להיות רופא, להיות חבר

התמודדות עם מצבים קשים של מטופלים הם עניין יומיומי, אבל פגישה עם מוות של חברה קרובה שינתה את האיזון בין מקצוענות לבין חברות

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איור של רופא בחלוק מחזיק את הלב של עצמי בידיים
הלב שלי ניסה בכל הכוח להתחבר למילות התקווה של אסתי ולאמונה שלה שזאת רק עוד מהמורה בדרך ושבעוד פחות משנה נרקוד שוב בפסטיבל שבו נפגשנו בפעם הראשונהקרדיט: איור:אילה טל
יונתן גופר
יונתן גופר

פעם, לפני שהייתי סטודנט לרפואה ולפני שבכלל נכנסתי למסלול הזה, התרגשתי בכל פעם שביקרתי בבית חולים. כמו ילד בחנות צעצועים הייתי מביט במכשור הרפואי מסביבי - המזרקים, חומרי החיטוי, המכונות שמשמיעות "ביפ" קצוב - מסתובב ביניהם ומדמיין איך הם יהיו התפאורה הקבועה שלי כשאגדל. הקשבתי לרופאים שסיפרו על מצבה של סבתא שלי, של חיילים שליוויתי כחובש, שלי עצמי, וחשבתי שיום אחד אלה יהיו החיים שלי, שאני אהיה זה שמסביר ומבשר. קיבלתי טעימות מהעתיד שלי.

היום אני רופא 24 שעות ביממה בלי להתכוון לכך: זה קורה כשאני שומע שיעול של ילד מהגן של הבת שלי, מביט באדם צולע ברחוב או שומע מחברים ומשפחה בשורות רפואיות ויודע היטב מה עומד מאחורי המילים שהרופאים אמרו. אני מרגיש כמו מישהו שגילו לו את הטריק מאחורי הקסם, שיודע שיש נערה נוספת ששוכבת בארון המנוסר, שיש עוד קלף שמתחבא בשרוול.

כך הרגשתי לפני קצת יותר מחודש כשאסתי, חברה טובה, התקשרה לבשר שהסרטן חזר. בזמן שהיא פירטה את הממצאים בבדיקות ההדמיה וסיפרה על האבחנה החדשה, המוח שלי הריץ מספרים וסטטיסטיקות. הרופא שבי השתלט על התודעה, ובשנייה שהיא סיפרה לי הבנתי שזה רק עניין של זמן.

הלב שלי ניסה בכל הכוח להתחבר למילות התקווה של אסתי ולאמונה שלה שזאת רק עוד מהמורה בדרך ושבעוד פחות משנה נרקוד שוב בפסטיבל שבו נפגשנו בפעם הראשונה. גם כשהיא שלחה תמונות שלה ללא שיער, גופה חבוט מטיפולי הכימותרפיה, היא עדיין חייכה עם כל הפנים, עם כל הלב. היא שלחה אותן כדי שלא אבהל כשאראה אותה בפעם הבאה וכדי לומר לי "חביבי, אני לא מוותרת מהר כל כך".

אחרי שהפסקנו למות מזיהומים בגיל 40 ומצאנו דרכים להאריך את החיים על ידי רפואה מונעת, הסרטן הרים את ראשו. אורח חיים המודרני, גנטיקה מבאסת ובעיקר גורל אכזר לוקחים את מיטב אנשינו בכל שנה ומצרפים אותם למשפחה הלא פשוטה של חולים אונקולוגיים. הדרך ארוכה והמאבק יומיומי ומתיש. המחלה יכולה להיות צל שמלווה את החולה בה גם אחרי ההחלמה ומאיים עליו מעבר לפינה, אבל הקרבה למוות יכולה לתת פרספקטיבה אחרת על החיים ועל מה שחשוב בהם, ויותר נכון על מה שחשוב לעשות איתם.

יד של אחות שמסדרת עירויים של תרופה כימותרפית
אורח חיים המודרני, גנטיקה מבאסת ובעיקר גורל אכזר לוקחים את מיטב אנשינו בכל שנה ומצרפים אותם למשפחה הלא פשוטה של חולים אונקולוגייםצילום: Matt Rourke / AP

אסתי לא נתנה לדבר לעצור אותה, על אחת כמה וכמה לא המחלה, כאבי ההתמודדות איתה ואף לא ההלם של חזרתה. היא חיה את חייה - באופן הכי לא קלישאתי שיש - וניצלה כל רגע בהם, אספה חברים, חוויות והצלחות. לא היה אדם שפגש אותה ולא הרגיש חשוב ומיוחד, לא היה אדם שלא התאהב בה מיד, בחיוך שלא יורד באף תמונה ובחיים שהתעקשה לחיות ללא פשרות. למרות המחלה, בגללה, בזכותה.

ביום רביעי האחרון הגעתי לחדר שבו אסתי הייתה מאושפזת כדי להיפרד ממנה. רציתי לתת לה חיבוק אחרון, להחזיק את היד וללחוש כמה מילות נחמה. הסיטואציה היתה מוכרת מדי והרופא שבי שוב השתלט על התודעה, הרחיק אותי מהמציאות ודחק אותי אל החשיבה הרציונלית.

הבטתי בתרופות שרשומות על שקית האינפוזיה ועל נשימותיה האטיות והשלוות, ונזכרתי בעשרות הפעמים של ביקורי הרופא שעשיתי בחדריהם של חולים הנוטים למות. הכרתי את השקט המקפיא ששרר בחדר ונשבר רק לצליל טיפות עירוי התרופות לכאבים שזורם באטיות לוורידים. השקט הזה הבליט את חייה מלאי הצלילים, המוזיקה וההתרחשות של אסתי. ניסיתי לנער את הראש, לא לתת לרופא שבי להיכנס לחדר. נאבקתי במה שאני אמור להרגיש. היא התעוררה לרגע, התנתקה מהשלווה שעטפה אותה, הביטה בי בבהלה קצרה ואז חייכה חיוך קטן ורגוע, כאילו אמרה: "הכול בסדר, אלו החיים, ואני שמחה על כל רגע ורגע שהיה לי בהם. אל תדאג".

בעבודה היומיומית בבית החולים נכנסתי לחדרי חולים ויצאתי מהם מאות פעמים. אבל ביום רביעי ניסיתי לצאת מהחדר של אסתי עשרות פעמים. הבטתי ברכבת האנושית של חברים ומשפחה שנכנסו ויצאו , כל אחד מהם לוקח משהו ממנה כדי להמשיך הלאה. בימים הקרובים נבכה על כל מה שאסתי לא תספיק אבל גם נברך על כך שהיא היתה מאלה שלא נתנו למחלה לנצח את מה שהשאירה אחריה. אנחנו הכרנו לצלילי מוזיקה מקפיצה והחברות שלנו היא פסקול של שמחה, אני לא אתן למוזיקה הזאת להיפסק.

לזכרה של אסתי כץ, חברתנו מלאת האור.

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ