בכל מכשיר החייאה יחיה משהו מד"ר זוסמן

קירות בתי החולים מעוטרים בלוחות זיכרון רבים לחולים שמשפחותיהם החליטו לתרום לזכרם: זה יכול להיות מכשיר אק"ג, רכב אמבולנס ואפילו מחלקה שלמה. מותו של הקרדיולוג ד"ר אורן זוסמן היה פתאומי ומטלטל, אלא שזכרו יכול להמשיך להתקיים באמצעות תרומה לרכישת מכשירי דפיברילטור להחייאה

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
החייאה
לבו של אורן זוסמן הפסיק לפעול מטרים בודדים מקולגות שהיו יכולים להיאבק למענוקרדיט: Pixel_away / Getty Images/iStock
יונתן גופר
יונתן גופר

הפעם הראשונה שנגעתי במוות כאיש רפואה היתה לפני ארבע שנים. הייתי סטז'ר במחלקה פנימית ובאחד החדרים שכב אדם לקראת סוף חייו. בימים האחרונים הוא לא תקשר עם הסביבה. המוות הבלתי נמנע הגיע והמתמחה שאחראי על המטופל ביקש ממני לעשות אק"ג שיאשר שאין פעילות לבבית. חיברתי את האלקטרודות לגוף הקר, סביבי עומדים בני המשפחה. אני לוחץ על כפתור וממנו נפלט דף ארוך וצר שעליו מודפס קו כמעט ישר שמסמל דבר אחד ברור.

אני תולש את הדף, מקפל אותו, מנתק את האלקטרודות מגופו של המטופל ומסתובב לצאת מהחדר. אחד מבניו שואל: "דוקטור, הוא יהיה בסדר?" אני מביט בדף ועונה במבוכה: "תכף יגיע הרופא שלו ויענה על כל השאלות", קובר את הפרצוף בפלט האק"ג ויוצא מהחדר. משאיר מאחורי שממה של אי ודאות. כמה דקות אחר כך נשמעים משם זעקות הכאב של בני המשפחה, בכי הילדים, צלצולי הטלפון והודעות התנחומים.

המוות הוא התרחשות יומיומית בבית החולים. באופן קצת פשטני אפשר לומר שחלק ממהות העבודה שלנו היא לא לספק לו תעסוקה. מחלקות בית החולים הן זירת קרב בין כוחות החיים לבין המוות, בין רעש ההתרחשות של החי, פעימות הלב, הבל הנשימה והתכווצות השרירים לבין הרפיון השקט והקר של סופם. הקרב הזה יכול להיות נדיר וההפסד בו פוער בור בהתנהלות היומיומית, כמו במחלקה שאני עובד בה, מחלקת הילדים. אבל יש מקומות שבהם לצוותים אין פריווילגיה לעצור בכל מקרה של אובדן, והם חייבים להמשיך בשגרת היומיום. במקומות האלה המוות לא מסמל רק חיים שנגמרו אלא גם מיטה שהתפנתה למטופל שיעלה מהמיון ושאפשר עוד להציל.

בחדרים ובמסדרונות נשארות המשפחות שצריכות להתמודד עם האובדן. להתאבל על סבא או סבתא, על אח או אם, על אדם עם חיים שלמים מאחוריו. המוות הוא של אדם שהיה, אבל הרבה פעמים זהו מותו של האדם שיכול היה להיות. וכל קרב שאנחנו מנהלים עם החידלון הוא קרב על מותן של האפשרויות הרבות בעתיד שכבר לא יתקיים.

דפיברילטור
דפיברילטור. מחזיר את הלב לפעילות תקינהצילום: יונתן גופר

ד"ר אורן זוסמן ז"ל לחם בקרב הזה על בסיס יומיומי. בתור קרדיולוג הוא ניצב מדי יום בזירת העימות מול המוות בחדר הצנתורים, במסדרונות המחלקה, מעל מיטת ההחייאה, בהמלצות ובמכתבי השחרור, ומעל לכל בשיח עם מטופליו ובאוזן הקשבת לכאביהם. בכל צעד שעשה דחק את המוות לפינה. לעתים ניצח אותו, במקרים אחרים ידו של המוות היתה על העליונה, אבל אין ספק שאורן מנע מהרבה משפחות לתהות מה היה יכול להיות.

ביום שבו אורן מת האירוניה החליטה לנגן נגינה אכזרית במיוחד. בבוקר אחד, בסוף ינואר 2019, הוא לא חש בטוב. אחרי כמה בדיקות – ולא לפני שהספיק לבצע כמה משימות דחופות – הלך אל חדר המנוחה לקחת את התיק שלו. אותו חדר שאליו היה הולך לנוח בזמן משמרת עמוסה, לאחר החייאה מתישה. דווקא שם, לבדו, לבו הפסיק לפעום. אף אחד לא ידע שזה קרה עד שהיה מאוחר מדי. זה היה מרחק מטרים בודדים מקולגות שהיו יכולים להיאבק למענו בקרב שלו, מטרים ספורים מהמכשור הרפואי שהיה מציל את חייו.

בדומה למטופליו שהפסידו בקרב, אורן השאיר אחריו אינספור אפשרויות של שינוי ברפואה, הן בהיבט החברתי שלה במאבקו לשינוי פני הרפואה הציבורית והן ברעב המדעי הבלתי נגמר שלו, שהיה מקדם הצלה של יותר אנשים. אשתו, מעיין, תיארה זאת בפוסט שכתבה בפייסבוק: "המוות שלו הוא פצצת אטום עוצמתית. פצצה המחרבת ומוחקת נדבך ועוד נדבך מהחיים שנבנו. גל הדף אינסופי המחבל בנפש ומרעיד כל אשר היה יציב. איתו מת העולם כפי שהיה נראה עד כה. מתים החלומות. הציפיות. התקוות".

ייתכן שהיה אפשר להציל את חייו של אורן באמצעות שוק חשמלי ממכשיר שנקרא דפיברילטור, המיועד להחזיר את הלב לפעילות תקינה. אלא שאורן היה בחדר המנוחה, ועד שהתברר שלבו הפסיק לפעום חלף זמן רב מדי ואז כבר לא עזרו כל המכשירים והרופאים והתרופות במחלקה. בשנת 2008 נחקק חוק שמחייב הצבת מכשירים כאלה במקומות הומי אדם, ומאז שנת 2014 הוא מיושם במקומות שבהם יש יותר מ-500 בני אדם. אבל במקומות קטנים יותר, למשל מסעדות או בתי קולנוע שבהם יש פחות מ-500 מבקרים, אין פתרון זמין כזה.

עכשיו זה יכול לקרות. אחרי שעשן פצצת האטום של מותו של אורן החל להתפזר הושק קמפיין מימון המונים של עמותת ידידי מד"א בישראל בהובלת מעיין זוסמן במטרה לגייס מיליון שקלים, על מנת לפרוש 100 מכשירי דפיברילטור של מד"א ברחבי הארץ. השימוש בהם פשוט מאוד גם לאנשים שאינם מיומנים, ובכמה צעדים אפשר יהיה למנוע מאות מקרי מוות בכל שנה.

בנובמבר 2018, ממש זמן קצר לפני מותו, אורן פרסם בטוויטר סדרת ציוצים על החוק והעלה תמונות של מכשירים המוצבים במקומות ציבוריים. היוזמה של מעיין ושל מד"א קמה בהשראת התמונות האלה. אורן האמין שזה חשוב ואין לי ספק שהוא היה מעניק לאנושות הרבה יותר מעוד 100 דפיברילטורים, אבל אני גם יודע שמשהו קטן ממנו יחיה בפרויקט הזה. הייתי שמח לדעת שמימון ההמונים הצליח ושבעוד כמה חודשים הצלת חיים תהיה בהישג ידם של הרבה אנשים בהרבה מקומות.

לפרטים נוספים על פרויקט המימון של דפיברילטורים במרחב הציבורי

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ