למה נשים בוכות?

כשנשים בוכות הן משפרות את ההגנה שלהן בפני תקיפה מינית, אז לא פלא שאנחנו כאלה בכייניות

עמליה רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עבודת פופ ארט של אשה בוכה
עמליה רוזנבלום

בקליניקה יש לי שלוש קופסאות טישו. אחת ליד ספת הטיפולים, אחת לידי, ואחת בכוננית הספרים, למקרה שאחת מהשתיים הראשונות תיגמר. מזל שטישו עבור פסיכולוגים הוא הוצאה מוכרת.

גם גברים וגם נשים בוכים. אנחנו נוטים לבכות בנסיבות דומות: מוות של אדם קרוב, פרידה רומנטית וגעגועים. במובן זה ניתן אולי לומר שדמעות, מהסוג שאנחנו נוטים להזיל בפרטיות, הוא תסמין פיזי שמשקף את המודעות העצמית שלנו להיותנו בני-חלוף. אבל נשים, כמובן, בוכות יותר. זו עובדה מחקרית. נשים בוכות בממוצע בין 30 ל- 64 פעמים בשנה, וגברים בוכים בממוצע בין 6 ל- 17 פעמים. נשים גם בוכות יותר זמן. בכי של אישה נמשך בערך שש דקות, ואילו לגבר לוקח בין שתיים לארבע דקות להירגע.

אחד הרמזים לגבי שורש ההבדלים האלה טמון בהקשר השונה שבו נשים בוכות. בנוסף לדמעות הקיומיות והפרטיות שהזכרתי למעלה, נשים גם עשויות לבכות במהלך אינטראקציה עם אנשים אחרים, ובעיקר עם גברים. לעומתן, גברים לא נוטים לבכות במהלך נסיונות לתקשר עם הזולת. הסגנונות השונים האלה מקשים לפעמים על גברים ונשים להתקרב זה לזו, והם גם מהווים אתגר בטיפול הזוגי. הרבה פעמים נראה כאילו הבכי של האשה סוגר את הדיון. לא נעים לי להודות בזה, אבל ביני לבין עצמי קרה שלקחתי אוויר, ובקושי הצלחתי לחכות שלקוחה תפסיק כבר לבכות. גם בסיטואציות של גישור לגירושין נשים בוכות בקלות (ויש להן בדרך כלל על מה), ואם הן נופלות על מגשר שאין לו רגישות מגדרית, הדבר גם עלול להשפיע לרעה על האופן שבו הטענות שלהן מתקבלות.

בעשרות נקודות גיאוגרפיות ותרבותיות שונות מצאו שנשים בוכות יותר מגברים, מה שמעלה את השאלה, האם no woman no cry היא שורה שכתב הטבע. מחקר שהתבצע לפני כשש שנים במחלקה לנוירוביולוגיה במכון וייצמן למדע, חשף מימד מרתק של בכי, שיכול לענות, לפחות חלקית, על השאלה הזו. במחקר, שהתבצע במעבדתו של פרופסור נועם סובל, נבדקה השפעתן של דמעות-רגשיות (דהיינו בכי, להבדיל מדמעות שמופקות מגירוי העיניים מגורמים כמו עשן) של נשים על גברים. עשרות גברים התבקשו לשאוף דרך האף את אדיו של נוזל חסר ריח מובחן. הגברים בקבוצת הניסוי קרבו אל אפיהם דמעות טריות, והגברים בקבוצת הביקורת הסניפו נוזל דמוי דמעות. התוצאות היו מסקרנות: אצל הגברים שהסניפו דמעות אמיתיות נצפתה ירידה בעוררות המינית, כפי שזו משתקפת בפעילות מוחית, וניכרת במדדים פיזיולוגיים אחרים כמו שינוי בטמפרטורת עור וקצב לב, וירידה ברמת הטסטוסטרון בדם, (הורמון המין הזכרי העיקרי, שרמות גבוהות ממנו מתבטאות באגרסיביות). נציין גם שהמחקר נהנה מסמיות-כפולה, כלומר, גם החוקרים וגם הנבדקים לא ידעו אם הדוגמית שלפניהם מכילה דמעות או פלצבו.

תוצאות המחקר הזה מהדהדות במחקרים קודמים שבהם נמצא שדמעות מפחיתות תוקפנות אצל הזולת. או כפי שאמר פרופ' סובל באחד מהראיונות הרבים שנתן, "החומר הכימי המופק מהדמעות הוא דרך לומר 'אני לא מעוניינת', לגברים. תקשורת היא הדרך לשרוד. בני אדם, ככל היונקים, מפיקים סימנים כימיים שמוכיחים שאתה רוצה, או לא רוצה, במגע המיני".

אני מודה שבתור פמיניסטית, הורגלתי להתחלחל מפסיכולוגיה אבולוציונית, משום שזו על פי רוב מגויסת למטרות של חיזוק השיטה הפטריארכלית. אבל במקרה הזה יש כאן קצה חוט אבולוציוני, שנדמה לי שראוי להתייחס אליו. הרי אם נחבר בין הנקודות, יתחוור לנו שלפחות אחת מהסיבות לכך שנשים בוכות ביתר קלות מגברים היא הישרדותית. משחר האנושות נשים נמצאות בסכנה מתמדת של תקיפה מינית, שהיא תמיד גם בפוטנציאל סכנת חיים. לכן, אם במצב שבו נשים לא מעוניינות במגע מיני, הדמעות שלהן מהוות איתות כימי "מכבה" עבור גברים, אז ניתן לשער שבעבר הרחוק, נשים שהצליחו לבכות יותר בקלות, הגדילו את סיכוייהן לשרוד, להעמיד צאצאים, ואף לטפל בצאצאים שלהן.    

זוהי השערה שמעלה בדעתי את הממצא על המוכנות הגופנית לחדירה שמתפתחת אצל נשים בתגובה לכל איתות מיני, גם אם הוא אלים, דוחה או מפחיד. הגניטליה הנשית מגיבה באופן שמגביר את הלחלוחית ובאופן זה מפחית את הכאב והפגיעה שעלולים להיגרם בזמן חדירה. מבין אמהותינו הקדמוניות, אלו שלא הפגינו תגובה אוטומטית שכזו מול איתות מיני, היו עלולות להיפגע הרבה יותר כתוצאה מסיכונים שונים שמלווים חדירה וגינלית פתאומית ולא רצויה, כמו פציעה, מחלות, פגיעה בפוריות העתידית ואפילו מוות.

כלומר, הגוף שלנו נושא עבורנו רמזים על הפרה-היסטוריה הברוטלית של הקשר בין נשים לגברים. כמובן שהדמעות שנשים מזילות בטיפול הזוגי לא נובעות מחשש מודע לכך שהגבר בחדר יתקוף מינית. העולם הוא הרבה יותר מורכב מזה, וכמות השינויים והמשתנים במסלול שבין האדם הקדמון לבינינו היא בלתי ניתנת לכימות. אכן, אחד החסרונות הגדולים של הפסיכולוגיה האבולוציונית הוא שאין לנו משקפיים לא-תרבותיות להסתכל דרכן על המציאות. אבל בתור מי שבעצמה מרגישה לפעמים חסרת-סבלנות מול "בכייניות", חשוב לי מאד להחזיק בראש את העובדה שייתכן ומדובר בנטייה גנטית של נשים, שנועדה להגן על עצמן. כשאני זוכרת את זה, אני יכולה להיות פחות שיפוטית ביחס לדמעות, גם אם הן מהסוג שנראה לי מניפולטיבי או אגרסיבי.

האבולוציה של הבכי מאירה באופן מעניין גם את הקשר המורכב בין סקס ואינטימיות, שבאופן טבעי נפתח בחדר הטיפולים. זאת משום שאחת מאי ההסכמות היסודיות הקיימות בעולם הטיפול הזוגי קשורה לשאלה: איזה תנאים נדרשים כדי שבני זוג יהנו מסקס טוב? בגישת הטיפול הזוגי ממוקד הרגשות נטען שחשיפת פגיעות מקרבת בין בני זוג, ושאותו מנגנון פועל גם מחוץ למיטה וגם בתוכה. גם נעמי וולף בספרה "וגינה" מראה כי יש מחקר רב שתומך בכך שנשים צריכות תנאים של חיבה כדי להגיע לאורגזמה. מנגד, אסתר פרל טוענת, כי קרבה גדולה מדי מכבה את הלהט המיני, וניתן לטעון שהמחקר העדכני על בכי תומך בהשערה הזו לפחות כשמדובר בגברים.

האפשרות שדמעות נשיות מכבות אצל גברים את התוקפנות, כלומר מסייעות להם להיות רכים יותר ולשאת אינטימיות, אך במקביל מורידה את המשיכה המינית שהם חווים כלפי האישה, מוסיפה אלמנט חשוב לדיון הכואב בהבדלים בין גברים לנשים. מיניות היא בוודאי לא עניין ביולוגי-נטו, וההקשר התרבותי שאנחנו חיים בו מצמצם עד מאד את האפשרות שלנו לנוע בגמישות על הספקטרום המיני, המגדרי והקווירי הטבעי שלנו, או אפילו לפרש אותו. אבל אם דמעות הן דרכה של אישה לאותת שהיא לא מעוניינת במגע מיני, הרי שנדמה שיש פה, בנוסף למלכוד התרבותי, גם מלכוד ביולוגי: כשאשה חשה מאוימת על ידי גבר, יש לה נטייה לבכות. לבכי שלה יש סיכוי להוריד את התוקפנות של הגבר. מרגע שהתוקפנות של הגבר יורדת, יכולים, באופן היפותטי, להיווצר התנאים הנדרשים עבור אותה אישה כדי להרגיש בטוחה ורגועה. בתנאים אלה היא עשויה לגלות ענין בקרבה מינית. הבעיה היא שבינתיים, ייתכן שהדמעות הללו כבר הנמיכו את העוררות המינית אצל הצד השני. תעבירו את הטישו.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ