המחלקה לרפואה דחופה: המדריך המלא לממתינים במיון

אנשים שמגיעים למחלקה לרפואה דחופה נאלצים לפעמים להמתין שעות ארוכות עד שהם משוחררים הביתה או מועברים לאשפוז במחלקה. אלה הסיבות לכך שזה קורה

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנשים ממתינים במיון אורתופדי של בית החולים סורוקה
העומס במיון הוא מראה לעומס בקהילה, ואין מספיק כוח אדם לטפל בו. צריך עוד כוח אדם ועוד תקנים, צריך מערכת בריאות שמתאימה לצרכים האמיתיים של החולים והמטופלים ב-2019קרדיט: עופר וקנין
יונתן גופר
יונתן גופר

נכתב יחד עם ד"ר יסמין אבו פריחה

ברוכים הבאים לחדר המיון, חלון הראווה המאוד לא מפתה של מערכת הבריאות הציבורית. זה לא משנה לאיזה חדר מיון הגעתם - ילדים, פנימית, כירורגי או נשים - אתם עומדים לחכות הרבה מאוד זמן. למה זה קורה? אלה התשובות לכל השאלות בנושא:

למה אנשים מגיעים לחדר המיון? למיון באים מפני שסבא חולה ומתנהג מוזר, החום של התינוקת בת השבועיים עלה, הילד נחבל בראש או שהיולדת סובלת מכאבי בטן מוזרים. פעמים רבות אנשים מגיעים גם מכיוון שהגב כואב להם כבר שנתיים ואפשר לקבוע תור לאורתופד רק בעוד עוד חודשיים, או בגלל כאבי רגליים שלא נעלמו למרות הטיפול, או שנמאס להם לחכות ל-MRI או לאולטרסאונד.

שמו הרשמי של חדר המיון הוא המחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). כאן בודקים את כל מי שמגיע לבית החולים ומחליטים אם המקרה שלו אכן דחוף ודורש טיפול מידי או שהוא יכול לחזור לביתו ולקבל טיפול בקהילה. וזו הסיבה העיקרית לכך שאתם מחכים: במיון יש אנשים שמצבם גרוע משלכם. אנחנו תמיד מטפלים בקשישים, בחולים קשים, בתינוקת שגילם ימים בודדים ובמדוכאי מערכת החיסון לפני שאנחנו מתפנים לטיפול במצבים פשוטים יותר. הטיפול באדם שנמצא בסכנת חיים ברורה יכול להשבית רופא מיון לכמה שעות והחייאה דורשת את מעורבותו של מרבית הצוות במיון, לכן שאר המטופלים נאלצים לחכות.

מי עובד במחלקה? כשאתם באים למיון אתם מצפים לפגוש רופאה, לתאר לה את כל מכאוביכם, להיבדק ולקבל אבחנה מדויקת. זה אכן קורה, אבל מאחורי המפגש הזה עובדים עוד כל כך הרבה אנשים נוספים: ישנם אחים ואחיות שלוקחים מדדים (לחץ דם, ריווי חמצן, חום) ודגימות למעבדה, עובדי ועובדות מעבדה שמפענחים את דגימות הדם או השתן שמגיעות אליהם ושמתריעים כשיש תוצאות חריגות המצריכות התייחסות מידית, טכנאיות רנטגן שאחראיות לצלם אתכם, סניטרים שלוקחים אתכם מתחנה אחת לאחרת, מזכירות שפותחות תיק מטופל וקובעות את פגישות ההמשך, רושמי אק"ג, מתאמי שירות, מתנדבים, ליצנים רפואיים - המון אנשי צוות. העומס נופל עליהם בדיוק כמו שהוא נופל על הרופאים, וגם הם מגיעים לכל מקרה לפי הדחיפות ומתייחסים לכל מקרה במסירות מלאה.

אילו רופאים תפגשו שם? בית החולים מתופעל בעיקר על ידי רופאים מתמחים במהלך קצת יותר מחצי יממה. הרופאה שפוגשת אתכם במיון? מתמחה. הנוירולוג שמחליט אם יש שבץ? מתמחה. רנטגנולוג שצריך לקבוע אם מדובר בדלקת בתוספתן על פי בדיקת אולטרסאונד? מתמחה. כולם על הרגליים כבר המון זמן, עם שעות שינה אפסיות ובלי הפסקה.

אם קיוויתם להיבדק על ידי הפרופסור המומחה בתחום, או שנמאס לכם לחכות לייעוץ רופא עור בקהילה, המיון לא יענה על בקשתכם. הרופאים הבכירים שנמצאים בחדר המיון הם מומחים ברפואה דחופה בלבד. אם הגעתם לבירור של בעיה מתמשכת הם בדרך כלל ירגיעו אתכם שאין סכנת חיים, יסבירו לכם על התהליך הרפואי שאתם צריכים לעבור וישחררו אתכם לביתכם להמשיך לחכות לתור הבא.

מחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא
מחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא. המלר"ד היא דלת הכניסה לבית החולים אך המחלקות עמוסות לא פחות, לכן חולים נשארים במיון גם אם הם אמורים להתאשפזצילום: תומר אפלבאום

למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? התשובה הפשוטה היא שהמון אנשים מגיעים למיון. לפי דו"ח של משרד הבריאות, בשנת 2017 נרשמו כשלושה מיליון פניות למיונים הכלליים בכל הארץ. בבית החולים סורוקה, לדוגמה, הגיעו לחדר המיון בערך 242 אלף בני אדם בשנה, שהם כ-663 אנשים ביממה בממוצע. במיון הפנימי, שהוא בדרך כלל הגדול ביותר, יש בין 200 ל-300 פניות ביום.

זכרו שאתם לא באמת מחכים בחוסר מעש אלא עוברים בירור וטיפול. פענוח של בדיקות דם דורש יותר מכמה דקות, בדיוק כמו פענוח הדמיות ומתן טיפול מתאים. לפעמים נדרשת השגחה, כי אנחנו רוצים לוודא שהטיפול פעל, או לבדוק אם יש שיפור או החמרה במצב. אתם ממתינים מפני שאנחנו מתייעצים עם מתמחים ורופאים בכירים, וחושבים על המקרה שלכם כדי לא להחמיץ דבר. אם פניתם למיון בשביל להיבדק ולהשתחרר מהר, הגעתם למקום הלא נכון. אנחנו רוצים לתת לכם את הרפואה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת, ומגיע לכם שנשקיע את הזמן הזה.

מה אפשר לעשות אם אף אחד לא מתייחס אליכם? זאת לא קלישאה: אנחנו מנסים להגיע לכל החולים במהירות הרבה ביותר. אתם, שנמצאים בצד המטופל, צריכים לזכור שרפואה היא מקצוע שדורש הרבה מאוד ריכוז ושטעות יכולה לעלות בחיי אדם. אנחנו צריכים לרשום מינונים מדויקים של תרופות, המלצות חשובות להמשך הטיפול והפניות לבדיקות נוספות. אם בכל שתי דקות מישהו קוטע את חוט המחשבה שלנו, ודאי כשזה קורה באמצע הלילה כשהיכולות הקוגניטיביות שלנו כבר לא במיטבן, הסיכוי שנטעה גבוה יותר.

הבעיה נעשית משמעותית כשהתסכול וההמתנה הופכים לכעס ולצעקות. לפעמים המטופלים כועסים וצועקים, מאיימים על הצוותים הרפואיים ומדי פעם גם פוגעים בהם. אם זה לא היה ברור עד עכשיו נאמר שוב - זה באמת לא עוזר לזרז את הטיפול. הרופאים, האחיות והמטפלים האחרים משקיעים בכם המון. הם יודעים שקשה לכם וכואב לכם, ועושים כל מה שהם יכולים בתנאים שהמדינה מספקת להם. אלימות לא תפתור דבר.

אם הוחלט שמטופלים יכולים ללכת הביתה או לעבור למחלקה לאשפוז, למה הם בכל זאת נשארים במיון? המלר"ד היא דלת הכניסה לבית החולים, אך המחלקות עמוסות לא פחות. חולים מאושפזים במסדרונות, התפוסה בחורף מגיעה לפי שניים מהתקן ובמחלקות האשפוז עובד רק רופא אחד בשני שלישים של היממה. התוצאה היא שאם הוחלט לאשפז אתכם אתם תמתינו למיטה, לרופא במחלקה שיתפנה מהחולים הקשים המאושפזים בה, ולצוות הסיעודי שיסיים את המטלות הבלתי פוסקות של הטיפול במאושפזים.

גם ההחלטה לשחרר אתכם אינה פשוטה. הרופאה שמשחררת אתכם צריכה לכתוב בצורה ברורה את המלצותיה להמשך הטיפול, לספק מרשמים לתרופות שקיבלתם, לעבור שוב על כל הנתונים והמספרים שהתקבלו מבדיקות הדם ומהדמיות. הרופאים עושים זאת זה גם אחרי 20 שעות ללא שינה, בשעה 03:00 לפנות בוקר, מפני שהם חייבים לוודא שלא החמיצו אף פרט.

לכל השאלות האלה יש תשובה אחת: העומס במיון הוא מראה לעומס בקהילה, ואין מספיק כוח אדם לטפל בו. אין מספיק רופאות ורופאים, אין מספיק אחים ואחיות, אין מספיק מזכירות, סניטרים, עובדי מעבדה. המשוואה פשוטה - צריך עוד כוח אדם ועוד תקנים, צריך מערכת בריאות שמתאימה לצרכים האמיתיים של החולים והמטופלים ב-2019. נכון, זה מתסכל מאוד להמתין במיון שש שעות רק כדי לחזור הביתה עם אותן המלצות. אבל מי שיכול לפתור את זה הוא לא מערכת הבריאות אלא נבחרי הציבור שלכם. הם אלה שאחראים על תקציבים ותקנים, והם אלה שיכולים ליצור שינוי משמעותי.

ד"ר יסמין אבו פריחה היא מתמחה ברפואה פנימית ופעילה חברתית. הטור נכתב בהשראת פוסט שפרסמה בפייסבוק על הסיבות להמתנה הממושכת במיון

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ