כיצד עלינו להקשיב לקרובים לנו באופן שישפר את מערכת היחסים עמם?

שני מיילים שקיבלתי שממחישים את הקושי להיות אמפתיים לצרות של קרובינו, והפתרון האפשרי למתואר בהם, הדוגל ביחס חיובי בלתי מותנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך הסדרה "בנות"

אחד מגיבורי התרבות של הפסיכותרפיה שראוי להמשיך וללמוד ממנו הוא הפסיכולוג האמריקאי קארל רוג'רס. רוג'רס ייסד את הזרם ההומניסטי בפסיכותרפיה ודגל בכך שהמטפל לא צריך להיות דמות סמכותית - מומחה שיודע טוב יותר מהלקוח - אלא דמות תומכת שמספקת חום ואמפתיה. עמדה זו נתקלה לאורך השנים פעמים רבות בזלזול, אבל למען האמת - קשה מאוד לעמוד בתנאי של רוג'רס: יחס חיובי בלתי מותנה כלפי הלקוח.

לפעמים מטופלים מביאים לקליניקה רגשות שקשה לשאת אותם, כמו בושה או אשמה. בפעמים אחרות, קשה אפילו להבין מהם הרגשות שהם מביאים, כשנראה שהם מבקשים מאיתנו עצה מעשית או חוות דעת אובייקטיבית על נושא כלשהו. במקרים האלה אני תמיד נעזרת ברוג'רס. רוג'רס הוא אחת ההשפעות המשמעותיות על טיפול זוגי ממוקד רגש, בין השאר בגלל הדגש שלו על החשיבות של אמפתיה רדיקלית כלפי הלקוח והחיפוש אחר נקודת החיבור עמו בכל מצב. כוחה של האמפתיה הרדיקלית בטיפול זוגי גדול משום שהדבר מאפשר למטפל לעזור לבן זוג אחד להבין את עצמו ובמקביל לעזור לבן הזוג השני להבין את בן זוגו. ככל שאני עושה את זה יותר בקליניקה, כך אני מגלה עד כמה ההקשבה הרוג'ריאנית היא בעלת פוטנציאל עצום לשפר גם מערכות יחסים קרובות אחרות שלנו, שבהן אנחנו מתקשים לשאת את מלוא החוויה שבן שיחנו מביא ולשמור על יחס חיובי בלתי מותנה כלפיו.

היום, בחרתי להביא דוגמאות לשני מיילים שקיבלתי שעוסקים לכאורה בשני נושאים שונים, אך יכולים להיות דוגמאות לקושי שלנו לתת תוקף לקשיים שאנשים קרובים אלינו חווים. השתדלתי גם להמחיש איך היתה נראית תגובה רוג'ריאנית בכל אחד מהמקרים המתוארים.

עמליה שלום,

חברתי הטובה נוצלה מינית על ידי הבוס שלה. היא סומכת עלי ומדברת איתי על זה. היא משתפת אותי בכך שהיא מרגישה בושה ואשמה, אך שתינו יודעות בוודאות שהיא לא אשמה במה שקרה. סיפרתי לה שרגשות האשמה שלה אופייניים למקרים כאלה ושמדובר ב"הזדהות עם התוקף", וברור שאין לה במה להתבייש, אבל אני מרגישה שזה לא עוזר לה. היא נשארת בבית ימים, לא יוצאת לבלות, לא מוכנה לדבר עם נפגעות אחרות. איך אני יכולה לשכנע אותה שהוא זה שצריך להתבייש?

מירית (שם בדוי).

מירית היקרה,

הדאגה שלך לחברתך מורגשת. אני יכולה להבין גם את התסכול שלך. את רוצה להראות לה שמנקודת מבטך, אין שום הצדקה לתחושת האשמה שלה. אדרבה, אם מישהו אשם כאן - נראה שזה הבוס שלה.

אני יכולה להבין למה את מדברת איתה על הזדהות עם התוקף. באירועים טראומטיים, פעמים רבות הקורבן מפעיל סוג של הזדהות עם האופן שבו התוקף רואה אותו, כמנגנון הגנה, שמגן עליו בטווח הקצר אבל גורם לנזקים בטווח הארוך. יחד עם זאת, את לא מצליחה להגיע אליה.

אני שמה בצד כרגע את ההתייחסות המשפטית והרפואית למצבה של חברתך ומתייחסת כאן רק לשאלה הספציפית שלך; תרשי לי להציע לך הסבר לפער ביניכן. אחד הרגשות הקשים ביותר הוא בושה. מבין הרגשות השליליים, עצב וכעס הם רגשות שהרבה יותר נוח לנו לשאת מאשר בושה. האינסטינקט שלנו כשאנחנו מרגישים בושה הוא להסתתר, לזחול למערה או להיכנס למיטה ולא לצאת.

באופן טרגי כמעט, אחד הביטויים של הקושי הזה הוא הנטייה שלנו להמעיט בחשיבותה של הבושה שאנשים יקרים לנו חשים לפעמים. אנחנו יודעים בעצמנו שבושה היא צורבת ואנחנו לא רוצים שהם יסבלו, ולכן אנחנו נוטים להגיב בדיוק כפי שאת מגיבה לחברתך, ומדגישים שאין להם במה להתבייש. השומעים עשויים להעריך את עמדתנו, אבל הבעיה היא שאמירה מסוג זה משאירה אותם לבד עם הבושה שלהם. בין השורות אנחנו מעבירים את המסר שהבושה שלהם היא בלתי נסבלת גם עבורנו.

הרעיון הזה עשוי לבלבל. הרי את לא רוצה לגרום לה לחשוב שיש לה במה להתבייש. נסי להגיד לחברתך משהו דומה לזה: "אהובתי, חשוב לי שתדעי שמנקודת מבטי אין לך במה להתבייש, אבל לצד זה חשוב לי שתדעי שאני שומעת אותך. אני שומעת שאת מתביישת. וזה נשמע לי קשה וכואב מאוד לחוות את הבושה שאת מספרת לי עליה. לא רק שנפגעת, בנוסף לכל את גם מתביישת ומאשימה את עצמך. כמה כבד ועצוב זה. אני איתך".

***

היי עמליה,

אחי מחרפן אותי. הוא נשוי לאישה שלא באושר וכל הזמן מדבר על זה שהוא רוצה להיפרד ממנה. הוא מתלונן המון, אבל בעיקר מתלבט אם לעזוב אותה או לא. מצד אחד הילדים עוד קטנים והוא מפחד להתרחק מהם. מצד שני, הזמן עובר והוא לא רוצה לפספס את ההזדמנות למצוא אהבת אמת. בעיניי, ברור שהם צריכים או ללכת לטיפול זוגי או להיפרד, אבל להישאר יחד במצב הקיים - זו תהיה ממש טעות. אני מנסה להגיד לו שהילדים לא מרוויחים מזה שהוא נשאר עם אישה שהוא לא אוהב. הוא מסכים איתי אבל שום דבר לא משתנה. תוך שבוע-שבועיים אנחנו מנהלים את אותה שיחה בדיוק. זה משעמם אותי ולמען האמת מעצבן אותי ואני כבר כמעט מתחמק מלדבר איתו בארבע עיניים. מה אני יכול לעשות? הוא בכל זאת אחי ואני אוהב אותו וגם דואג לו.

תום (שם בדוי).

הי תום,

הבעיה שאתה מתאר נפוצה מאוד. ועל אף שהיא לא ייחודית דווקא לזוגיות רומנטית, היא בהחלט משפיעה על מערכות יחסים מכל הסוגים. רבים מאתנו נעשים מתוסכלים כשאדם קרוב מתייעץ אתנו, אנחנו מקשיבים לו בסבלנות, מנסים לתת לו את העצה הטובה ביותר לפי ניסיון חיינו, ולמרות שנראה שהדברים מרגיעים אותו, זמן קצר אחר כך הוא מתנהג כאילו השיחה לא היתה, וגרוע מזה - מתייעץ איתנו שוב.

העובדה שאתה כבר כמעט מתחמק מלדבר אתו - גם היא מובנת לי לגמרי. זו הדרך שלך לצמצם נזקים לקשר. דווקא מכיוון שאחיך יקר לך, אתה מנסה להימנע ממצבים שיגרמו לך להתרגז עליו. בנוסף, נראה שאתה לא באמת מביא לו תועלת, כך שאולי אתה אומר לעצמך שלא אכפת לו.

ויחד עם זאת, הימנעות מקשר היא פתרון לא מספק. אתה חושב עליו, ועובדה שאתה אפילו כותב לי ומבקש עצה. אבל מה אתה יכול לעשות? האם אתה צריך למצוא טיעונים משכנעים יותר? או שאולי אתה צריך להגיד לו שאתה מרגיש פגוע מכך שהוא מנצל לרעה את הסבלנות שלך ומעמיד פנים שהוא מתייעץ אתך אבל בעצם לא מקשיב לך בכלל?

תרשה לי להגיד לך שאף אחת מהדרכים האלה לא תביא תועלת ממשית לדעתי. אחיך שבוי באשליה שאתה יכול לענות על השאלה שמטרידה אותו. אבל זה לא המצב. אתה לא יכול לענות על השאלה אם עליו להישאר עם אשתו או להיפרד ממנה. רק הוא יכול לענות על השאלה הזאת.

אני חושבת שאתה יודע את זה, ולכן נראה לך שיש לפניך שתי אפשרויות: להתמלכד באשליה שלו ולנסות לתת לו את התשובה, שלעולם לא תתקבל, או להימנע מלהיכנס איתו בכלל לשיחות האלה. ושתי האפשרויות האלו בעייתיות. אבל יש אפשרות שלישית: אתה יכול להסכים להיות איתו במצב הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא.

נסה לומר לאחיך: "אחי האהוב, אני ממש שומע את המקום הקשה שאתה נמצא בו. אתה לא מאושר בנישואים שלך, אבל נורא קשה לך להחליט אם להיפרד מאשתך או לא. והאמת היא שאני ממש יכול להבין את זה. מצד אחד, הילדים עכשיו עוד קטנים ואתה חושש להתרחק מהם. מצד שני, הזמן עובר ואתה לא רוצה לפספס את ההזדמנות לאהבה. גם אני חשבתי בהתחלה שאני יודע מה הדבר הנכון לעשות, אבל האמת היא שאני לא באמת יודע. הייתי מת לדעת. אין דבר שהייתי יותר רוצה מאשר לקרוא באיזה כדור בדולח מה צופן העתיד ולהגיד לך בביטחון מה הדבר הנכון בשבילך, ומה יוביל למה. אבל אין לי דרך לעשות את זה. אז הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך זה שאני איתך כאן במצב המבלבל הזה, ואתה לא לבד. אני איתך ולצדך עד שתמצא את התשובה".

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ