קורונה בבית החולים: כשהצוות לא בטוח, החולים לא בטוחים

המדינה בבידוד בגלל החשש מפני הנגיף המסתובב ברחובות, אבל בית חולים הוא המדגרה האמיתית. אלא שהצוותים לא מקבלים ציוד מגן נגד קורונה, והמצב בבתי החולים יכול להידרדר במהירות אחרי שגם הם יחלו ויעמיסו על המערכת הקורסת ממילא

יונתן גופר
יונתן גופר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ד"ר יונתן גופר וד"ר איליאנא פאנוס, מרס 2020
ד"ר יונתן גופר וד"ר איליאנא פאנוס, מרס 2020. הקורונה חושפת את הצלקות של מערכת הבריאותקרדיט: ללא קרדיט
יונתן גופר
יונתן גופר

שבת, 7:30 בבוקר, אני נוסע במכונית לכיוון בית החולים. עשיתי את נסיעת השבת הזאת לתורנות כבר עשרות פעמים והמראה תמיד דומה - הרחובות דוממים, פה ושם מישהו מוציא את הכלב לטיול או מישהי בריצת בוקר. בתי הקפה מתעוררים גם הם, ועובדים (זרים ברובם) מתחילים לסדר את השולחנות והכיסאות לקראת העומס שיגיע עם צאת השמש, כשהעיר תתעורר.

אבל הפעם יש תחושה שונה באוויר. בערב צפויה כנראה להגיע ההכרזה הגדולה על סגר מלא. העיר, המדינה, העולם כולו יתכנסו לתוך עצמם, יתכסו בשמיכה עד יעבור זעם. ואני בדרך לעוד תורנות, עוד יום עבודה, מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל.

בוקר שבת הוא בדרך כלל זמן רגוע בחדר המיון. ילדים מגיעים אליו בטפטופים, כמו תנועת האנשים ברחובות, ולאט לאט זה מתגבר. למזלם של רופאי הילדים, ותכלס זה המזל של כולנו, הוא שהסטטיסטיקה בינתיים לטובת הילדים: פחות נדבקים וחולים בקורונה, הרבה פחות חולים קשה. במחלקות הפנימיות ובמרפאות הקהילה העומס יהיה גדול יותר.

כשאני מגיע למיון אני רואה שרוב ההורים מצוידים במסכות. חלקן מהסוג המשוכלל, כאלה שנקנו בחו"ל, ואחרות הן מסכות כירורגיות פשוטות. התחושה השלטת היא שכולם רוצים לצאת מפה כמה שיותר מהר - כל שיעול מעורר בהלה, כל משיכה באף מציפה חשש, כל התעטשות רועמת כמו פיצוץ. למרות זאת, המשמרת די רגילה ואנחנו פוגשים ילדים משלשלים, תינוקות שנחבלו בראש, בדיקות דם ואינהלציות. רק מדי פעם אני חושב לעצמי: "רק שלא נגלה בדיעבד שמישהו מהם היה חולה בקורונה".

הבעיה היא שהנהלות בתי החולים משנות את הנהלים כל הזמן בהתאם למצב. מהשטח עולות תחושות לא קלות ושאלות רבות: מי מוגדר כחשוד? האם לבדוק את כולם עם מסכה או רק את אלה שיש להם תסמינים של הצטננות? אולי כדאי לפתוח אגף מיוחד לחולים הנשימתיים?

ד"ר יונתן גופר בבית החולים שניידר, מרס 2020
בית חולים, מרס 2020. אם כל המדינה בשעת חירום, הגיע הזמן שגם מערכת הבריאות תיכנס למתכונת כזאתצילום: ללא קרדיט

במהלך המשמרת הטלפון שלי גועש מהודעות בקבוצות הווטסאפ השונות. יש בהן תמונות מטרידות וחוויות של רופאים ורופאות מרחבי הארץ. רופאים במרפאות הקהילה מספרים שהם עובדים ללא אמצעי מיגון, וחברים בחדרי המיון הפנימיים מספרים על חולים חשודים שלא נבדקים לקורונה בהיעדר הקצאות ואישורים לביצוע הבדיקה. חוסר הוודאות עצום, ומדי יום עוד רופאים נכנסים לבידוד מפני שנחשפו לחולים או שחלו בעצמם.

על הצוואר שלי תלויה מסכה ואני עוטה אותה  לפי ההנחיות שקיבלנו. כשאני נכנס לבדוק ילד עם כאבי בטן היא נשארת על הצוואר. האמא מסתכלת עלי בבהלה: "אתה לא מתכוון לשים אותה על הפנים?". אני מרגיע אותה בחיוך: "זה בסדר, אני לא חשוד כחולה קורונה. המסכות נועדו להגן עלינו מפני חשיפה". "אני ממש לא רוצה שתידבק", היא אומרת, "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שגם אתם תהיו חולים".

במילים האלה היא מסכמת את החשש הגדול של כולנו. משרד הבריאות עושה עבודה מרשימה בהנחיות, בהסברת נהלי הבידוד ובדאגה לציבור, אבל התחושה היא שאם לא נשנה משהו באופן העבודה שלנו בבתי החולים ובמרפאות הקהילה מאות הרופאים בבידוד יהפכו לאלפים. מחלקות לא יצליחו לתפקד, והעומס האמיתי - שעוד יגיע כפי שמראה קצב התחלואה הנוכחי - יהיה גדול מדי.

בהפסקה קצרה לארוחת צהריים מאוחרת נושא השיחה לא משתנה. הראשים של כולנו קבורים בסלולרי  ואנחנו מתעדכנים בחדשות. מישהו מראה סרטון מאיטליה שבו השכנים שרים במרפסות בזמן הסגר, אבל מהר מאוד השיחה עוברת למספרי המתים המזעזעים שם ולעומס המטורף על הקולגות האיטלקים. החשש הגדול הוא שאנחנו מסתכלים על העתיד שאנחנו נלחמים למנוע.

הקורונה חושפת את הצלקות של מערכת הבריאות. רופאים במיונים הפנימיים צריכים כבר מזמן לבחור מי יעלה לאשפוז במחלקות העמוסות ומי יישאר עוד שעות במיון, מי תיכנס לחדר המונשמים במחלקה ומי תמתין למיטה שתתפנה בנסיבות טרגיות. חוסר הציוד, חוסר כוח האדם - זה לא חדש, אלא רק נחשף עכשיו. איך הקורונה תפגוש את מערכת הבריאות הזאת?

ההכרזה של ראש הממשלה על החמרה בהנחיות מכניסה אותנו, העובדים החיוניים, לסחרור. מה יהיה מחר? מה יהיה בהמשך השבוע עם הילדים, מי ידאג לפתרון אמיתי לילדי הצוות הסיעודי, למזכירות, לילדי הרופאים והרופאות? בין בדיקת ילד לבין הקלדה במחשב אני מרגיש מועקה, כי אני באמת לא יודע מה נעשה. עם המחשבות האלו אנחנו נכנסים ללילה, והפעם הקורונה לא הגיע לבקר במיון, לפחות עד כמה שאנחנו יודעים.

יש אווירה חצי מוכרת באוויר. מסיבות העיתונאים היומיומיות, מבזקי החדשות וההנחיות הנוקשות מזכירות סיטואציות אחרות כמו מלחמה או מבצעים צבאיים גדולים, אסון הכרמל, השיטפון הגדול של תחילת החורף. זו שעת חירום. אם עד לא מזמן הסכנה היתה גלויה – אנשים שחזרו מסין או מהסקי באיטליה ובבולגריה – היום כבר קשה לדעת היכן יפגוש אותך הנגיף. מסלולי ההדבקות אינם קו על מפה אלא קשקוש אחד ענקי על כל המדינה, כתם אדום של חשיפה.

כרגע אנשי מערכת הבריאות ניצבים בחזית. עובדי מעבדה, צוות המזכירות, סניטרים, כוח העזר, רופאים ורופאות, אחים ואחיות עומדים מול אתגר בלתי נראה ומפחיד, שעוצמתו לא ידועה עדיין. יש חשש שהמערכת עדיין לא ערוכה כמו שצריך, לא מנוהלת באופן אידיאלי.

אם כל המדינה בשעת חירום, הגיע הזמן שגם מערכת הבריאות תיכנס למתכונת כזאת. אנחנו צריכים לעבוד במשמרות בצוותים אורגניים, ולצמצם חשיפה לחולים ומגע מיותר שיסכן לא רק את הצוות הרפואי אלא את כל המערכת. מלאי ציוד המיגון צריכים להיות מתוגברים באופן משמעותי. כוח האדם, שסובל מתת תקינה עוד הרבה לפני שידענו מה זה קורונה, חייב לעבור עדכון עם תוספת תקנים. אנחנו זקוקים לכלים לאבחון כמה שיותר חולים כדי להשתלט על המגפה. צריך לעשות את השינויים האלה כדי למנוע מההווה של מדינות אחרות להיות העתיד שלנו.

אני יוצא מבית חולים ליום שמש נעים. הפקקים הרגילים הביתה מתחלפים בנסיעה רגועה יותר. הרחובות עמוסים קצת פחות אבל לא ריקים. אני נכנס הביתה, רץ להתקלח, שוטף מעצמי את החשד לקורונה אבל גם את כל הפחדים, את המשמרת, את הדאגות. מתיישב בסלון ומחבק את הגדולה, מלטף את הקטנה, מנשק את אשתי ונרדם.

                                           *****

ערב, הבנות ישנות סוף סוף. אני יושב לכתוב מחשבות של סוף יום. בטלפון פוש חדשות: מנהלת מחלקה בבית חולים במרכז נדבקה בקורונה. הרופאים מהמחלקה נכנסו לבידוד וכך גם החולים. העתיד כבר כאן.

יונתן גופר

יונתן גופר | |מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מתמחה ברפואת ילדים וחבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה אבל תמיד תורן במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת אני מנסה לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב, להביא טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ