את מי זה מעניין אם הרופא יהודי או ערבי?

יהודים, מוסלמים ונוצרים ממשיכים להציל חיים בבית החולים גם תחת אש. יחד עם זאת, הקיום המשותף בעבודה רחוק מלהיות אידיאלי, והוא בעיקר מסתיר את מה שקורה שם בחוץ

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חדר מיון
חדר מיון. אני קצת מבין את חבית הנפץצילום: יונתן גופר

לפני כמה שנים אושפזה אצלנו במחלקה ילדה פלסטינית מהשטחים. הילדה סבלה מאי-ספיקת כליות חריפה (הכליות שלה הפסיקו לעבוד באופן פתאומי), והיא עברה בכל יומיים טיפול דיאליזה. בין לבין היינו צריכים להקפיד לעקוב אחרי מאזן המלחים בגוף שלה, לאזן את לחץ הדם שלה ולקוות שלא יהיה סיבוך שיסכן את חייה. במקביל, המעמד שלה היה לא ברור. אביה מהשטחים, אמא שלה מישראל, וכל הזמן היה סימן שאלה - מה יקרה ביום שבו היא תשתחרר? האם היא תוכל להמשיך לקבל את הטיפול שלה בארץ? מה יקרה כשהיא תחזור לשטחים?

הצוות הרפואי שלנו מורכב מיהודים, ממוסלמים ומנוצרים. חלק מהצוות חי בהתנחלויות, חלק באזור המשולש, הרוב באזור בית החולים ואחרים כמוני במרכז הבועה התל אביבית. כולנו טיפלנו בה במסירות ובאהבה, כמו בשאר ילדי המחלקה, ולא שינה לאף אחד באיזה צבע תעודת הזהות שלה, ולאיזה כיוון אבא שלה מתפלל. וביום שבו היא השתחררה, כולנו חששנו שמצבה יסתבך בגלל חוסר יכולת לממן את הטיפולים או כי היא לא תוכל להגיע למסגרת רפואית סבירה. לא ראיתי אותה מאז, וכולי תקווה שהיא בסדר.

היהודים, המוסלמים והנוצרים שעובדים יחד בבית החולים מציבים לכאורה מודל מושלם של דו-קיום. אנחנו ניצבים אלה ליד אלה גם בימים מטורפים שכאלו, אחים ואחיות, רופאים ורופאות, כוח עזר וניקיון - בקשת רחבה של דתות ודעות - וכולם מטפלים בכל החולים, בכל הילדות והילדים. כשילד נכנס למיון במצב חירום, זה לא מעניין את ההורים שלו לאיזה אלוהים מתפללת הרופאה שמטפלת בו או איפה גר האח שמכניס לו כרגע עירוי. מעניין אותם רק שהילד יהיה בסדר. גם עכשיו, כשהאש בוערת, הרשתות החברתיות מלאות בתמונות של צוותים רפואיים, עומדים אלה לצד אלה, קוראים "לא לאלימות" ולהבנה שכולנו חלק מאותו סיפור אנושי מורכב ועל סף הבלתי אפשרי שנקרא מדינת ישראל.

אבל לצערי, האידיאה הזאת אינה אמיתית. שמעתי לא מעט פעמים מהורים של מטופלים בקשות כמו "לא להיות בחדר איתם", או "שהרופא ההוא לא יטפל בי". והצוות עצמו? הדו-קיום של בית החולים לא ממשיך איתם החוצה. למשל, חברה ערביה שעובדת איתי, גם היא רופאה, מתקשה למצוא דירה כי אנשים לא מוכנים להשכיר לה אותה.

אבל מבחינת החברה הזאת, הבעיות הללו הן רק ההתחלה. היא סיפרה לי שהיא מרגישה שהקריאות הגזעניות או המצוקה בחיפוש הדירה מתגמדות בהשוואה למה שהעם שלה עבר ועובר, ולכך שהיא נאלצת להותיר מחוץ לבית החולים את זהותה הפלסטינית. "בדו-קיום הזה, היהודי לא יכול להושיט יד לפלסטיני שנחרב עולמו בעזה", אמרה לי, "ההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני נשארת מחוץ לבית החולים".

אני גדלתי בבועה. גידלו אותי בבית מכיל, סובלני ומבקש שלום, אבל תפיסת העולם הזאת אף פעם לא פגשה מציאות מורכבת אמיתית כמו שפגשתי מאוחר יותר בשירות הצבאי או במסדרונות בית החולים. ה"ערבים" לא היו פלקט של מה שציירו לי אלא ערבוב מורכב של דעות ואמונות, שעם חלקן אני מסכים, חלקן קשות לי לתפיסה, אבל כולן מהוות אתגר לחברה הישראלית, או לפחות לחברה שאני מדמיין. כשאני חושב על אותה ילדה שאושפזה אצלנו, אני קצת מבין את חבית הנפץ. כשאני משחרר תינוק עם המלצות רפואיות שלא ניתנות ליישום בגלל התשתיות ביישוב שבו הוא חי - זה מבעבע. כשאני ממליץ על המשך מעקב למשפחה שבקושי יכולה להגיע למעקב שכזה - אני רואה את התסכול.

הטירוף הנוכחי לא בא בתוך חלל ריק. הוא חלק משנים של בעיות שורשיות שלא קיבלו טיפול. הוא גם תוצר של מנהיגים קיצוניים שמנצלים את התסכול הזה כדי לזרוע שנאה ופחד, של גזענים ושל אנשים חשוכים שמחפשים רק רוע וסבל.

בית החולים הוא אי. חייבים להפקיד בכניסה אליו את המטען הרגשי והאידיאולוגי כדי להתמסר לטיפול, והוא מאפשר במקביל מפגש שאולי מזיז משהו עמוק בפנים. אני שואב עידוד מהמראות בבית החולים, מהפוסטים המחבקים, מהחברויות שנוצרות וחוצות את מגבלות הדת והאידיאולוגיה על רקע הדבר הכי בסיסי שיש - חיי אדם, בריאות וחולי. כשחמאס יורה רקטות מעל בית החולים שלנו, כל הצוות והחולים, יהודים ומוסלמים, נמצאים ביחד באותה מחלקה מאולתרת במרחב המוגן, ממשיכים לעשות את אותה עבודה יומיומית של לרפא אחד את השני. 

מתישהו, בתקווה שבהקדם האפשרי, סבב הלחימה הזה ייגמר. כל צד יכריז שהוא ניצח ובמקביל ילקק את הפצעים. אנחנו נמשיך לטפל בכולם ובמסירות כי זה המקצוע שלנו. אנחנו מגיעים לעבודה בבית החולים כדי לקחת חלק בחוויה האנושית הכי בסיסית. החוויה הזאת לא צריכה לטאטא את ההבדלים וחילוקי הדעות, אלא לתת להם פרספקטיבה שתאפשר דיון ושיח אמיתי ומקבל. כדי שנצליח לחיות באמת בדו-קיום, בבית החולים ומחוצה לו, עלינו לטפל בהרבה מאוד בעיות חינוכיות, ערכיות וחברתיות, ועלינו לעשות את זה לפני שהקיצוניות תשתלט על כולנו.

יונתן גופר

יונתן גופר | מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת

רופא מומחה ברפואת ילדים, אבל עדיין חבר גאה ב"מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל". נשוי לאחת והיחידה ואבא להכי חמודות שיש. טבעוני מהסוג השקט, אוהד מכבי חיפה שעבד יותר מדי תורנויות במשחקים. אוהב לכתוב ואוהב מוזיקה אבל בעיקר רוצה קצת לישון.

במשך שלוש שנים השתדלתי להציג כאן טעימה קטנה מחייהם של מתמחים ברפואה במערכת הבריאות של ישראל. גם אחרי סיום ההתמחות, בתוך יומיום עמוס ברגעים מרגשים, בהתמודדויות לא פשוטות ובהרבה תסכול ממערכת מורכבת, ממשיך לנסות לעשות סדר במחשבות ולהעלות אותן על הכתב. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ