המקום שבו מתאספים כל המטופלים

כל מטופל חדש שאני פוגש מצטרף מיד לרשימת המטופלים שפגשתי לפניו. הזיכרונות האלה נערמים בראשי ונראה כאילו צפוף שם, אבל תמיד יש מקום לעוד אחד

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיון ילדים
מיון ילדים (למצולמים אין קשר לכתבה). לפניי יש עוד כל כך הרבה שעות של עבודה ועכשיו אני חייב להירגע, לנשום ולאסוף כוחותקרדיט: תומר אפלבאום
יונתן גופר
יונתן גופר

אני מגיע לתורנות במיון אחר הצהריים והרופאה ממשמרת הבוקר מעבירה לי חולים. אנחנו עוברים יחד על המשימות שנשארו מהבוקר ועל שמותיהם של הילדים שצריכים עוד לסיים את הבירור הרפואי, חלקם ילכו הביתה חלקם יתאשפזו. אנחנו בשעת התפר של בין המשמרות כשלפתע אביו של אחד המטופלים במיון מקבל תשובה שהוא אינו מרוצה ממנה ומתחיל לצעוק על אחת הרופאות.

אני קופץ מהכיסא, מבקש שיקראו לביטחון ונעמד בין האבא לדלפק. כשהוא מתקדם לכיוון הדלפק אני נאלץ להחזיק אותו. הוא מביט בי בעיניים בוהקות בתערובת של כעס, תסכול ועצב: הוא עובר עם הילד מבית חולים אחד למשנהו וגם מתמודד עם טרגדיה משפחתית אחרת. הכול מתנקז לרגע הפיצוץ הזה במיון.

האב מביט בי, מביט בעצמו, ואני רואה את הרגע הזה שבו הוא מבין שהוא על הסף של לעשות מעשה שיתחרט עליו. אני לא מראה את זה אבל חושש להפוך לכותרת בעיתון של מחר. "תוריד ממני את הידיים!", הוא צועק עלי ויוצא מהמיון. אחר כך הוא מתפרק בחניון. שעה מאוחר יותר, אחרי תחקור של המשטרה והחלטה משותפת שלנו ושל השוטרים להסתפק באזהרה בלבד, הוא ייגש אלינו עם אותן עיניים אדומות ונבוכות ויבקש סליחה.

אחרי שהרוחות נרגעות אני נכנס לחדר אחר במיון. על המיטה שוכב תינוק, ראש מלא בתלתלים צהובים. אבל הוא ילד בן שנה, פג שנולד ממש מוקדם מדי. אני מכיר אותו מפני שהייתי במחלקת פגים בזמן שהגיע לשם. ליוויתי אותו ואת המשפחה שלו בפגייה בזמן שהוא גדל לאט לאט ועם המון קשיים. הילד הזה נגמל באטיות ממכונות ההנשמה ועכשיו הוא לא כל כך אוכל ולא עולה במשקל, מתקשה לגשר על הפער המולד כתוצאה מהלידה המוקדמת כל כך.

בהתחלה קשה לי לזהות אותו, הוא נראה פתאום גדול כל כך. ילד. הוא מקבל את המזון בהזנה ישירה לקיבה, הנשימות הרבה פחות כבדות מפעם אך עדיין מאומצות. הוא עוד לא מתנועע כמו ילד בגילו אבל אפשר להרגיש כמה שהוא רוצה להצליח. אני מדגדג אותו קצת בבטן וזוכה בחיוך לראשונה מאז שאני מכיר אותו. ההורים צוחקים גם הם. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, ואני מזהה את המבט המותש בעיניים שלהם. "מה שלומכם?", אני שואל. "חיים את החלום", עונה לי האב בחיוך קטן. "גם חלום בלהות הוא חלום", הוא מוסיף. אני מסיים את הבדיקה, מביט בתוצאות בדיקות הדם במחשב ומבטיח שתכף אשחרר אותם הביתה. 

תינוק בפגייה
תינוק בפגייה. אני מעיין בדפים, המספרים קופצים מהדף. הבטן שלי מתהפכת כי אני יודע לאן זה הולךצילום: àåøéàì ñéðé

כשאני יוצא מהחדר אני מעיף מבט למחשב ורואה שיש ילד בדחיפות גבוהה עם תוצאה חריגה של בדיקת דם. על הכורסא יושב נער, שום דבר במראה שלו לא מסגיר מחלה חמורה, כאילו אין סיבה לחשש. הוא משחק בטלפון כמו כל נער אחר בגילו, ומחייך אלי מעבר למסך. חיוך לא מודאג, רגוע. ההורים לידו. האם עומדת בעמידה דרוכה, האב יושב על המיטה. שניהם מביטים בי כשאני נכנס ומושיטים את בדיקות הדם שבגללן הפנו אותם למיון. אני מעיין בדפים, המספרים קופצים מהדף. הבטן שלי מתהפכת, אני יודע לאן זה הולך.

אני בודק את הילד, ולא רואה דבר בבדיקה שמרמז על הבאות. אז אני מחייך אליו בחזרה, מסביר שנחזור על בדיקות הדם ונראה מה הכיוון. אני מקווה שזה הכול טעות. בדרך החוצה האמא תופסת אותי לשיחה: "לקרובת משפחה היה משהו דומה ואצלה אבחנו ", היא מספרת בעיניים דומעות, "אתה חושב שזה מה שיש לבן שלי?". כל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר, שיש כאן צוות מעולה ושיש לזה טיפול. "לא הייתי קופץ לאף מסקנה כרגע. נעשה כמה בדיקות, מוקדם מדי להגיע לאבחנה". אני מתפלל שאולי זה אחד מהמקרים האלו שבסוף אנחנו מגלים שאנחנו טועים. היא מחייכת אלי בהבנה, "תודה דוקטור", וחוזרת אל החדר.

לחדר המיון מוחשת מיטת מד"א. עליה שוכב בן 14 שהתחיל פתאום להתנהג מוזר. הוא לא עצמו, מגיב אחרת מהרגיל ועונה באופן לא ברור לשאלות שלנו. הצוות הרפואי והסיעודי מתנפל עליו. רמת הסוכר, מדדים, לחץ דם. האם מביטה על המתרחש בחשש. אנחנו מבררים איתה מה קרה, מחפשים סיבות להתנהגות שלו. אבל זה לא מספיק ועדיין אין לנו הסבר.

מבקשים ממני ללוות אותו ל ובדרך לשם הוא מתחיל קצת להתאושש, לחזור לעצמו. כשהוא כבר במכונה הוא מקיא. האם מביטה עלי במבט מודאג. שואלת בלי מילים אם היא צריכה לחשוש מהגרוע מכול, ממשהו שמסתתר שם למעלה. חמש דקות אחר כך אפשר לנשום לרווחה, בצילום רואים דימום קטן שייספג בהמשך. אין גידול, אין משהו מפחיד יותר. האמא מחייכת וכמעט צוחקת מהקלה. הילד שלה חזר לעצמו, חזר להיות שלה.

אנחנו חוזרים למיון. יש עוד כל כך הרבה שעות של משמרת לפני, ועכשיו אני חייב ללכת לשירותים כדי להירגע, לנשום, לאסוף כוחות. הראש שלי מתרוצץ באלפי כיוונים. כל ילד שבדקתי נכנס לי לבטן. לראש. כן, גם ללב. אני חושב על התינוק המתוק, הילד, שנולד קצת מוקדם מדי וכל חייו יצטרך לחיות את הפער. על הנער שכנראה יצטרך להתמודד עכשיו עם טיפולים ארוכים ולא קלים ועל אמא שלו שבאה אלי בחשש ובפחד מחכה למוצא פי. על האמא שנשמה לרווחה ועל האבא שהיה מרחק פסיעה מלהפוך את כל המשמרת שלנו ל.

מטופל אחרי מטופל הם מונחים בחלל דמיוני במחשבות שלי, מצטופפים שם אחד אחרי השני, אבל תמיד יש עוד מקום. הם מלווים אותי במשמרת ובמחשבות שאחריה. אני חייב רגע לנשום, חייב רגע לעצמי. אני פותח הודעה מאשתי בטלפון ורואה שהיא שלחה לי סרטון של הילדה שלנו. היא מביטה למצלמה, מחייכת, מקשקשת את השטויות הרגילות שלה. היא צוחקת, מבקשת מאשתי לצלם. שולחת לי נשיקה. אני צוחק. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. אני לא מתייפח, אני לא נשבר, יש עוד משמרת ארוכה לפני. אני לא מתפרק, אבל אני פורק. משחרר.

יממה אחר כך אני מחזיק בחוזקה בידה של אשתי. בראש שלי רצים חששות, אני חושב מה יקרה אם משהו יסתבך, אם התוצאות לא יהיו טובות. היא שוכבת על מיטה במרפאה. מתמר של אולטרסאונד מונח לה על הבטן בזמן שהרופא מחדיר מחט בעדינות לבדיקת מי שפיר. הוא מביט בנו בחיוך שלו. הפרוצדורה עברה בהצלחה ושנינו נושמים לרווחה. הרופא נותן לאשתי הנחיות להמשך ואני מדמיין אותנו, המטופלים שלו, נכנסים לחלל הדמיוני במחשבות שלו. תמיד יש עוד מקום.

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ