הצצה לחייו של הזוג שמעז להיות פגיע

ספרם של שי אביבי ומיכל ליבדינסקי מדגים איך חשיפת הפגיעות מקרבת בין בני זוג. החשיפה מבוססת על יכולתו של כל אחד מבני הזוג לשאת את הפגיעות שלו עצמו

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי אביבי וזוגתו מיכל ליבדינסקי
ככל שזוגות מתקדמים בתהליך המשותף כך מפציעים יותר ויותר רגעים של פגיעות, שברוב המקרים מקרבים בין הצדדים ונעשים למגדלור שמסמן את הדרך הנכונהקרדיט: מגד גוזני
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

אחד הדברים שקשה במיוחד להסביר לזוגות במצוקה הוא ההבדל בין להיות פגוע לבין להיות פגיע. זוגות רבים מסתבכים בדיוק בנקודה שבה כל אחד מהם מרגיש שהכאב שלו זועק לשמים, כשבעצם הדבר היחיד שזועק לשמים הוא האופן שבו הוא מתמודד עם הכאב שלו. יש כאלה שצורחים מרוב כאב, ובן הזוג שלהם שומע בעיקר את הצרחות, ויש כאלה שכשכואב להם הם נכנסים למאורה ללקק את הפצעים, ובן הזוג שלהם עומד מחוץ למאורה לבדו וחושב שהם פשוט לא מעוניינים בקרבתו.

ככל שזוגות מתקדמים בתהליך המשותף, כך מפציעים יותר ויותר רגעים של פגיעות, שברוב המקרים מקרבים בין הצדדים. עם הזמן הרגעים האלה משמשים כמגדלור, הבהובים שמסמנים לנו שאנחנו בדרך הנכונה.

העניין הוא שלפעמים זה מתסכל מאוד. הרגעים האלה חולפים מהר, קשה להחזיק בהם. כשמרגישים פגיעות היא ברורה מאוד, אבל כשמדברים עליה לא תמיד מובן במה מדובר. לשם כך, מתווסף לארגז הכלים שלי כמטפלת ספרם של מיכל ליבדינסקי ושי אביבי "באושר ועושר: הסיפור האמיתי", שהוא תיעוד מקסים ודוגמה מופתית לאופן שבו חשיפת הפגיעות מקרבת בין שני בני זוג ספציפיים אך שכאלה שאפשר להזדהות איתם מפני שהם אנושיים ואמיתיים.

בחרתי כמה קטעים, שלדעתי משקפים את הספר הזה במיטבו. הראשון נקרא "מאניה דיפרסיה זוגית", וכשקראתי אותו לראשונה צחקתי בקול רם:

"איזה חמוד הוא, כזה גבר מהמם, ואיך הוא מחזיק את הבית, אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, והכי אני מתה על הבדיחות שלו, על ההומור שלו. נכון שהוא מתחיל להתבגר קצת, אבל הוא מהסוג שמשתבח עם הגיל, שון קונרי סטייל. איך זכיתי בגבר כזה, טוב לב, אחראי, מסודר, לפעמים טיפה מסודר מדי, אובססיבי הייתי אומרת, חייב שכל דבר יהיה במקום. שישחרר קצת, מה יש? החיים מלכלכים, אי אפשר לחיות בתוך מוזיאון! והפרצוף המעצבן הזה שלו כשהוא בטוח שהוא הכי הכי צודק... אבל הכי מעצבנת - הקולניות שלו! כמה בן אדם יכול להיות קולני? כשהוא אוכל, כשהוא מתקלח, אפילו כשהוא ישן! והכי קולני כשהוא לא מרגיש טוב, איזה אנחות – להשתגע!!! בסדר, הבנו שכואב לך הראש, המסר עבר לכולם בבית, תכף הוא מקבל אוסקר על זה שנתפס לו הגב [...] לפעמים בא לי פשוט ללכת ולטרוק את הדלת מאחורי, הדלת שאגב היום הוא תיקן, היא חרקה קצת בימים האחרונים והוא מיד תיקן אותה. תענוג לדעת שמה שצריך לעשות נעשה, בלי שבכלל צריך לבקש, לבד הוא עושה הכול. והוא כזה אבא טוב, משחק עם הילדים, משתולל איתם, אני מסתכלת עליהם מתפרעים יחד ונמסה [...]".

קרדיט: שי אביבי ומיכל ליבדינסקי - באשר ועושר

וכך זה ממשיך, טקסט שמעביר פגיעות בשני רבדים שונים. רובד אחד הוא מול הנמען הראשי, כלומר מול הבעל. מובן זה, המשמעותי ביותר, כמעט מרים מסך מעל מה שקורה ברגעים הטובים ביותר של טיפול זוגי, לפחות בעיני. רגעים אלה הם לאו דווקא אלה שבהם בני זוג מדברים על הסודות האפלים ביותר שלהם - לפעמים הם השיתוף במורכבות הזו שליבדינסקי מתארת בקטע הזה. היא מציגה שיתוף אותנטי בקיומם של שני הקולות: זה שרוצה להתרחק, וזה שרוצה להתקרב. השניים האלה לא מייצרים ממוצע, אלא תנועה בין הקטבים.

הרובד השני של הפגיעות הוא זה של הכותבים מול הקוראים. ההומור מגן על הכותבים, שהם דמויות מוכרות גם לפני הופעת הספר, אבל בכל זאת מדובר בחשיפה לא קטנה וברור שלרבים יהיה מה להגיד. חשיפה ברמה הזו מזמינה ביקורת על הצורה (וייב ה"באדולינה" לא יהיה לטעמו של כל אחד) ועל התוכן (אפשר לטעון שיש לספר הטיה הטרו-נורמטיבית שעלולה לנכר חלק מהקוראים). יחד עם זאת, אני כקוראת מרגישה שהחשיפה הזו מקרבת אותי רגשית לקולות הדוברים אלי מתוך הדפים.

הקוראים יכולים לחוש שהיכולת לשתף את בן הזוג ואת הקוראים בפגיעות היא תוצאה של עבודה רגשית שליבדינסקי ואביבי עשו בעשורים האחרונים, ואולי אפילו כל החיים. הרי זה קשה כשהדרך מתמשכת. בטיפול זוגי ממוקד רגש אנחנו רואים שוב ושוב שחשיפת הפגיעות מבוססת על היכולת של כל אחד מבני הזוג לשאת את הפגיעות שלו עצמו. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לשאת את הכאבים שלנו ובורחים מהם, כל מה שבן הזוג שלנו יכול לראות זה את פעולת הבריחה.

בהקשר זה, הספר מאפשר מבט מקרוב גם אל התהליך הפרטי של נשיאת הכאב. האספקט המיוחד הזה של הספר בולט בקטע שנקרא "פשטות", שבו מתארת הכותבת את יחסה לרגע שבו בעלה בודק איתה אם היא רוצה סקס.

"הנה הנוהל הרגיל של מה שקורה אצלי בדרך כלל:

1. אשמה – על שלא נעניתי
2. פחד – שיהרהר באחרות
3. תסכול – על הלופ של היצר המיני הגברי, הבלתי נלאה
4. כעס - על גברים והצורך המכביד שלהם בסיפוק מיני
5. ייאוש – איך לעזאזל פותרים את המשוואה המאתגרת ככה ש: גבר + אישה + ילדים + משכנתה = אושר ועושר, ולא תסכול ומררה"

הקטע ממשיך ואנחנו עוקבים אחרי הדוברת ומקבלים תמונה כנה ולא שגרתית של האופן שבו היא, כסובייקט עם מרכז חוויה נפרד של העולם, מתמודדת עם רגשותיה הלא נעימים, מחזיקה אותם, נשארת איתם ובמקום לברוח מהם או להשתלט עליהם מצליחה להתמקם מולם עם חמלה עצמית.

משני טעמים אלה ובזכות האינטליגנציה והחן הספר יכול לשמש השראה לכל מי שמנסה להניח את הנשק והשריון שלו בצד, ולהעז להתקרב יותר אל בן או בת הזוג שלו.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית, מגשרת לגירושין ומרצה. כמטפלת אני עובדת בגישת EFT, ומוסמכת  לטפל ולהדריך מטפלים בגישה זו על ידי ICEEFT, האגודה הבינלאומית למצוינות בטיפול זוגי ממוקד רגש. יש לי דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק.EFT היא גישת הטיפול הזוגי היעילה והנחקרת ביותר בעולם. 

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ