"השעה עוד לא שש בבוקר ואני עייפה כל כך. אבל לא שחוקה"

שחיקה של רופאים ואחיות היא בעיה אמיתית שנובעת מעומס גדול של עבודה על הגוף ועל הנפש. אני יודעת שרפואה היא מקצוע נפלא, ואני מקווה שתחושת השחיקה לא תגיע אלי לעולם

יונתן גופר
יונתן גופר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הכניסה לחדר מיון ילדים
תורנות בחדר מיון היא הדבר הכי כאוטי שיש. אין לדעת מה יגיע מבעד לשערי המיון, ואנחנו תמיד מנסים לנחש מי האדם הבא שייכנסקרדיט: אילן אסייג
יונתן גופר
יונתן גופר

כותבת: יעל דרזניק

הרבה פעמים שואלים אותי על שחיקה במקצוע הרפואה, במקצוע שבחרתי, עכשיו אני שומעת את זה יותר בעקבות הסיפורים הטרגיים על התאבדויות של רופאים ואחיות, ואני חושבת לעצמי: "מה פתאום שחיקה, מה לי ולזה. אני אוהבת את המקצוע כל כך, ובאה בשמחה לעבודה. אני הכי לא שחוקה שיש". אבל אז המחשבות שלי נודדות אל התורנות האחרונה שעשיתי תוך כדי שאני שותה את הקפה השני שלי להיום, ואפילו לא שש בבוקר. אני עייפה כל כך.

אני מנתחת, מתמחה במחלקת כירורגית ילדים. חלק מההתמחות שלי נעשה בחדר המיון, שממנו מגיעים ילדים לניתוחים דחופים. תורנות בחדר מיון - כמו כל תורנות בכירורגיה, וברפואה בכלל - היא הדבר הכי כאוטי שיש. אין לדעת מה יגיע מבעד לשערי המיון, ואנחנו תמיד מנסים לנחש מי האדם הבא שייכנס. אנחנו גם מנסחים לעצמנו כללים, למשל שאם היו שתי תורנויות קשות אז הבאה תהיה קלה, או שאם המיון לא רותח עד חצות הכול יהיה שקט אחר כך.

בכל פעם מחדש אני מבינה שהכללים האלו לא שווים אפילו את המחשבות שחשבתי עליהם, מפני שבזמן שאני מסיימת את המרפאות ואת הביקור במחלקה וכבר מורידה ילד קטן לניתוח בגלל דלקת התוספתן ובטוחה שתהיה לי תורנות טובה וסבירה, מתקשרת אלי חברה מבית חולים אחר ומספרת על תאונת דרכים קשה.

הנפגעים הם שני אחים שאחד מהם פצוע קשה והשני קל. הסבא נהרג במקום, והחברה רוצה להעביר את הילדים להערכה בבית החולים שלנו. באותו הזמן מתקשרים מהמיון בטלפון השני ומספרים על עוד חשד לדלקת התוספתן, ובזמן שאני עסוקה בשתי השיחות האלו אני רואה את פניה של אמו של הילד שהתכוונתי לנתח אוטוטו, ושתינו מבינות שהניתוח הזה יידחה להמשך הערב.

חדר ניתוח ריק
בשלב הזה של התורנות כואב לי הראש. זה כאב של עייפות ושל המון אחריות ושל התייבשות ושל דאגה ושל תשישות. צילום: מוטי מילרוד

עכשיו זה עניין של חיים ומוות לכן אני עוזבת הכול ורצה לחדר ההלם לקבל את הילד שמגיע באמבולנס. אני נזכרת בכתיבה הארוכה בלי הפסיקים והנקודות של ז'וזה סאראמאגו, וככה אני חיה עכשיו את התורנות - בלי פסיקים ובלי נקודות ובלי מרווח נשימה.

אני מתקשרת לטיפול נמרץ לעדכן את הרופאה בכוננות שיש ילד במצב קשה שמגיע מבית חולים אחר ושאולי יצטרך ניתוח חירום, מתקשרת למרדים ילדים שיבוא איתי לחכות לילד מפני שיכול להיות שנצטרך להרדים אותו כבר בחדר הלם, מדברת עם הכונן שלי, מעדכנת את המיון שהילד השני יבוא בהמשך, מדברת עם המתמחה הצעירה שעוזרת לי בתורנות הזו ומבקשת שבינתיים תשלים ייעוץ במיון, מדברת עם עצמי על מה צריך לעשות עכשיו. הילד אמור להגיע בכל רגע, ואלוהים יודע באיזה מצב הוא יהיה ואם אני אקבל החלטות נכונות.

בחדר הלם יש מיליון אנשים עכשיו, כולנו מחכים לקלוט את תאונת הדרכים. אנשי מד"א נכנסים עם ילד חיוור בן עשר ואליו צמודה אמא שלו, שחייה התהפכו בשנייה. אני בודקת את הילד המתוק שמולי ושמחה לראות שהוא רגוע. הדופק לא גבוה מדי, הבטן בסך הכול רכה. בבית החולים האחר אמרו לי שיש לו כנראה דימום פנימי ולכן אני משלימה הדמיה נוספת, ונרגעת כשנשללת פגיעה בתריסריון.

ברגעים האלו, שבהם יושבת מולי אמא שאיבדה את האבא של בעלה וששני ילדיה פצועים והיא מנסה להחזיק את השברים של מה שקרה לה עכשיו, אני גם רופאה וגם קצת פסיכולוגית וגם קצת עובדת סוציאלית. אני מנסה להרגיע אותה, משדרת לה שהכול יהיה טוב ונותנת לה את מספר הטלפון שלי, ומתפנה לרגע בשביל לארגן שיביאו גם את בנה השני. אנחנו מעבירים את הילד הגדול עם הדימום הפנימי לטיפול נמרץ כשמצבו יציב, ואני ממשיכה לנהל את התורנות ומתקדמת לניתוח של התוספתן שדחיתי קודם.

השעה כבר שמונה בערב. אני חושבת שאכלתי מתישהו בצהריים, ומזל שאכלתי, כי אלוהי התורנות לא מרחמים עליי: למיון הגיע נער נוסף עם דלקת בתוספתן. אני אפילו לא מספיקה לראות אותו במיון כי אני עדיין מנתחת, לכן אני מכירה אותו רק בכניסה לחדר ניתוח בזמן שאני מנסה לקשור סמול טוק עם האמא המודאגת, לנסות לקנות את אמונה בדקות בודדות ולהסביר לה על הניתוח, על סיבוכים ועל מה שיקרה בהמשך.

צילום עצמי של יעל דרזניק
כשהמזכירה מספרת על מתנה שקיבלתי מילד שניתחתי דמעות קטנות נושרות לי על הלחי מהסיפוק ומההתרגשותצילום: פרטי

אנחנו נכנסים לניתוח להסרת התוספתן השני בעשר וחצי בערב, אבל הטלפונים מהמיון, מהמחלקה שלי וממחלקות ילדים אחרות ממשיכים להגיע והביפר שלי מצפצף בלי הפסקה. אני מתנתקת מהם, עכשיו הכול מת מבחינתי. זה אני, הנער והתוספתן שלו, ומתברר שזה גם אחד הניתוחים הכי לא פשוטים שעשיתי עד עכשיו.

בחצות אני מסיימת, ופתאום חושבת על האמא המודאגת שיושבת שם בחוץ ולא מבינה למה הניתוח נמשך כל כך הרבה זמן. אני רוצה לצאת אליה כבר ולומר לה "הכול בסדר, הכול טוב, אני איתך". אלא שהילד השני מתאונת הדרכים נוחת במיון ועובר לאשפוז בכירורגית ילדים רגע אחרי שאני עוברת לראות תינוקת במצב כללי לא טוב במחלקת ילדים שאולי צריכה ניתוח, דקה לפני שאני עוברת שם שוב לראות שכל הילדים האחרים בסדר.

בשלב הזה של התורנות כואב לי הראש. זה כאב של עייפות ושל המון אחריות ושל התייבשות ושל דאגה ושל תשישות. תנו לי לישון, אני כל כך רוצה לישון עכשיו. השעה שלוש בלילה ואני פורשת סדינים על המיטה בחדר תורן, שוקעת בשינה טרופה בלי חלומות, קמה שוב בחמש בבוקר לעוד שיחת טלפון ואז מעבירה מחלקה בבוקר ולא מאמינה שזה נגמר. אני בודקת את הילדים שניתחתי, מלטפת להם את הראש, מסתכלת בעיני האמהות במבט חם של המון דאגה שאומר: "גם אני אמא ואני יודעת מה אתן מרגישות, אני מקווה שעשיתי הכי טוב שיכולתי".

כשאני יוצאת הביתה המזכירה מתקשרת אלי. "יעלי", היא אומרת, "יש לך מתנה מהילד עם הדלקת בתוספתן שניתחת". דמעות קטנות נושרות לי על הלחי מהסיפוק ומההתרגשות, ואני חושבת שוב על השחיקה והעייפות במקצוע הזה ומתניעה את האוטו שחיכה לי בחנייה בשעות הארוכות שהתרוצצתי ועמדתי בחדר ניתוח וקיבלתי החלטות. אני עייפה כל כך, אבל השחיקה לא הגיעה, עדיין לא. שלא תגיע לעולם.

ד"ר יעל דרזניק היא רופאה מתמחה בכירורגיית ילדים

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ