששומעים את המונח הזה, יש נטייה לחשוב על שעות ההמתנה האינסופיות במיון או על החולים במסדרון (ומתברר שהם גם בחדר תרופות). אבל המשבר הוא לא במיון, או לפחות לא רק במיון. הוא בכל מקום ולא רק בנקודות הקצה, הוא התפשט והדביק את השגרה, את היומיום. המטופלים פוגשים אותו בתורים הארוכים למרפאות מומחים וביחס הכמותי הלא הגיוני בין כוח האדם לבין מספרם של החולים. המשבר נוגע בכל אחד ואחת מאתנו, החולים והצוות רפואי.

חולים מאושפזים במסדרון
מורן מעיין

המשבר הזה הוא משבר אמון, כי אין מי שייקח אחריות. המנהיגות שלנו לא קיימת. בטור של לינדר אנחנו מגלים ששר הבריאות, סליחה, סגן השר, זועק שזה הכול פופוליזם של התקשורת. "המצב לא יכול להיות יותר נפלא מזה. אם יש בעיות הן מיד יתוקנו, רק חכו". מולו מצוטט  יו"ר הסתדרות הרופאים, זאת שאמונה, בין היתר, על המאבק לשינוי המצב, וקורא לציבור לא להגיע לבתי החולים. אל תפנו לחדר המיון, הוא מסביר, מסוכן שם ויש זיהומים ועומס ואף אחד לא יתייחס אליכם. אבל במקום לשנות את המציאות הוא מותיר אותנו לבד במערכה. את סכסוך העבודה שומרים בהסתדרות הרופאים לדברים אחרים.

אנחנו בתקופת בחירות ואין מי שירים את הדגל. בתקשורת מדברים על דברים כמו עיניו הכחולות של בני גנץ, היריבות בין גדעון סער לבנימין נתניהו, מי ימני ומי ימני חדש ומה יהיה על מפלגת העבודה, ובקמפיינים הפוליטיים בודקים מי יחלק את ירושלים ומי יחזק את ההתיישבות. אף אחד לא מדבר על החיים שלכם, על החיים שלנו. לא מדברים על המצב העגום של מערכת הבריאות, שבה יש צורך בעוד מיטות ובעוד תקנים לרופאים ורופאות ואחים ואחיות שקורסים תחת העומס הקבוע. אף אחד לא רוצה לייצר פתרון, מפני שאף אחד לא מנסה לפנטז על מצב יותר טוב.

גם לנו הרופאים יש חלק בכך. אנחנו לא מקימים קול זעקה ולא מסרבים לעבוד בתנאים האלו מפני שאין לנו ברירה. אנחנו לא מעזים לשבות כי אנחנו לא רוצים לנטוש את המטופלים שלנו. בהיעדר אלטרנטיבה, גם החולים כבר התרגלו. הם מתעצבנים ובכל זאת ממשיכים להגיע למרפאות, לקבל את אותן תשובות ואת אותם התנאים שהולכים ומחמירים. מאבק הרופאים הבא הוא מעבר לפינה, ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהוא יעסוק במשבר האמיתי של התקנים, המיטות, קיצור התורים ושיפור התנאים. לא בפוליטיקה ולא באינטרסים כלכליים. המאבק חייב  לעסוק, כפי שהם אוהבים לכנות זאת, בחיים עצמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#