למה נשים תוקפות וגברים קופאים במהלך מריבה?

התשובה קשורה לאופן שבו המוח מעריך את היכולת להתמודד עם האיום שלפניו

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה צועקת על גבר. אילוסטרציה
קרדיט: Getty Images IL
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

"רציתי לכתוב פה את הסוד הקסום שיעזור לכם לנצח בכל ויכוח. אבל אשתי לא מגלה לי אותו"

"לשמוע אשה מדברת כשהיא עצבנית, זה כמו לקרוא תנאי אתרי אינטרנט. אתה לא מבין כלום, אבל מאשר"

"כשאשה אומרת, "מאמי, תספר לי את כל האמת, מבטיחה להיות רגועה. זה בדיוק כמו שערס אומר לך, 'בוא רגע החוצה, אני לא יעשה לך כלום'"

את הבדיחות האלה מצאתי במאגר בדיחות אינטרנטי על יחסי גברים נשים. הן ממשיכות מסורת עתיקת יומין שמנסה להמתיק קצת את המרירות שמאפיינת את חיי הנישואים עבור רבים מדי. ברור שהן מבוססות על תפיסה סטריאוטיפית של יחסי גברים-נשים, ולמרות זאת, ברשימה הנוכחית אני רוצה להעלות את האפשרות שבבדיחות הללו טמון גרעין של אמת.

חיי הנישואים מצטיירים בבדיחות העממיות הללו כמצב שבו גבר ואשה נמצאים בקונפליקט מתמיד סביב נושא זניח. התפקידים במחזה קבועים: האשה רודפת את הבעל, היא צדקנית, בעלת זיכרון אובססיבי, ניחנת בלהט קדוש, ולא נרגעת עד שבעלה נכנע לחלוטין. ואילו הגבר אילם, מבועת, מזלזל בצרכים שלה, קורס מעבודה, אך תלוי באשתו כשהוא רוצה סקס, מה שהופך אותו ל"שפוט".

אני מודה שבהומור הזה משתקפות תובנות דומות למדי לאלו שעל בסיסן התפתחה גישת הטיפול הזוגי ממוקד הרגש. התובנה הראשונה היא שרוב הזוגות רבים כל הזמן את אותו הריב, ולוקחים בו תמיד את אותו תפקיד. ואכן, אצל כ-70 אחוז מהזוגות הסטרייטים, האשה היא הנלחמת, רודפת, ומפצירה, והבעל הוא הבורח, מתחבא או קופא. מהו ההסבר לכך?

כאן נכנסת לתמונה התובנה השנייה של הגישה הטיפולית הזו, והיא שהדבר האמיתי שבני הזוג רבים עליו הוא הדרך הנכונה להציל את הקשר. במלים אחרות, גם אם לכאורה זוג רב על השאלה אם להשאיר את הילד שנה בגן, אם למכור את האוטו השני, ואם לרכוב על אופניים בלי קסדה, למעשה מדובר בביטויים שונים לאותה התנגשות טקטונית של שתי אסטרטגיות התמודדות בסיסיות: האחת (הנשית, במקרים הנידונים כאן) היא שאין סכנה גדולה יותר מאשר לטמון את הראש בחול. השנייה (הגברית, בהתאמה) היא שהדבר המסוכן באמת הוא לחטט בפצעים.

זוגות במצב הזה הם כמו שניים שהלכו לאיבוד במדבר ומחפשים את הדרך חזרה הביתה. כל אחד מהם בטוח שרק הוא יודע לקרוא נכון את המפה. במצב כזה, ברור שההתעקשות של בן הזוג השני לנווט מזעזעת כל אחד מהם עד היסוד. הם מתחילים להילחם. ועל פני השטח נראה שהם נלחמים זה בזה. אבל אם מפסיקים להקשיב לתוכן המקרי והמתחלף (ילד בגן/ אוטו שני/ קסדת אופניים) ומתחילים להקשיב לצרכים שמתחתיו, מבינים ששניהם שותפים להרגשה שהקשר שלהם בסכנה, וכל אחד מהם מנסה להציל את הקשר בדרכו.

וכאן אנחנו מתחילים לענות על השאלה מדוע בזמן מריבה, נשים נוטות יותר להגיב בלחימה (הן צועקות, בוכות, הולכות אחרי הבעל מחדר לחדר, או שולחות ווטסאפים ארוכים ומפורטים) ואילו גברים נוטים להגיב במנוסה או בקיפאון (הם נרדמים, נבלעים בטלפון, או שוקעים בעבודה).

המפתח נמצא בהבנה שריב בין בני זוג הוא מצב שמעורר תגובת סטרס. כאשר אנחנו מתמודדים עם איום ברור ומיידי, המוח שלנו מייצר תגובת סטרס חריפה שמטרת-העל שלה היא הישרדות. תגובת הסטרס הזו בדרך כלל משתייכת לאחת משלוש הקטגוריות הבאות: לחימה, מנוסה או קיפאון (Fight, Flight or Freeze).

ועדיין, מדוע נשים נוטות לתקוף ואילו גברים נוטים לברוח או לקפוא? ההשערה המדעית שמשחקת לדעתי תפקיד חשוב במתן תשובה לשאלה הזאת היא שבה בשעה שהמוח שלנו מזהה את מצב הסטרס, הוא גם מייצר הערכה אוטומטית של מידת היכולת שלנו להתמודד עם האיום. אם אנחנו מעריכים שיש לנו יכולת להביס את הגורם המאיים, אנחנו ניכנס למצב של לחימה (Fight), ומערכת העצבים הסימפתטית שלנו תשחרר הורמונים שיעצימו את היכולת שלנו להילחם באויב. אבל אם ה"פלט" המוחי גורס שאין ביכולתנו להכניע את מקור הסכנה, אנחנו ננסה לנוס ממנו (Flight). ובמצב שלישי, שבו המוח שלנו הגיע למסקנה שאנחנו לא יכולים להביס את היריב אבל גם אין לנו יכולת להתחפף מהמקום, אנחנו עלולים לחוות תגובה של שיתוק וקיפאון (Freeze).

ייתכן שבמקרה של ריב זוגי, יותר נשים נוטות להיכנס למצב התקפי משום שהן מרגישות באופן עמוק ואוטומטי שיש להן את הכלים לשנות את המצב ולהסיר את האיום. הכלים הללו כוללים אקספרסיביות רגשית, רגשנות ויכולות ורבליות, שנשים רוכשות כחלק מתהליך הסוציאליזציה, כשהן לומדות להיות "נשים". השערה זו מסבירה שגברים נוטים להיכנס למצב של קיפאון משום שהם מרגישים שמצד אחד אין להם יכולת להביס את האשה בכלים של הריב, ומצד שני אין להם יכולת לנוס מהסיטואציה.  

אני לא חושבת שזה ההסבר המלא לשאלה. לדעתי חלוקת התפקידים הזאת נמצאת בתהליך של שינוי. אני רואה יותר ויותר זוגות שבהם האשה היא זו שקופאת במצב של עימות עם הבעל, שרודף אותה רגשית. אני פוגשת זוגות חד-מיניים שבהם יש צד מסתער וצד קופא למרות ששני בני הזוג משתייכים לאותו מגדר. אני שואלת את עצמי אם ייתכן שהצד החזק יותר בקשר, זה שבאופן מסוים פחות זקוק לזוגיות, נוטה לקפוא במצב של עימות, בעוד הצד שמרגיש שבתוך הקשר הוא בעל הסטטוס הנמוך יותר נוטה להיות יותר רודפני. אולי, אני לא בטוחה. 

לצד זה, אני מהרהרת באפשרות שנשים למדו "לחפור", לצעוק ולבכות משום שהיו מאז ומעולם בנחיתות פיזית מול גברים. וגברים מעולם לא פיתחו את אותם כלים משום שבקונפליקט מול אשה הם מאז ומעולם לא היו צריכים להסביר את עצמם יותר מדי. כמו שהבדיחה הבאה מזכירה לנו בדרכה: "גבר מגיע לחנות שאשתו עובדת בה. הוא הלקוח והיא האשה. מי צודק?".

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ