להסתכל לכישלון בעיניים, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה

כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה, אבל במקרה של רופאים התוצאות יכולות להיות קשות לפעמים. החוכמה היא ללמוד מהכישלונות האלה ולהפוך אותם לתמריץ לשיפור כדי להיות רופאים ובני אדם טובים יותר

יונתן גופר
יונתן גופר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יד של תינוק עם עירוי
חוסר הצלחה בלקיחת דמים הוא כנראה הכישלון הראשון של כל רופא בתחילת דרכו. נכון שמספר הכישלונות יורד עם הזמן והניסיון, אבל תחושת המועקה מערערת את הביטחון העצמיקרדיט: Marija Stepanovic / Getty Images
יונתן גופר
יונתן גופר

שנה רביעית ללימודי רפואה, 07:30 בבוקר, מחלקה פנימית בבית החולים. אחרי שלוש שנים שבהן התמקדנו במדעי היסוד העמוסים במספרים, בנוסחאות, בתהליכים ביוכימיים ובלילות בחדר אנטומיה, היום אנחנו חמושים בחלוק נקי, בסטטוסקופ חדש מהניילון ובהמון מוטיבציה - ומוכנים לקחת בדיקות דם.

אחרי הסבר קצר של הסטאז'רים אנחנו מחלקים בינינו את המטופלים, נרגשים להתחיל את דרכנו במערכת הרפואה הציבורית. מיד אנחנו מתפזרים לחדרים בציפייה לחזור במבחנות עמוסות בדם טרי, אבל אחד אחרי השני חוזרים עם מבט מאוכזב: מטופל אחד לא הסכים שנדקור אותו, אצל השנייה הדם לא יצא,  המטופל השלישי זז והמחט יצאה באמצע, וכן הלאה.

חוסר הצלחה בלקיחת דמים הוא כנראה הכישלון הראשון של כל רופא ורופאה בתחילת דרכם. הפתיחה של הטור הזה כתובה בשפה מבודחת מעט, אבל זה לא מצחיק. אני משתמש בשפה הזאת בעיקר כדי לחפות על המבוכה שאני מרגיש על כישלונה של פעולה שכיחה כל כך בחיי כרופא.

זו מבוכה בגלל המבט שנעצו בי המטופלת, או אמא של מטופל, או אחד המלווים כשלא הצלחתי להרכיב עירוי, כאילו אמרו: "אתה באמת לא מצליח לעשות פעולה פשוטה כל כך? אז איך תטפל בי, בילד שלי?". מבוכה על כך שלפעמים אתה לא יודע כמה פעמים לנסות עוד ומתי להודות שלא הצלחת. ואתה יודע שככל שהניסיונות מצטברים, כך מתקבע המבט המתוסכל של פניהם האבא, של המטופל או של הסבתא, עד שלפעמים הם לא מחכים שתתייאש בעצמך אלא מבקשים שתפסיק ותקרא למישהו אחר, פשוט תעזוב אותם.

נכון שמספר הכישלונות יורד עם הזמן והניסיון, אבל תחושת המועקה שנוצרת כשאתה רוכן מעל מטופל בניסיונות כושלים לקחת דם מערערת את הביטחון שלך ביכולותיך. אתה חייב ללמוד להכיל את חוסר ההצלחה הזה בכל פעם מחדש כדי שהחשש מכישלון לא יהפוך לפחד משתק שימנע ממך לגעת במטופל ולבצע פרוצדורות רפואיות. אתה חייב ללמוד לחיות עם העובדה שיהיו מקרים בעבודה שלך שלא תצליח ושהמטופלים שלך יהיה מאוכזבים.

אחות בודקת תינוק במיטה בטיפול נמרץ ילדים
לכל אחד מהרופאים והאחיות ושאר אנשי הצוות יש כמה כישלונות שאספו בקריירה שלהם. תמיד מנקרת השאלה אם עשינו הכול כמו שצריך, בדקנו את המצב והגבנו בזמןצילום: ניר כפרי

האמת היא שלקיחת דם היא פעולה קטנה ופשוטה. אמנם היא מכאיבה למטופלים, אבל ההשלכות של חוסר ההצלחה בביצועה אינן תהומיות – במקרה הכי גרוע מנסים ביד השנייה, או במקום אחר בגוף. מה שכן, זו תזכורת קטנה לכישלונות הגדולים יותר שאורבים מעבר לפינה. הכישלונות שמשפיעים על המטופל באופן מהותי כשהוא בבית החולים ושיכולים להשפיע על חייו בהמשך.

העבודה כרופאים דורשת מאתנו להיות דרוכים ומרוכז כל הזמן, כדי לא לטעות ולהיכשל. אבל זה יקרה: מתישהו נעשה טעות. היא יכולה להיות חסרת משמעות אמיתית, או הרת גורל. הכישלון יכול להיות תוצאה של מחלת המטופל שבגללה הוא הגיע לאשפוז, או לנבוע מחוסר תשומת לב של הצוותים המטפלים. אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אבל לגמרי מצפים להופעתו של הכישלון המצמית הזה.

לפני כמה חודשים מתה תינוקת כמה ימים אחרי תורנות שהייתי אחראי עליה. בזמן התורנות שלי חלה החמרה משמעותית במצבה וליל התורנות עבר עלינו סביב מיטתה של התינוקת בניסיונות לייצב אותה ולשפר את מצבה. כשיצאתי מהעבודה בבוקר ליוותה אותי מועקה על כך שאולי יכולתי לעשות דברים אחרת, אולי לנסות עוד טיפולים ותרופות, אבל ידעתי שהרקע הרפואי שלה והנסיבות שבהן הגיעה לעולם הפכו את מותה לבלתי נמנע כנראה. אחרי שזה קרה, תחושת המועקה התפוצצה לי בבטן. זה היה כמו כוח עצום של חוסר מסוגלות ושל ייאוש גדול.

ישנם מנגנונים רבים להתמודד עם הסיטואציות האלו. למשל, המחשבה שאולי עדיף לאותה תינוקת לא לשרוד לאור החיים שמצפים לה, או ההבנה שלא משנה מה הייתי עושה בכל זאת התוצאה הייתה צפויה מראש. יכול להיות שכל משב רוח קטן היה מפיל אותה מהחבל הדק שעליו נתלו חייה, אבל אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא משב הרוח הזה. כשזה קורה זה משתק – אתה רוצה להפסיק הכול. לא להגיע לבית חולים, לא לטפל באף אחד לעולם. תחושת ההחמצה, או ההבנה שטעית, מרסקת אותך כאילו היית מעורב בתאונת דרכים ואתה לא מצליח לדמיין איך תעלה שוב על ההגה.

המקרים האלה נדירים, אך לכל אחד מהרופאים והאחיות ושאר אנשי הצוות יש כמה כישלונות שאספו בקריירה שלהם. כל אחד מאתנו הרגיש פעם אחת לפחות שאם היה פועל מעט אחרת - מסתכל על המוניטור שוב, לוקח עוד בדיקת דם, מתחיל טיפול מוקדם יותר - היו נמנעים ההסתבכות, הפגיעה או המוות.

בשנה הרביעית ללימודים, רגע לפני שהתחלנו את הסבבים הקליניים להכשרה במחלקות השונות, התקיים "טקס חלוק לבן". זהו מעמד רשמי שבו הסטודנטים לרפואה עוברים מישיבה מאחורי שולחן הלימודים לעמידה ליד מיטות החולים. הדובר העיקרי בטקס לא היה רופא מהולל, או פילוסוף של אתיקה רפואית, אלא עורך דין מומחה לרשלנות רפואית.

הוא סיפר לנו על תחושותיהם של בני המשפחות שתובעות רופאים והתעכב על הכעס כלפי הרופאים שלא השכילו להודות בטעותם. הוא הסביר שהמטופלים מצפים שיגידו להם את האמת ושלא ינסו לטייח גם אם נעשתה טעות. לדבריו, אם רופא שטעה יתייצב מול המשפחה, יסביר מה קרה בגובה העיניים, יתנצל ויכיל את העצב והכעס של המשפחה – בדרך כלל האירוע לא יסתיים בתביעה.

עורך הדין הזה דיבר על כך שטעויות קורות כל הזמן, ושהדרך להתמודד אתן אינה להתעלם מהן ולנסות להכחיש אותן גם מול עצמך, אלא להודות בהן, להבין אותן ולעשות הכול כדי שלא יקרו שוב. אם אתה רוצה להעניק משמעות לטעות הזו שהסתיימה בכישלון, אתה לא יכול לוותר. עליך להשיר מבט לעיניהם של בני המשפחה ושל המטופלים, אבל לא פחות חשוב - אתה צריך להביט לעצמך בעיניים. להודות שטעית, ללמוד לעומק איפה יכולת לעשות דברים, אחרת ולחזור לשבת מאחורי ההגה כדי להוביל את המטופלים שנשארו לך בבטחה. זה ממש לא קל כמו שזה נשמע, אבל איזו ברירה יש לך? הרי אם תברח הכישלון ירדוף אותך, אבל אם תתעקש הוא יוהל להפוך אותך לרופא טוב יותר.

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ