הסכנה הנשקפת לזוגות שלא רבים לעולם

בחנו את עצמכם: איזה מין זוג אתם? הנפיץ, המבין, המתחמק או העוין? ומהו הבעייתי ביותר? ואיך השליתי את עצמי שאנחנו הזוג המושלם

עמליה רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט בקאן
עמליה רוזנבלום

מורן ואמיר (שמות בדויים) הגיעו אלי לגישור. גישור זו מילה מטעה. אני לא עוזרת להם לגשר על המחלוקות שהביאו להחלטה שלהם להתגרש. אני רק עוזרת להם לגשר על המחלוקות שלהם לגבי האופן שבו הסכם הגירושין עצמו צריך להיראות. לכן אני מקפידה להגדיר את התהליך כ"גישור לגירושין".

כמו הרבה זוגות שמגיעים למעמד הכואב הזה, שניהם נראים המומים, כל אחד בדרכו. אבל בניגוד לרוב הזוגות, נראה שמורן באמת לא מבינה איך זה יכול להיות שנישואים של 15 שנה הסתיימו ככה, ברגע. באחת משיחות הטלפון הליליות שלנו, שבה אני מנסה לעזור להם למצוא את עמק השווה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש והזמן עם הילדים, מורן אומרת לי, "את בטח חושבת שאני בהזיות, אבל אני אומרת לך: אנחנו הזוג המושלם. אין דבר שלא הסכמנו עליו. חוץ מההחלטה להתגרש...".

השיחה נגמרת ולבי נצבט. כבר עשר בלילה. בחוץ קר. אני מתיישבת מול הטלוויזיה, מנסה לראות משהו, להסיח קצת את הדעת. שותה כוס יין. אני יודעת למה מורן מתכוונת. גם אני הייתי פעם חצי מ"זוג מושלם".

אני ובעלי לשעבר לא רבנו מעולם. קבלו תיקון: ב-14 שנות נישואינו לא רבנו אפילו פעם אחת. היה לנו ריב קטן זמן קצר לפני שנישאנו, שפרץ כשהוא ניסה ללמד אותי לשחק ביליארד. עזבתי את המועדון בסערה ונעלמתי ל-24 שעות. זהו, זה היה הריב היחיד בהיסטוריה שלנו. מה הפלא שכשנפרדנו, 14 שנה מאוחר יותר, כל הסובבים אותנו היו בהלם. ״אבל אתם הזוג המושלם!״ הם מחו.

זהו, שלא.

בטלוויזיה אני עולה בינתיים על "סינמה פרדיסו". וואו, איזה קשישים אנחנו.

זוג חי אמור לריב. אני חושבת שהבנתי את זה באינטואיציה אז, אבל את המלים לכך קיבלתי לראשונה כשקראתי את המטפל הזוגי ג'ון גוטמן (Gottman), שצפה בשעות וידאו רבות שתיעדו זוגות שהתבקשו לדון במעבדה בנושא שהם חלוקים עליו (או בשפה יומיומית: התבקשו לריב).

מצפייה בהקלטות, גוטמן ראה שהוויכוחים התחלקו בדרך כלל לשלושה שלבים: שלב הצגת הנושא שבו כל צד מבטא את עמדותיו, שלב השכנועים, ושלב המשא ומתן. אך הממצא החשוב יותר היה שמרבית הזוגות בעולם מתאפיינים באחד מארבעת סגנונות יישוב-הקונפליקטים הבאים: "הנפיצים", "המבינים", "המתחמקים מסכסוך" ו"העוינים", המתחלקים לשני סוגים: "סתם עוינים" ו"עוינים/ מנותקים" (תרגום חופשי).

אז עם כל הכבוד לי ולאקס, איזה זוג אתם?

אם אתם זוג נפיץ, הוויכוחים שלכם כוללים הרבה רגשות שליליים אבל גם הרבה הומור וחיבה. באיזשהו אופן אתם יודעים להעריך מריבה טובה. אולי מכיוון שזה אירוע שעולה בקנה אחד עם החשיבות שאתם מעניקים לעצמאות ולנפרדות. כשאתם מתחילים לריב, שלב הפתיחה, או הצגת העמדות, הוא קצר מאוד. למעשה הקמפיין לשכנע את בן הזוג שלכם בצדקתכם מתחיל באופן כמעט מידי. אחד המסרים שאתם מעבירים זה לזו לעתים קרובות בריב הוא "עם כל הכבוד לרגשות שלך, אין לך סיבה להיות עצוב/ לקנא/ לכעוס". הדיאלוג שלכם יכול להיראות בערך ככה:

- את: "אני מודאגת מאיך שאנחנו מחנכים את מיכאל, אני מפחדת שהוא מפונק מדי".

- אתה: "את טועה. מיכאל לא מפונק בכלל".

אם אתם חצי מזוג כזה, אתם כנראה אומרים לעצמכם אחרי ריב, "אולי הגזמתי קצת, אבל אין מה לעשות, זאת הדרך היחידה להתמודד עם פערים בקשר. וחוץ מזה, הוא יודע שאני משוגעת עליו".

לעומת זאת, אם אתם "זוג מבין", אתם לא מביעים כל כך הרבה רגש כמו הזוגות הנפיצים כשאתם מתווכחים. בדרך כלל, כשאחד מכם מציג איזושהי בעיה, השני מהנהן ומהמהם. נראה שאתם יודעים שזה שאתם מקשיבים לא אומר שאתם מסכימים. אם אתם ממש טובים בזה, אז אתם אפילו מסוגלים להגיד שאתם מבינים למה בן הזוג הגיע למסקנה (המוטעה) שהוא הגיע אליה. כשמסתכלים עליכם מהצד, נראה שרוב הזמן אתם משתפים פעולה בניסיון למצוא פתרון. השלב היחיד שבו אתם עשויים להיות קולניים ותקיפים הוא כשאתם פורשים את הטיעונים לטובת עצמכם.

אם אתם באמת בני זוג כאלה, אתם אומרים לעצמכם, "גם אם אנחנו מדברים על נושאים קשים אין שום סיבה לאבד שליטה. הדבר הכי חשוב, בסופו של דבר, זה למצוא פשרה".

אני אמרתי לעצמי שאנחנו זוג כזה. כשחשבתי, בניגוד לדעתו של בעלי, שאנחנו צריכים לעבור מניו יורק לאנגליה - לאחר שלא התקבלתי לאוניברסיטה יוקרתית בארה"ב אבל כן התקבלתי לאוקספורד ולקיימברידג' – לא רבנו על זה. כשלא הסכמנו על המועד הנכון להקים משפחה – לא רבנו על זה. כשלא הסכמנו על הדרך הנכונה לקדם את הקריירה של בעלי - לא רבנו על זה. מה הפלא שחשבתי שאנחנו נפלאים?

אצל גוטמן במעבדה מכירים זוגות מהסוג שאליו השתייכנו. זוגות שהחוקרים מתקשים אפילו לגרום להם למצוא נושא לריב עליו. אני יודעת על מה הם מדברים. ב-14 שנות נישואין הסכמנו כמעט על כל סרט שראינו, על כל מסעדה שאכלנו בה, על כל חבר, ועל כל החלטה. גוטמן והקולגות שלו גם יודעים שרוב המתחמקים לא מגדירים את עצמם, כמובן, כמתחמקים מעימות. הם פשוט לא משתמשים בשום אסטרטגיה פעילה ליישוב המחלוקות שלהם. אם אתם חושדים שגם אתם זוג כזה, תשאלו את עצמכם, האם כשמסתמנת אי-הסכמה עם בן הזוג, אתם אומרים לעצמכם ש"הזמן יעשה את שלו"? האם נדמה לכם שאתם לא רבים כי אתם פשוט טיפוסים נוחים ו"זורמים"? אם כן, יש סכנה שגם אתם מהמתחמקים. אם אתם מגדירים את עצמכם כזוג שמדבר על כל דבר, אבל למעשה רוב השיחות שלכם מבוססות על ההסכמות ביניכם, ואי-ההסכמות נראות זניחות לחלוטין, ייתכן שאתם במצב דומה.

חשוב להבהיר שזה לא סוף העולם. שלושת הסוגים הללו גם יחד משתייכים לקבוצה שגוטמן מכנה אותה "הזוגות היציבים", כלומר אלה שהנישואין שלהם צפויים להחזיק מעמד. זאת לעומת הזוגות העוינים, שהנישואין שלהם, על פי המחקרים של גוטמן, נמצאים בסכנה גדולה יותר.

אני טעיתי לחשוב שאנחנו זוג "מבין" ולא ראיתי שאנחנו זוג "מתחמק". באופן דומה  ייתכן שאתם חושבים שאתם זוג "נפיץ" וסקסי כשלמעשה אתם זוג "עוין". אם ביניכם לבין עצמכם אתם יודעים שקשה לכם לשמוע את בן הזוג שלכם כשאתם מנסים להבהיר את עצמכם, אם אתם יודעים שעמוק בלב עולים בכם רגשות די איומים כלפיו בזמן מריבה – יש סיבה לדאגה. למעשה, יש דרך אחת די פשוטה לבדוק את העניין: אם בזמן ריב אתם מרבים להשתמש בצירופי המלים "את/ה תמיד" או "את/ה אף פעם" – יכול להיות שיש לכם בעיה אמיתית.

אני מוזגת לי עוד כוס יין וחוזרת לסינמה פרדיסו. אלפרדו, מקרין הסרטים העיוור, מתיישב בפתח אחד הבתים בעיירה ומספר סיפור לטוטו, הגיבור הצעיר של הסרט: "היה היה פעם מלך שערך חגיגה לכבוד כל הנסיכות היפות ביותר של הממלכה. באסטה, אחד השומרים, ראה את בתו של המלך: היא היתה יפה מכולם! והוא מיד התאהב בה. אבל מה יכול חייל מסכן לעשות בעניין בתו של מלך?!... יום אחד הוא הצליח לפגוש אותה ואמר לה שהוא לא יכול לחיות בלעדיה. הנסיכה כל כך נדהמה מעומק תחושתו, עד שאמרה לחייל 'אם תרצה לחכות 100 ימים ו-100 לילות מתחת למרפסת שלי, אז בסופו של דבר אהיה שלך'. ישו, החייל הסתלק משם וחיכה! יום אחד, כמה ימים, עשרה, עשרים... כל לילה היא הביטה מבעד לחלונה, אבל הוא אף פעם לא זז. באו גשם, רוח, שלג, הוא לא מש! ציפורים חרבנו עליו, והדבורים אכלו אותו חי! אחרי 90 לילות הוא היה כחוש וחיוור ודמעות זלגו מעיניו. הוא לא הצליח לשלוט בהן. לא היה לו אפילו כוח לישון יותר. וכל הזמן הזה, הנסיכה השגיחה מהחלון. ואז, בלילה ה-99, החייל קם, הזיז את הכיסא שלו משם, והסתלק!".

קצת נסערת, אני עוצרת לרגע את הסרט. פתאום אני מבינה: זה מה שקרה למורן ואמיר, זה גם מה שקרה לי ולבעלי הראשון. קריירה, ילדים, מעברי דירה ומעברי ארצות, ענייני כספים ועניינים בין הסדינים – אלו היו 99 ריבים שלא רבנו. לילה לילה השלינו את עצמנו שאנחנו בעצם מגשרים על הפערים בינינו בדרך בוגרת, שלא באמת נבראה. ואז בלילה ה-100 - קמנו, הזזנו את הכיסא שלנו, והסתלקנו.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ