עובדי מערכת הבריאות נשחקים והמטופלים נפגעים

שחיקה נוצרת בגלל עומס מתמשך שגורם לעובדים לתפקד פחות טוב בחיי היומיום שלהם. כשמדובר בעובדי מערכת הבריאות המצב חמור עוד יותר, מפני שהוא פוגע גם במטופלים. הגיע הזמן לערוך שינוי משמעותי בתרבות הארגונית כדי להקל את העומס על העובדים ולשפר את הטיפול בחולים

יונתן גופר
יונתן גופר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רופא ורופאה עומדים במסדרון בית חולים
אנחנו רוצים ואמורים להיות רופאים שיש להם זמן לכל המטופלים, להיות אמפתיים כלפי אלה שעומדים מולנו ולהכיל את הקשיים שלהםקרדיט: מוטי מילרוד
יונתן גופר
יונתן גופר

שחיקה (Burnout) היא תהליך אטי ומדורג שבו אדם מאבד את יכולתו לתפקד בסיטואציה יומיומית, מאבד את הכוחות הפנימיים שלו ואת המוטיבציה לבצע משימות. זהו תהליך שבו שגרה של לחצים, עומס ועייפות מכרסמים בהדרגה ביכולת לעשות את הדבר שבשבילו קמים בבוקר.

שחיקת המתמחים ברפואה נובעת משבוע עבודה של 80 שעות, 320 שעות בחודש. יש לנו זמן מועט עם הילדים, עם בני הזוג ועם המשפחה המורחבת. זמן אפסי לעשות ספורט, לקרוא ספר או לנשום.  ביומיום יש עיסוק בלתי פוסק בביורוקרטיה ובעמידה ביעדים, בביקורת של אבטחת מידע, בניהול סיכונים ובמניעת זיהומים - תהליכים שגוזלים מהיכולת להיות עם החולה. אנחנו עושים לפחות שש תורנויות בחודש שכל אחת מהן נמשכת 26 שעות רצופות. השעות האלה הן יותר מיממה של עבודה בלי רגע לעצור בשביל לאכול או לנוח, של התרוצצות מחולה אחד לאחר, ממשבר למשבר.

הרופאים פוגשים אנשים ברגעי הקושי שלהם. אנחנו מטפלים בהם בימים של חולי, אובדן אדם קרוב, גילוי מחלה חדשה והתמודדות עם כאב בלתי פוסק. התוצאה היא מטען רגשי שמצטבר אצלנו כל יום בלי רגע אחד לנשום עמוק ולהבין מה קורה. כך עוברים הימים עד שאי אפשר עוד. עד שהנפש, או הגוף, או שניהם נשברים.

זוהי הרעה החולה של עולם הרפואה. העומס והדרישות הלא הגיוניים מכרסמים ברופאות ורופאים, באחים ואחיות ובעובדי מנהלה ותפעול עד שהם מאבדים את היכולת להתמודד. זו לא רק תחושה אישית: לפני שנה ערך משרד הבריאות סקר שבו נמצא שעובדי הקהילה הרפואית הם השחוקים ביותר במגזר הציבורי. מבין העובדים השונים במערכת הבריאות זכו הרופאים בכבוד המפוקפק להיות במקום הראשון, כשהרופאים המתמחים קיבלו את ציון השחיקה הגבוה ביותר. משיבי הסקר דיווחו על תשישות, חוסר חשק לקום בבוקר, תחושת של ניכור כלפי המטופלים שלהם, דיכאון וחרדה.

הציונים האלה מתורגמים לתוצאות הרסניות – בארצות הברית ובישראל ניכרת מגפת התאבדויות של רופאים ואנשי רפואה. ניכרים גם עלייה באבחנה של דיכאון המצריך טיפול תרופתי או אשפוז ועזיבה של המקצוע. יש גם כאלה שבריאותם נפגעת ישירות והם סובלים מבעיות לב, עולים במשקל ומפתחים מחלות שמתעוררות בגלל עקה (סטרס). המוני רופאים מתים מעייפות. לא כדימוי, אלא כמציאות עגומה. אני לא יכול להציג סיפורים אישיים של אנשים שאיבדו את חייהם, חלו במגוון מחלות ונשברו מנטלית, אך אני יכול לומר שהאנשים האלה נמצאים בסביבתכם.

רופאים מגלגלים מיטה של מטופל בכניסה לחדר ניתוח
חייבים לתקנן מחדש את המערכת הרפואית ולהפסיק עם מודל העבודה המוטרף של 80 שעות בשבוע ושל משמרות של 26 שעות שאחריהן אי אפשר לנהוג במכונית או לתפקד בביתצילום: מוטי מילרוד

המערכת היא זו שיוצרת את השחיקה בגלל סדרי עדיפויות לא מתאימים והטלת עומס עצום על כתפיהם של המתמחים. היא לוקחת אנשים שבחרו לעסוק במקצועם מתוך ייעוד, ומכניסה אותם למצב שאינו מאפשר להם לעשות את זה. עם זאת, ייאמר לזכות האחראים שהם זיהו את המגמה וכעת אפשר לראות הכרה בכך שיש בעיה הענקית שצריך לתת לה מענה. אלא שהפתרונות המוצעים של שעת מדיטציה להתמודדות עם הסטרס היומי, סדנת בישול להפגת השגרה או קו חם למתמחים השחוקים הם כמו פלסטר או כמוסות אקמול, מענה נקודתי ולא פתרון שנוגע בשורש העניין.

נכון, אנחנו בחרנו במקצוע הזה וידענו היטב למה אנחנו נכנסים. נכון שהרופאים שהיו לפנינו עבדו 48 שעות עם סכין מנתחים בין השיניים, ונכון שעורכי דין, אנשי הייטק, רואי חשבון, מורים וחברי כנסת עובדים קשה. לצערי, אנחנו חיים בעידן שמקדש הקרבה של המשפחה ושל הרווחה האישית לטובת הקריירה, אבל הרופאים שבויים במודל שלפיו כך אמורה להיראות רפואה טובה. רופא אמור לקרוע את עצמו, לא לישון בלילה ולהגיע עד קצה היכולת ומעבר מפני שרק באופן הזה הוא ייתן את כל כולו למטופלים.

האם זה באמת דרוש? למה אי אפשר אחרת? למה אנחנו לא יכולים לדמיין עולם שבו רופאים יכולים גם לתת רפואה מצוינת וגם לשמור על בריאותם הגופנית והנפשית, להספיק כל מה צריך וגם לראות את המשפחה ולהיות בעלי פניוּת נפשית להתמודד עם החוויות שהם עוברים?

אנחנו רוצים ואמורים להיות רופאים שיש להם זמן לכל המטופלים, שיכולים להקדיש להם את כל תשומת הלב בלי לעסוק בביורוקרטיה ובעניינים טפלים. אנחנו רוצים להיות אמפתיים כלפי המטופלים שעומדים מולנו, להכיל את הקשיים שלהם ולהיות שם לצדם – מפני שרופאים שמכילים את עצמם יכולים להכיל אחרים. אלא שאנחנו שבויים ברעיון שלפיו רופאים צריכים להיות גיבורי עד שאנחנו שוכחים שאפשר פשוט להיות בני אדם בלי שזה יפגע באיכות העבודה שלנו.

מה שצריך לעשות הוא לשנות את סולם הערכים של המערכת הרפואית - שלומם ושלמותם של מטופלים ומטפלים עומדים לפני הרווח וההפסד של מוסדות הבריאות, לפני הביורוקרטיה. צריך לנצל את הקדמה הטכנולוגית ולהגדיל את מצבת כוח האדם כדי לפטור את המטפלים ממטלות אדמיניסטרטיביות, למדוד בקביעות את בריאותם הנפשית והפיזית של עובדי מערכת הבריאות ולהציב יעדי עבודה ריאליים שיאפשרו חיים בריאים.

מעל לכול, חייבים לתקנן מחדש את המערכת הרפואית באופן שיוריד את העומס, ולהפסיק עם מודל העבודה המוטרף של 80 שעות בשבוע ושל משמרות של 26 שעות שאחריהן אי אפשר לנהוג במכונית או לתפקד בבית. המערכת חייבת להפסיק לצפות מרופאים שיגיעו לעבודה חולים או מרופאות לעשות תורנויות כשהן בהיריון מתקדם.

צעד כזה ידרוש שינוי בתרבות הארגונית שלנו, והמעבר יכול להיות מורכב, אבל בסופה של ההסתגלות לתנאים החדשים נרוויח רופאים טובים יותר ובריאים יותר גופנית ונפשית, כאלה שלא איבדו את הברק בעיניים ולא צריכים עוד להיכנע למלחמת ההתשה היומיומית אלא נותנים למטופלים מה שמגיע להם. 

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ