הסיפור (הגרוע) שאינו נגמר - תיאוריית הקשר - הבלוג של עמליה רוזנבלום - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור (הגרוע) שאינו נגמר

הריב הזוגי הגיע למקומות לא טובים? יש מה לעשות בשביל לצאת מהלופ השלילי של המריבה שלכם, והוא שונה ממה שאתם עושים כרגע

תגובות
בני זוג כועסים
master1305 / Getty Images IL / T

ברשימה הקודמת תיארתי מהו החלק ההרסני של הקול הביקורתי בלופ השלילי שאליו נקלעים זוגות. כשאנחנו יודעים כיצד אנחנו מסתבכים, המיפוי הזה קריטי מפני שהוא יכול גם להקל עלינו לצאת מהתסבוכת. מטרתה של הרשימה הנוכחית היא לעזור לנו לזהות את ארבע היציאות הנסתרות שקיימות בכל פעם שאנחנו מתמלכדים בריב של מגננות עם בני הזוג שלנו, ובכך להגדיל את הסיכוי שלנו לצאת מהמצב לפני שהוא מסלים.

כשאנחנו נכנסים למצב של סטרס בקשר אנחנו מתנהגים בדרך כלל כמו ילדים בני שלוש-ארבע. כשהילד שלי היה צעיר יותר, אלה היו שתי האסטרטגיות העיקריות שלו במצבים שבהם הרגיש שאני לא מספיק קשובה לצרכיו הרגשיים:

1. ללכת אחרי מחדר לחדר תוך שהוא מספר שאני האמא הכי גרועה בעולם ושהוא שונא את הצעצועים שלו, ומאיים לשבור את כולם.

2. להיכנס לחדר שלו ולהכריז שאני קקי ושהוא לעולם לעולם לא יצא מהחדר שלו ולא ישחק איתי שוב.

מי שמכיר את הרשימות שלי על טיפול זוגי יכול להבין למה אני כותבת שאנשים בני 40 שרבים עם בני הזוג שלהם נוהגים באופן דומה ביותר. האישה שהולכת אחרי בעלה מחדר לחדר ומותחת ביקורת על ההתנהגות התת רמה שלו אינה שונה מהילד שאומר לי שאני האמא הכי גרועה בעולם, והגבר שבמצבי לחץ נכנס למחשב לענות על אימיילים או נועל סניקרס כדי לצאת למכון הכושר די דומה לבן שלי כשהוא אומר שאני קקי ומבטיח לא לצאת לעולם מהחדר שלו. כלומר, גם הסגנון ההתקפי וגם הסגנון המשתבלל או הנמנע במופע המבוגר שלהם הם בסך הכול ביטויים של פניקה שלא מביישים את ילדי הגן.

בפשטות אומר שהיציאה מהלופ מבוססת על היכולת לזכור את העובדה הזו. לזכור את הילד הקטן המתוק והמגוחך שמתחבא מאחורי המבוגר שמשחק עכשיו ב-FIFA במקום לדבר איתך, ואת הילדה הקטנה הנוגעת ללב שמסתתרת מאחורי האישה שבוכה עכשיו מרוב עצבים במקום להסביר לבן זוגה מה לא בסדר. כלומר, היציאה הראשונה הזמינה לכל אחד מאתנו היא היכולת להבין שבני הזוג שלנו לא ממש מתכוונים למה שאמרו, אלא מנסים באופן נואש לווסת את עצמם בסיטואציה.

fencing
CCO Pxhere

כשהילד שלי אומר שהוא לא יצא מהחדר שלו לעולם אני ניגשת אליו בעדינות, מחבקת אותו ואומרת: "אני מבינה שכרגע אתה כועס מאוד, אבל רק רוצה להזכיר לך שאני אוהבת אותך ושכשיתחשק לך שוב לשחק איתי אני אשמח מאוד". אני לא אומרת לו: "ככה?! איך אתה מעז להיכנס עכשיו לחדר שלך בזמן שאנחנו מדברים?! אתה חושב שאני קקי?! אני אראה לך מה זה קקי!!!". נשמע מגוחך, נכון? ובכן, הטעות שאני עושה עם בעלי לא פחות מגוחכת, ומה שאני צריכה להגיד לו כדי להרגיע אותו אינו שונה ממה שאני יודעת לומר לבן שלי כדי לעזור לו להתפרק מנשקו.

באופן דומה, אם אני מתמודדת עם אישה מטיפוס רודפני אני יודעת מה לענות לה, וזה פשוט יותר אם רק אחשוב על מה הייתי עונה לילד במצב דומה. כשהילד שלי מאיים לשבור את כל הצעצועים שלו ואומר שאני אמא גרועה ושהוא היה רוצה שאמא של מיכאל תהיה אמא שלו אני לא אומרת: "אתה יודע מה?! אז לך באמת עם אמא של מיכאל, בוא נראה כמה זמן תחזיק מעמד איתה!". כשאני רואה את הילד שלי עצבני אני אומרת לו דברים אחרים לגמרי, למשל: "מתוקי, אני מבינה שכרגע מתחשק לך לזרוק את כל הצעצועים לפח. אני לא מרשה לעשות את זה, אבל לגמרי יכולה להבין אותך ומצטערת שאתה כל כך מאוכזב. אני משוגעת עליך, ואם אתה רוצה נחשוב על משהו שיכול להסיח את דעתך ולעזור לך להתאושש". מה שאני צריכה להגיד לרודף האהוב בחיי לא באמת שונה מהותית מהדברים האלה.

אלה היו שתי היציאות הראשונות מהלופ, שהן היכולת של כל אחד מאיתנו לזהות שבני הזוג המשתוללים שלהם הם בסך הכול ילדים קטנים שנתקפו פניקה, ולהושיט להם עזרה. שתי היציאות הנוספות מהלופ קשורות לאותו עיקרון, והן מבוססות על היכולת לזהות בזמן אמת שאנחנו הילד הקטן שזקוק לעזרה. כלומר שגם כשנדמה לנו שאנחנו מנסחים את ווטסאפ המחץ שאחריו ללא ספק בן הזוג שלנו יחזור בזחילה על ארבע תוך כדי שהלשון שלו עושה ספונג'ה לרצפה וכל כולו ייסורים על הכאב שהוא גרם לנו, רוב הסיכויים שאנחנו בעצם ילד בן ארבע שאומר לבן זוג שלו "אתה קקי". וכשאנחנו נשארים בעבודה עד מאוחר מפני שאין לנו כוח לעימות עם בן הזוג שלא מרוצה מאתנו כבר מהבוקר, אז גם אם מילאנו את היומן שלנו בשיחות ועידה ההתנהגות שלנו לא כל כך שונה מזו של הילד שמאיים להסתגר בחדר שלו ולא לצאת לעולם.

מה עושים אחרי שמזהים את הבעיה? הרשו לי לצטט את אלטון ג'ון, שאמר יותר מפעם אחת ששלוש המלים החשובות ביותר שהוא אמר בימי חייו הן "אני צריך עזרה". כל זוג יכול לבסס לעצמו נוסח של בקשת עזרה שמתאימה לו. יש כאלה שמשתמשים בהומור, אחרים יודעים לבקש חיבוק, הדרך באמת לא משנה. העיקר הוא לרדת מאוטוסטרדת המגננות, ולנשום קצת בתחנת הדלק שבצד הדרך עד שתצליחו לחשב את המסלול שלכם מחדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#