אוסף המבטים שלי - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הבלוג של יונתן גופר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוסף המבטים שלי

המשמרת האחרונה כמתמחה היא הנקודה שאליה מתנקזים כל הזיכרונות מהשנים האחרונות. ארבע שנים וחצי שמרגישות כמו חיים שלמים של התבוננות פנימה והחוצה

תגובות
רשא חורי במחלקת ילדים
פרטי

כותבת: רשא חורי

בסוף התורנות האחרונה של 26 שעות עבודה רצופות בכיתי. גופי התמלא בתחושה שלא הכרתי, תחושה של שחרור ושל חופש, אבל בכל זאת הזלתי דמעות. בדרך הביתה נזכרתי בחוויות של ארבע שנים וחצי, שבאותו הרגע נראו לי כמו חיים שלמים. אלה חוויות שעיצבו את הרופאה שאני היום ואת החיים שבחרתי. נזכרתי ברגע הראשון, ביום שדרכתי בפעם הראשונה במחלקת ילדים בסבב הקליני הראשון כסטודנטית לרפואה. זה היה הרגע שבו התאהבתי במקצוע והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי.

לכל מחלקה בבית החולים ניחוח מיוחד משלה, ויש מעט מאוד מחלקות שנודף מהן ריח של אופטימיות ואפילו של שמחה כמו זה שבמחלקת הילדים. במהלך ההתמחות ליוו אותי ספרים אימתניים שמהם רופאי הילדים לומדים, אבל פתאום נראה לי ששני הכרכים ואלפי העמודים העמוסים היו רק החלק הקטן במסע הזה.

החלק המשמעותי היה המבטים שאספתי לאורך ההתמחות. מבט של אמא שמביטה על הילד שלה, ילד פגוע עם עיכוב התפתחותי שלכולם נראה חריג ועבורה הוא כל עולמה. המבט שהיכה בי ושינה את תפיסת עולמי - הילד הזה יקר לה, כך היא קיבלה אותו וכך היא אוהבת אותו. הוא שלה יחד עם חוסר היכולת שלו לעשות דברים בעצמו ועם התלות הנצחית שלו במערכת הרפואה. הוא שלה למרות כל מה שהרופאים יגידו. "עכשיו, כשאנחנו נכנסות לחדר ההחייאה, אל תשאלי אותי אם להניח לו ולא להנשים אותו, בדיוק כמו שלא היית שואלת אף אמא אחרת", היא אמרה לי.

למדתי שאין דבר שמשתווה לעוצמה של אמא של ילד חולה. גיליתי שאין ביקום כוח שיכול להתגבר על היצר הזה שנקרא הורות, במיוחד כשהחיים מאתגרים אותו. בהתחלה הייתי צריכה להתרגל לשמוע את ההורים מספרים על מחלת ילדיהם כאילו הייתה המחלה שלהם: "כשקיבלנו את הטיפול הזה, כשאושפזנו בפעם הקודמת, אתמול כאב לנו אבל עכשיו כבר טוב יותר". אחר כך למדתי גם שההורים נעשים בקיאים במחלות ילדיהם יותר טוב מאתנו במהירות מדהימה. גם אלה שלא ידעו לקרוא או לכתוב מדברים עכשיו במושגים רפואיים שהיו זרים להם לחלוטין, מכירים שמות של עירויים מרכזיים ויודעים להכניס זונדה ולהוציא קתטר.

רשא חורי במחלקת הילדים
פרטי

היה גם מבט של ילד צעיר מפוחד אחרי ניתוח גדול, שהביך אותי עד דמעות. ראיתי בעיניים שלו את מה שהוא אומר לאבא שלו כשכל הצוות הרפואי עמד בחדר ודיבר על מהלך מחלתו הקשה מעל הראש שלו. שמעתי אותו אומר לו בלי מילים: "אני מצטער אבא, לא רוצה להיות הילד הבעייתי שלך יותר. לא רוצה להיות זה שמדיר שינה מעיניך, שגורם לך להפסיד את סופי השבוע בבית ומרחיק אותך מהמשפחה שלנו". רציתי להגיד לו "ילד גיבור קטן, תחזיק מעמד! היה כל כך כיף לראות אותך סופסוף מחייך הבוקר. אל תקשיב למה שאנחנו אומרים, אנחנו דואגים לך אבל אתה צודק בזה שלפעמים אנחנו מגזימים. אל תפחד ואל תהיה נבוך מאבא. הוא אוהב אותך כל כך עד שכל רגע איתך שווה את החיים במלואם. אתה תהיה בסדר, תקשיב לי!". צעקתי את המלים האלה בלב עד שסופסוף המבט שלו התקבע על שלי והוא נאנח. ואז, בפעם השנייה באותו היום, זכיתי לראות אותו מחייך.

אני זוכרת גם את המבט שלך, הנער שכולם הביטו בו המומים. גם אותך לא אוציא מהראש. אני מצטערת שנאלצתי להזמין שני אנשי ביטחון כדי להחזיק אותך בזמן שנתנו לך זריקת הרגעה, עשיתי את זה מפני שסירבת שוב ושוב לקחת את הכדורים. אני מתנצלת בשם כל המבטים המזלזלים שפגשת. מתנצלת על המבט שלי אליך, על שלא התאפק מלדמוע, אתה בטח לא צריך את הרחמים שלי כלפיך. תדע לך שאני מעריכה אתכם, החולים הפסיכיאטריים, שצריכים להתמודד עם העולם האכזר שלנו. אנחנו משאירים אתכם בשולי החברה ואחר כך פוחדים להתקרב אליכם כשאתם מוזנחים ומסריחים. לרגע לא מודים שזה כך רק מפני שאנחנו הזנחנו אתכם.

והיה גם המבט שלא ייצא מהמחשבות שלי כנראה לעולם, של הילד שמת בעודו קורא בשמי. ילד שלא הצלחתי לעזור לו מספיק. הילד שלעד אשמור את זכרו ואת הסיפור שלו בלבי.

לצד כל אלה היה הצוות המטפל - העמיתים שלי, הרופאים המתמחים והרופאים הבכירים מעליי. האנשים שהמבט שלהם לימד אותי להתבונן טוב יותר. הצוות שלימד אותי איך להילחם לטובת החולים שלנו במערכת אכזרית כמו שמערכת הבריאות שלנו יכולה להיות. אותו צוות שהנחה אותי איך לגייס עזרה לילד מעזה שזקוק לדיאליזה ביתית אבל אין לו חשמל בבית, שדאג לחגוג ימי הולדת לילדים המאושפזים ושראה מה הילדים צריכים מעבר לתרופות. זה הצוות שהכניס צבע לחדר חיוור של ילדה נטושה, ושתמיד הזכיר לי שאם התמונה מטושטשת להורים יש תמיד תשובה. אלה האנשים שלפעמים המבט שלהם על הילדים החולים תפס אותי מפני שראיתי שהם נזכרים בילדים שלהם שנמצאים עכשיו בבית, ילדים שבגלל העבודה התובענית שלנו הפסידו הרבה זמן איכות עם ההורים.

נשברתי לא מעט פעמים. המוח שלי התחנן למנוחה בתורנויות ואני השתתקתי מול סיטואציות קשות. לפעמים הייתי גסת רוח, עצבנית, היו פעמים שהצטערתי על האופן שבו התנהגתי כלפי החולים, החברים למקצוע וגם המשפחה שלי. אבל עם כל הקושי והתחושה התמידית שאני לא מספיק טובה, תמיד השתדלתי להביט בתוך עצמי, ללמוד מהרגעים האלה ולהשתפר בזכותם. ושרדתי. חלק גדול מההישרדות שלי הייתה היכרות עם אנשים אידיאולוגיים וחדורי אמונה שרוצים לעשות שינוי, וביחד הקמנו ארגון רופאים שרוצה לעשות טוב למערכת בריאות קורסת. קיבלתי כוח לעוד לילה לבן ולעוד תורנות עמוסה מהידיעה שאני חלק מהקבוצה שתוביל שינוי.

למדתי המון מההתבוננות מהצד על ילדים חולים, על הוריהם ועל הצוות המטפל בהם, וכל הזמן התבוננתי בתוך עצמי. ועכשיו אני בסוף התורנות האחרונה, והדמעות זולגות ללא הפסקה. בית החולים הפך להיות בית, ואת הבית הזה ממש קשה לי לעזוב. אלה הרגעים האחרונים של התורנות האחרונה שלי כמתמחה, עיתוי מושלם לעצור לרגע בטקסיות שמכבדת את המעמד ולהיות גאה שהצלחתי לעשות את זה. בדרכי שלי.

ד"ר רשא חורי היא מומחית ברפואת ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#