בן הזוג עושה פרצוף? כך תרככו אותו באמצעות תקשורת אמפתית

אמפתיה ותיקוף שלה יכולים לעזור לנו להתחבר לאחרים גם במצבים קשים

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אימון שוטרים במצב חטיפה
אמפתיה ותיקוף הן אבני הבסיס של טיפול זוגי, ובעזרתם יכולים בני הזוג לוותר על המגננות ולחשוף את פגיעותםקרדיט: TSGT JAMES BURNETTE
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

מספרים שהפסיכיאטר מילטון אריקסון (Milton Erickson) עבד פעם במחלקה סגורה שהיה בה חולה קשה במיוחד, שהאמין שהוא ישו. אנשי הצוות באותה מחלקה ניסו להתעמת עם החולה, לתת לו תרופות ולטפל בו, אבל שום דבר לא החליש את אמונת השווא של החולה, והוא נותר מבודד מאוד. הוא סבל במיוחד מבידוד משום שכנראה היה קשה ליישב את הפער שבין היכולות שאמורות היו להיות לו בתור ישו לבין חוסר האונים שלו בתור מטופל פסיכיאטרי במחלקה סגורה בשנים שבהן היחס היה נוקשה במיוחד. לאור הנסיבות הללו, ביקשו מאריקסון לנסות לדבר עם החולה ולראות אם הוא יצליח ליצור איתו קשר על אף הדלוזיה.

על פי הסיפור, אריקסון ניגש אל החולה ופנה אליו בכבוד של נוצרי מאמין, "אבי".

"כן, בני", אמר החולה.

"אבי, אני צריך את העזרה שלך", אמר אריקסון.

"בשמחה, בני", אמר החולה.

"נתקלנו בבעיה בסדנת הנגרות פה במחלקה", אמר אריקסון.

"אני מבין", אמר החולה.

"ולמיטב ידיעתי יש לך ניסיון בנגרות", אמר אריקסון, שנעזר בהיכרות שלו עם המסורת הנוצרית.

"אעזור לכם בשמחה, בני", אמר החולה והצטרף לאריקסון לפעילות בסדנת הנגרות, שסללה את דרכו לתוך תהליך ההחלמה.

הסיפור המעולה הזה ממחיש את הרעיון שאמפתיה היא הבסיס של התהליך הטיפולי, ושגם כשנדמה שאין שום בסיס שמאפשר חיבור לסיפור שמספר האדם השני ("אני ישו"), אפשר בכל זאת למצוא נקודת אחיזה אותנטית (סדנת הנגרות).

תיאורטיקנים רבים כתבו על מרכזיותה של האמפתיה בתהליך הטיפולי. הפסיכיאטר והאנליטיקאי היינץ קוהוט (Heinz Kohut) שייסד את זרם פסיכולוגיית העצמי (Self Psychology) דיבר רבות על כך שכמטפלים קשה לנו לוותר על השיפוטיות שלנו שנובעת מהפער בין מה שהמטופל אומר לבין הידע הנורמטיבי שצברנו. כלומר, קשה לנו שלא לדעת שהמטופל של אריקסון הוא לא ישו. דווקא בגלל זה, הדגיש קוהוט, רק אם נסכים לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר, נוכל להבין אותו. יתרה מזאת, קוהוט האמין שהאמפתיה כשלעצמה מרפאת והיא למעשה מנגנון השינוי הטיפולי. היכולת האמפתית היא הבסיס להומאניות שלנו, ומצבם הנפשי של מטופלים תלוי במידה רבה במידת האמפתיה שזכו לה במהלך התפתחותם.

גם הפסיכולוג קרל רוג'רס (Carl Rogers), מאבות הגישה ההומאנית, האמין שאמפתיה היא דרך המלך של הטיפול. אבל איך מביעים אמפתיה? בדיון על הנטייה שלנו להשיא עצות במקום להיות אמפתיים, יש לנו דוגמה מוחשית לכך שכשאנחנו חוזרים על מה שהאדם מולנו מספר לנו – ולא מנסים לפתור לו את הבעיה - הוא בדרך כלל מרגיש הקלה. אבל כל עוד שיקוף נשאר פעולה טכנית, פוטנציאל הריפוי שלו מוגבל, כפי שמעידה הבדיחה הבאה:

מטופל אומר למטפל הרוג'ריאני שלו: "אני כל כך מדוכא, אני לא חושב שיש טעם לחיי"
המטפל משיב: "אני שומע שאתה אומר שאתה סובל מאוד ושאתה לא בטוח שאי פעם תרגיש טוב יותר"
המטופל אומר: "באמת עדיף שאני אמות"
המטפל עונה: "אתה באמת כבר לא יודע מה לעשות"
המטופל ניגש לחלון הקליניקה ופותח אותו.
המטפל אומר: "אתה מראה לי כמה כואב לך ועד כמה אתה מיואש"
המטופל קופץ מהחלון.
המטפל אומר: "טראח"

אבל האמת היא כמובן שתקשורת אמפתית אמנם מחייבת את המטפל לשקף את דבריו של המטופל, אך השיקוף לא חייב להיעשות דרך חזרה מילולית על הדברים. במקום זאת, הדגיש רוג'רס, המטפל צריך לשקף את מה שהמטופל הביע אבל לעשות זאת עם הבנה אמיתית, שלפעמים צריך דמיון בשביל לדעת איך לבטא אותה – הוא צריך למצוא את הנגר בתוך החולה שמאמין שהוא ישו. אריקסון הצליח לגעת בחולה הפסיכוטי מכיוון שהאמפתיה שלו לא היתה מזויפת. הוא מצא אי קטן באוקיינוס של החולה, שעליו שניהם יכלו לעמוד. אם האי הזה לא היה אמיתי, שניהם היו טובעים.

אם אמפתיה עוזרת לנו למצוא את האי הזה, תיקוף (validation) עוזר לנו לגרום לאדם השני להרשות לנו לעמוד איתו על האי הזה. אז מה בעצם ההבדל בין אמפתיה לבין תיקוף? אפשר לומר שכשאנחנו אמפתיים אנחנו מכירים במצב הרגשי של האדם מולנו ומוכנים להבין את הרגש שלו. אבל בתיקוף אנחנו עושים קצת יותר מזה, אנחנו מראים לו שזה גם מתקבל על דעתנו שהוא מרגיש ככה.

בסרטון הקומי על כוחו של התיקוף המצורף לטקסט זה, אנחנו רואים שבעזרת תיקוף עובד חניון אחד יכול לשנות את העולם. אבל גם אם הם לא מביאים שלום עולמי, אמפתיה ותיקוף הם כלים קריטיים בטיפול זוגי. בגישת ה-EFT לזוגות (Emotion Focused Therapy for Couples), כלים אלה הם חלק מהותי גם מהתיאוריה וגם מהפרקטיקה. זאת משום שהגישה מבוססת על ההבנה שחשיפה הדדית של פגיעות מקרבת בין בני זוג. כדי לעודד את בני הזוג ללכת על החבל הדק הזה, אחד לקראת השני, המטפל הזוגי צריך לפרוש מתחתם רשת הגנה העשויה שתי וערב של אמפתיה ותיקוף.

כשהמטפל מתקף את המצב הרגשי של כל אחד מבני הזוג, הרווח הוא כפול. ניקח כדוגמה אשה שבילדותה הוריה הסתירו ממנה את פרידתם, וטוו שקר לגבי נסיעת עבודה של האב למדינה רחוקה. אותה ילדה נאלצה לפתח רגישות יוצאת דופן ל"חורים" בסיפור ולאי-דיוקים, יכולות שהצילו את שפיותה, משום שהן עזרו לה למצוא את האמת בתוך הערפל שפיזרו ההורים.

נתבונן באשה זו מבעד לעדשת ה-EFT. גישת ה-EFT מבוססת על תיאוריית ההתקשרות (attachment theory), וטוענת שהיכולות שכל אחד מאתנו מפתח על מנת להתמודד עם איומים רגשיים בילדות (על הקשרים הנפשיים הקרובים) הופכות להיות הנשק המיידי שאנחנו משתמשים בו בבגרות, כדי להתמודד עם מצבים מקבילים. בדוגמה הנ"ל, אותה אשה תביא איתה את הרגישות העצומה לאי-דיוקים גם לזוגיות שלה.

התוצאה עשויה להיות שכל משבר קטן עם בן הזוג עלול להסלים ברגע שהיא חווה אותו כלא מדייק או לא אותנטי. היא עשויה למשל "לקפוץ" עליו בכל פעם שהיא מזהה "חור" כלשהו בסיפור שלו, או הפרש מסוים בין מה שהוא אומר למה שהוא מתכוון אליו. העצבנות והרגישות שלה עלולות להיות לא מובנות לה עצמה, וכמובן להיחוות על ידי בן הזוג כמתקפה לא פרופורציונלית ואלימה.

כאן בדיוק אנחנו יכולים לראות מדוע אמפתיה ותיקוף הם השלב הראשון ביותר בעבודה של מטפלים ב- EFT. כשמטפל כזה רואה את האשה מסתערת על בן זוגה, שלא מצליח להסביר פער מסוים בסיפור שלו, הוא יכול לנקות מהסיפור את הפרטים העלילתיים החיצוניים, ולעזור לה "לתרגם" את עצמה במונחים רגשיים מובנים יותר. הוא יכול למשל להגיד: "תני לי להבין מה קורה לך עכשיו. אז בעצם, כשאת מרגישה שהמלים שלו מעורפלות, את מתחילה לנסות בכל כוחך לפזר את הערפל הזה, כי בחוויה שלך, ערפל זה דבר מאוד מאוד מסוכן, כן...? אפשר להבין את זה... הרי את למדת מגיל צעיר, שאם לא אומרים לך את כל האמת, אז יכול להיות שמסתירים ממך משהו מאוד מאוד כואב".

כך השילוב של אמפתיה ותיקוף מאפשר לאשה עצמה להבין את הקשר בין העבר שלה לבין האופן שבו היא נוהגת בבן הזוג שלה, ובו בזמן השילוב הזה מאפשר לבן הזוג לשמוע, להבין ולחוש שההתנהגות של בת הזוג שלו הגיונית, בהינתן ההיסטוריה הרגשית שלה.

הדוגמה הקלינית מורכבת, אבל למעשה אנחנו משתמשים באמפתיה ובתיקוף בחיי היומיום שלנו לעתים קרובות (יש לקוות). ניקח לדוגמה ילד בן 3 וחצי שבוכה, צועק ונעלב כשאמא (בלי שמות) משאירה אותו בגן חדש בבוקר. כדי להגיב באופן אמפתי אני יכולה לשאול את עצמי: איזה רגש הוא חווה, והאם אני מכירה את ההרגשה הזאת? בעקבות זאת אני יכולה להגיד לו: "אני מרגישה שאתה מפחד להישאר בגן החדש, אני רואה שאתה כועס, ואני מצטערת שאתה כל כך עצוב".

כעת, אם אני רוצה להוסיף לזה תיקוף, אני צריכה לשאול את עצמי: האם אני יכולה להבין למה הוא מרגיש ככה? אמירה מתקפת תישמע כך: "אני מבינה שאתה מפחד. זה גן חדש ולא מוכר. זאת גננת חדשה, ויש פה ילדים שהם עדיין לא חברים לך. ברור שאתה כועס על זה שאני משאירה אותך כאן לבד".

אמפתיה ותיקוף – זה כל הטריק. עכשיו כל מה שנשאר זה לעשות את זה עם הבן זוג בבית, ברגע שנכנסתי הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש והוא עושה לי את הפרצוף הזה.

רק אם נסכים לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר, נוכל להבין אותוצילום: "random acts of kindness" by Shelly ʕ•ᴥ•ʔ
עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ