הילדים בבית החולים יוצאים מהמחלקה אבל נשארים בתוך הלב

אשפוז ארוך בבית החולים הופך את הילדים למשפחה השנייה שלנו, הרופאים שמטפלים בהם. כשהם באים לבקר אחרי שהשתחררו הם כבר מכירים אותנו ואנחנו מכירים אותם

יונתן גופר
יונתן גופר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לביא קדרון וד"ר קרן שחר ניסן
לביא קדרון וד"ר קרן שחר ניסן. בעבודה שלנו אנו זוכים לראות איך בית החולים הופך מאוסף מבנים זר ומנוכר למקום בטוחקרדיט: פרטי
יונתן גופר
יונתן גופר

כותבת: קרן שחר ניסן

השעה שתיים בלילה ואני בתורנות פגייה כמתמחה חדשה יחסית, בשלב שבו יש יותר פחד מידע. המתמחה הוותיק יותר ואני חילקנו את הלילה ועכשיו תורי. האחות קוראת לי בדחיפות מפני ש"הקטנצ'יק קדרון" שוב עם דופק 240 פעימות בדקה. ההורים המודאגים עומדים מבולבלים ליד המיטה הפתוחה, הם לא מתמצאים בזה אבל מבינים שמשהו לא בסדר. גם אני מודאגת: זו אחת הפעמים הראשונות שאני נתקלת בהפרעת הקצב שלו ואני מתחילה בטיפול, מעירה את התורן השני ומתקשרת לקרדיולוג המטפל. אני משתמשת בכל גלגלי ההצלה שיש כדי שהוא יעבור את הלילה. למזלי, בשיתוף פעולה של כולנו זה מצליח.

במשמרת אחרת, כשאני כבר ותיקה יותר בהתמחות, מגיעה למיון משפחה חדשה עם תינוקת. הם מחפשים את חדר הבדיקה ונראים אבודים, מתבוננים בצוות האחיות והרופאים שכולו זר להם. אני מבינה די מהר שלתינוקת יש בעיה בכבד שבגללה היא תזדקק להשתלה בשבועות הקרובים.

מבחינת ההורים, עד לפני דקה וחצי היתה להם ילדה בריאה לגמרי. לכן אני מתווכת להם לאט לאט חלקים קטנים מהמידע, בכמויות זעירות שאפשר להכיל, ומסבירה להם על האשפוז במחלקה ועל הבדיקות שהיא עתידה לעבור. קצת אחר כך אני מנסה למצוא להם מקום נוח ושקט להעביר בו את הלילה, ויודעת איזו דרך צפויה להם. ברור לי שדרכינו יצטלבו שוב, ולתקופה ממושכת.

סביב אמצע ההתמחות אני בתורנות במיון. נכנסת לשם מושתלת כבד מתוקה שסיימה את ההשתלה ושוחררה לפני כמה חודשים. הילדה ואמה מתהלכות במיון בביטחון, כאילו זה הבית שלהן. וזה באמת קצת ככה – אחרי שהייה ארוכה בבית החולים הן יודעות מה התהליך, מה צפוי להן ולאיזה חדר הן צריכות להיכנס בשביל לשהות בבידוד בשל הדיכוי החיסוני.

פג באינקובטור
תינוק במחלקת פגים. אנחנו רואים פעוט שליווינו הופך לילד נבון ואז לנער מקסים, ומבינים איך גם אנחנו גדלנו ונעשינו בטוחים יותרצילום: דודו בכר

כשהתיק לאשפוז ארוז ומוכן מבטינו מצטלבים. הקלה עצומה נראית בעיניהן - הן מחייכות  אלי, הדמות המוכרת להן. גם אני מרגישה הקלה מפני שאני מכירה היטב את הילדה ואת ההיסטוריה הרפואית שלה. זה עוזר לי לדעת מה הטיפול שהיא תקבל ומהם הסיבוכים שעלולים להופיע, וגם מה מצחיק אותה, מה מפחיד אותה ומה מקל עליה. כך אני יכולה לתמוך בה ולהנעים כמה שאפשר את השהות שלה איתנו. "אני חושבת שרמת התרופה גבוהה מדי בדם", אומרת האם בביטחון, "צריך להוריד מינון". היא צודקת ויכולה ללמד את המתמחים הצעירים על התרופות, על הערכים בבדיקות הדם ועל תופעות הלוואי. היא מרגישה בבית. גם אני מרגישה בבית.

עוד זמן עובר ואני כבר רופאה בכירה במחלקה. בעיצומו של סיבוב רופאים אני מגיעה לחדרה של התינוקת שפגשתי לראשונה במיון. עכשיו היא לקראת שחרור מבית החולים אחרי שעברה השתלה. מהיכרותי איתה אני יודעת שאם הדלת סגורה זה אומר שהיא ישנה ושהביקור יחכה. אני יודעת כמה המשפחה שונאת שנכנסים הרבה אנשים לתוך החדר לכן רק מציצה פנימה ומביטה בילדה שיושבת על המיטה. נהדר לראות איך היא גדלה - יש לה רעמת שיער מתוקה והבעת פנים בוגרת וחייכנית. המצעים שלה הגיעו מהבית והחדר מלא בחפצים מוכרים שלה, ובכלל לא נראה כמו חדר אשפוז. אחרי השבועות הארוכים שהמשפחה שהתה בו הוא הפך לבית. אני מחליפה חיוכים עם הילדה ועם ההורים, ובשלב הזה ממש אין צורך במילים. האם יוצאת איתי החוצה ואני מראה לה במחשב את תוצאות הבדיקות, מעדכנת אותה בתכנית שלי לשינוי במינוני התרופות, וחושבת לעצמי כמה גם אני גדלתי בזמן הזה.

שנתיים אחרי אותו לילה בפגייה נכנס למיון בריצת ברווז לביא, הוא "הקטנצ'יק קדרון". תלתלי הזהב שלו אסופים בגומייה והוא מחזיק באוצר מילים של ילד בן ארבע לפחות. "דוקו קרן!", הוא מכריז בחצי צחוק. אני רצה אליו לחיבוק. הידיים שלו פרושות באוויר, ממתינות. למרות ניתוח הלב המורכב והאשפוזים המרובים שעבר בעקבותיו, אין בו שום פחד. על הדרך אני לוקחת את המדבקות שהוא הכי אוהב ובזמן החיבוק מגלה כמה גבה. אמו, הוא ואני מבלים כמה דקות של אושר יחד, מטעינים אלה את אלה באנרגיה טובה. הם נותנים לי כוח להמשך היום. ככה זה כשנעשים משפחה, לפעמים כל מה שצריך זה לקפוץ לחיבוק קצר.

בעבודה שלנו אנו זוכים לראות איך בית החולים הזה, על כל חלקיו, הופך מאוסף מבנים זר ומנוכר למקום בטוח. הוא הופך לבית שני שאליו באים כשלא מרגישים טוב אבל גם סתם כדי לתת חיבוק, להזמין לבר מצווה, או לעשות שמח באירוע של המחלקה. אנחנו רואים פעוט שפגשנו וליווינו הופך לילד נבון ואז לנער מקסים. אנחנו מבינים איך גם אנחנו גדלנו ונעשינו חכמים יותר ובטוחים יותר.

הילדים האלה וההורים שלהם הופכים למשפחה שנייה עבורנו. כזו שמקבלים ממנה הודעה מרגשת על הצעד הראשון, השן שנפלה והיום הראשון בכיתה א'. כל אבן דרך כזו ממלאה לנו את הלב כאילו זה הילד שלנו, מפני שבעצם עברנו את המסע הזה יחד. ואחרי שעוברים את כל הרגעים המפחידים, המדאיגים והמלאים בחוסר ודאות מקבלים את הזכות לשמוח עד אין קץ ברגעים המאושרים.

ד"ר קרן שחר ניסן היא רופאת ילדים בכירה בתת התמחות ברפואת חירום

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ