למה בני הזוג שותקים ומתרחקים דווקא כשאתם צריכים אותם

רשימת שירים שנייה שמתארת את עולמם של הנמנעים שמרדימים את יכולתם להרגיש כאב ומשאירים את בני הזוג שלהם לדמם רגשית

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קלינט איסטווד
הנמנעים מרדימים את הכאב שלהם ולכן גם לא מסוגלים להרגיש את הכאב של בן הזוגקרדיט: הטוב הרע והמכוער, סרג'יו לאונה
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

במדור הקודם העליתי רשימת שירים שבעזרתה הצגתי את עולמם של בני הזוג המפצירים, אלה שמול איום רגשי מעלים את גובה הלהבות. אבל התמונה לא תהיה שלמה אם לא אשרטט קווים לדמותם של בני הזוג של המפצירים, הלוא הם הנמנעים, שהפלייליסט הנוכחי מוקדש להם.

הנמנע הוא הטיפוס שבמצב של איום רגשי מנמיך את הלהבות. כשהמפציר מסתכל על הנמנע הוא רואה אדישות ואפילו זלזול. אפשר להבין את זה: אם אני מרגישה שיש לנו בעיה בקשר ולכן מפעילה את האזעקה, אבל בזמן שהצופרים שלי מייללים שמתקרב אסון אתה עונה למיילים בטלפון, ברור שאני מרגישה שאתה מזלזל בי או אדיש לפחדיי. המפצירים והנמענים יוצרים ביחד לופ שלילי קשה ורצים בו כמו עכברי מעבדה, בלי שהם קולטים שהריצה עצמה היא זו שמפעילה את הגלגל ושהדרך היחידה ליהנות שוב מהחיים ומהקשר היא לרדת ממנו.

אם מסתכלים קצת יותר מקרוב על האדישות לכאורה הזו, רואים שלנוכח סכנה רגשית הנמנע מגן על עצמו במהירות שיא, בלי לעצור ולהתבונן ברגשותיו ובלי לשתף אחרים במצבו ולבקש מהם עצה או עזרה. מהירות השיא הזו מותירה את בן הזוג המפציר המום ונטוש ("רק לפני חצי שעה רבנו בטירוף על המחיר של הקייטנה, איך עכשיו אתה יכול ללכת לראות משחק כדורגל כאילו לא קרה כלום?!"). אפקט ההרגעה הזה מועצם באמצעות מנגנון שכחה מופלא: נמנעים אינם זוכרים. הם לא זוכרים על מה רבתם, הם לא זוכרים איך עבר עליהם השבוע, הם לא זוכרים מה היה בשיחה עם החמות, מה שכמובן רק מחדד את זיכרונם של בני הזוג המפצירים.

התמודדותם של הנמנעים היא פנימית מאוד. למעשה היא פנימית עד כדי כך שפעמים רבות הם אינם מסוגלים לנסח במפורש באיזה אופן הם נרגעים. ואם הם לא מספרים על כך לעצמם, קל וחומר שהם אינם מספרים על כך לבן או בת הזוג שלהם. זריקת ההרדמה הזו שהם מזריקים לעצמם מרדימה את היכולת שלהם להרגיש את כאבם הרגשי, אבל אחת ההשלכות הקשות שלה היא גם הרדמה של יכולתם לחוש בכאבו הרגשי של בן הזוג שלהם. ב-Let it Go שיר הנושא של הסרט "לשבור את הקרח" שכתב רוברט לופז, מתבטא היטב הקשר בין הקושי לחשוף חולשה לבין אלחוש רגשי כשהגיבורה שרה:

The wind is howling like this swirling storm inside
Couldn't keep it in, heaven knows I've tried
Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know

כשהנמנע מצליח להסתיר ובאמת לא להרגיש, התוצאה היא שבן הזוג המפציר נותר המום מפני שמולו עומד מישהו שלא מבין למה הוא כועס, לא זוכר על מה הם רבו ולא מצליח לחוש את הכאב שהמפציר מנסה להמחיש. בן הזוג המפציר והמטפלת הזוגית יודעים שההגנה הרגשית של הנמנע היא כמובן חלקית, אבל זה לא עוזר. כל עוד לא מצליחים להסתנן דרך החומה הזו, נתקלים בהרבה מאד חיוכים שטוחים ומסר של "הכול סבבה, מה הבעיה?". אריק איינשטיין מסביר היטב את הקשר בין קשיים במציאות ובין בריחה לעולם המנטלי הפרטי כשהוא שר את המלים שכתב עם שלום חנוך: 

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

אחד האתגרים שלי כמטפלת זוגית ממוקדת רגש הוא לא להתרגש מהטון המכחיש ולא להתמלכד בניסיונו של המפציר להעיר את הנמנע על ידי רדיפתו עם צלב בוער ומסרים בנוסח "איך זה שאתה כזה נכה רגשית ולא מצליח להרגיש יותר?". אני חייבת להודות שקשה במיוחד לעשות את זה כשהמפציר יושב על הספה והשיר שמתנגן לו בלב, הוא כמו שהראיתי בשבוע שעבר, Say Something.

המשימה שלי היא למצוא דרך להראות לשני בני הזוג באיזה אופן כל אחד מהם מפעיל את כל האזעקות אצל האחר. כי מה שרואים מהכיסא שלי הוא שככל שהמפציר בוכה יותר ומספר כמה קשה לו, כך גובר הדחף של הנמנע לברוח לממ"ד המנטלי שלו, למרחב הקוגניטיבי שבו הוא נשאר רגוע. כי "היי, מישהו חייב להישאר רגוע בתוך הטרפת הזאת, אחרת אנחנו באמת נהיה בצרות". מנקודת מבטו של הנמנע, התנהגותו של המפציר ממש לא מתקבלת על הדעת. קשה ל להאמין שהמפציר מבקש את טובתו, קל וחומר את טובת הקשר שלהם. בשיר ONE (במקור של להקת U2 וכאן בגרסתו של ג'וני קאש) עוברת היטב חווייתו של הנמנע שהמפציר רודף אותם, שונא אותם ולא מעריך אותם.

Is it getting better
Or do you feel the same
Will it make it easier on you, now
You got someone to blame

רק כשאנחנו מצליחים בטיפול הזוגי להחליף את הביקורתיות בסקרנות ומאטים את הקצב אנחנו יכולים להתחיל להכיר מקרוב יותר את חוויית עולמו של הנמנע. בהדרגה ייחשפו כאביו ותחושות הערך העצמי הנמוך והכישלון שפעמים רבות מוסתרות מאחורי המסיכה המחייכת. אבל אם לא מטפלים בזה והמחסומים אינם יורדים הקשר עלול להיגמר. הנמנע ייזכר בו לפעמים, כשישמע את ברי סחרוף שר את השיר היפה שכתב מיכה שטרית ויזדהה:

כמו שבאתי הלכתי 
זה הכל חלומות 
ואולי לא הייתי שם לאהוב 
כנראה ששכחתי 
אולי הלכתי רחוק 
לא יכול לאהוב אותך מקרוב.

את הרשימה המלאה אפשר למצוא כאן

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ