"את לא מספיק חתולת רחוב בשבילי"

הסיפור הזה מוקדש לכל הגברים שלא הבינו מיהו הגבר הקריפ ולמה נוכחותו בחייה של כל אישה מטרידה כל כך. רשימה שנייה

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איור של יד גברית מנסה לתפוס אישה בשמלה אדומה
הקריפ אורב לנשים בכל מקום. הוא מנסה לפתות אותן בדיבורים עדינים וכשזה לא מצליח הוא עובר לעלבונותקרדיט: erhui1979 / Digital Vision Vecto
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

הרשימה הקודמת שלי במדור זה, שדנה בתופעת הגבר המקריפ, עוררה דיון סוער בטוקבקים. אבל זה לא נעצר שם - הגיעו אלי במייל תגובות אישיות מאוד, נוגעות ללב ומטלטלות ממש. רובן ככולן לא נגעו לו אישית, אבל אחת מהן ירתה לי חץ ישר לתוך הלב, משום שהכותבת שאלה על זהותו של במאי האירועים הספרותיים שאותו הזכרתי ברשימה.

מאחר שהאירוע התרחש מזמן, לא זכרתי את כל פרטיו. מה שכן זכרתי זה שמיד כשחזרתי הביתה מאותה פגישה כתבתי עליה במדוקדק, ופרסמתי את הרשימה במדור האישי שהיה לי באותן שנים במגזין Time Out תל אביב.

אחרי חיפוש מצאתי את הרשימה ההיא. חששתי לקרוא אותה, ובדיעבד בצדק. כשקראתי בה שוב נחרדתי מהפרטים. אחרי שנרגעתי הגעתי למסקנה שיש טעם לפרסם אותה שוב, באכסניה הנוכחית, משום שהיא עונה לאחת השאלות החוזרות ונשנות שעלו בטוקבקים (וכן, הפעם קראתי את כ-ו-ל-ם), והיא השאלה לגבי הפנומנולוגיה של ההקרפה, או ליתר דיוק של המוקרפות.

הטור הזה מוקדש לכל הקוראים שעבורם שלל הדוגמאות שנתתי נותר אטום ולא מפוענח, ולא הבינו על מה אני ומאות המגיבות המזדהות מדברות. הוא נכתב לפני 11 שנים, בינואר 2009, מיד אחרי האירוע. בתי היום בת 14 וחצי. בן הזוג המצוין ברשימה הוא בעלי ובן זוגי כבר 12 שנים. והדמות המכונה "זאב" תישאר בשם בדוי, משום שהנקודה שחשוב לי להעביר גדולה ממנו, והיא נוגעת לשאלה על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על הקרפה.

* * *

"מה את חושבת שכיפה אדומה הכינה בסל לסבתא שלה?", שאלתי את אלה. "היא הכינה מרק בטטה, וסלט קלמרי, וגם הרבה הרבה ממתקים", השיבה הקטנה.

שכבנו על המיטה שלה וקראנו שני סיפורים לפני השינה. לכאורה זו הייתה תמונה אידילית, אך למעשה היה מדובר במרוץ כנגד השעון. אני הייתי צריכה לצאת לפגישת עבודה, הבייביסיטר הייתה צריכה להגיע, ואלה – בניגוד לתוכניותיה – הייתה צריכה ללכת לישון. אבל אי אפשר היה להתחמק מקריאת שני סיפורים כבכל לילה, ומדיון מעמיק בהם.

"ואת מי היא פגשה ביער?", שאלתי. "את הזאב הרע!!!!!!!!", אמרה אלה ועיקלה את אצבעותיה הוורודות והמתוקות בצורה הכי מפחידה שהיא יכולה לדמיין.

צלצול פעמון הדלת הקפיץ את שתינו. יצאתי מחדרה של אלה ופתחתי לבייביסיטר. אלה יצאה אחרי בקריאה על גבול הבכי: "לא אמא, אל תלכי, אל תלכי. תישארי איתי עוד חמש דקות!".

הדלקתי את הטלוויזיה וחזרתי לחדרה של הילדה. אחרי ששאלנו "למה יש לך עיניים גדולות כל כך?" ו"למה יש לך שיניים חדות כל כך?" אלה העבירה את אצבעותיה על שפתיי בעדינות ושאלה: "אמא, למה לבשת את הצעיף האדום?". משכתי בכתפי: "הזמינו אותי לבלות הערב, לדבר על דברים שמעניינים אותי ולאכול במסעדה שאמורה להיות טובה, אז החלטתי להתייפייף".

הזאב מתנפל על כיפה אדומה ביער
הסיוט הזה נמשך עוד שעתיים. רציתי לקבור את עצמי מתחת לשולחן, לדקור אותו עם הסכין ואז ללכת, אבל אלפי שנות פטריארכיה הצמידו אותי לכורסהצילום: Alexandr Ivanov from Pixabay

"אבל אמא", המשיכה אלה, "אני לא רוצה שתלכי, תישארי אתי". הסתכלתי על השעון, ידעתי שהאיחור כבר בלתי נמנע, אבל הגבר המבוגר והמעודן שהייתי אמורה לפגוש בוודאי יסלח לי. ובכל זאת, "את רוצה ללכת לישון במיטה שלי?", שאלתי את בתי, "זה יעזור לך להיפרד?". היא הנהנה בראשה בהתלהבות, דילגה לסלון, אמרה לילה טוב לבייביסיטר והופ! למיטה הגדולה של אמא.

במונית, בדרך לארוחת הערב, חשבתי על זה שלא הספקתי להתכונן לפגישה. זאב גרינברג, האדם המבוגר שעמדתי לפגוש, הציג את עצמו בטלפון כחבר של הרבה אנשים שאני מעריכה, סיפר שאהב מאוד את אבא שלי ושאבא שלי עצמו אהב אותו, ואם זה לא מספיק הציע לי כקלף פתיחה להשתתף בערב על שניים מהמשוררים האהובים עלי. על כך אומרים האמריקאים "What's not to like?".

חיכיתי לו רגע מחוץ למסעדה. הוא הגיע, מרחוק כבר זיהיתי אותו. בגינוני אוסקר וויילד הושיט לי את הביוגרפיה של נסים אלוני, עם הקדשה מסולסלת. חייכתי אליו בהערכה: "בדיוק נתתי את הספר הזה למישהו שאני אוהבת מאוד", אמרתי. לי זה נראה כמו סימן טוב, אבל זאב, משום מה, עשה פרצוף.

כשנכנסנו פנימה עיינתי בהקדשה. "הרשיתי לעצמי לשנות לך את השם, כי אני לא אוהב את השם שלך", אמר, ומיד הזמין את תפריט היינות.

בשלב הזה כבר הייתי צריכה להבין, אבל לא הבנתי. ניסיתי לנהל שיחה על נסים אלוני, אלא שאיכשהו השיחה הגיעה מהר מאוד לכמה נסים חשב שזאב גאון, עד כמה הוא אהב אותו ו"איך זה", שאל אותו אלוני, "איך זה מעולם לא נעשית מנהל תיאטרון?". על הדרך הצליח להכניס גם כמה פעמים את העובדה שיותר מאישה אחת עזבה את בן זוגה בגללו, ושלמרות העובדה שהוא נראה ככה, הוא ממש לא הומו.

המלצרית הגיעה לברר לגבי היינות. אמרתי, מתוך ניסיון מעודן להבהיר שאני לא מתכוונת לעזוב אף אחד בשבילו, ושגבר שפגשתי בשנה האחרונה גרם לי להתחיל להעריך יין טוב.

זאב הוריד את התפריט בחמת זעם על השולחן, "אני יודע על מי את מדברת, ואני מבקש שתפסיקי להזכיר אותו. זה מעצבן אותי. אם אנחנו הולכים לעבוד ביחד אני רוצה להרגיש שאנחנו בונים עולם קטן שרק את ואני בו, שאת תאהבי אותי ותגני עלי ולא תתני לאף אחד להיכנס בינינו!".

המלצרית התחילה להתרחק נבוכה. זאב עצר אותה: "היא יפה בעינייך?", שאל אותה והצביע עלי. היא חייכה ומלמלה בשקט: "ברור". "אל תגידי לי סתם מה שאת חושבת שאני רוצה לשמוע", גער בה, "תסתכלי עליה ותגידי אם היא יפה בעינייך".

המלצרית התחמקה והלכה להזמין את היין, ואז חזרה ושאלה מה נרצה לאכול. הזמנתי שתי מנות ראשונות. זאב חיבק את ידיו בכעס, התבונן בי ואז אמר למלצרית: "עכשיו היא כבר ממש הוציאה לי את התיאבון".

כשהלכה התנפל עלי: "איזה חוסר זרימה זה. למה לא חיכית לברר מה אני רוצה לאכול, איך אני אוכל להפוך אותך ליציר כפי על הבמה אם את אפילו לא נותנת לי להזמין אוכל איתך בהרמוניה?".

בלעתי את רוקי ואמרתי לו: "תראה, בהתחשב בכמות האנרגיה הרגשית שנדרשת ממני בחצי שעה האחרונה, וזה עוד לפני שבכלל התחלנו לדבר על עבודה, לא נראה לי סביר שנעבוד יחד".

הוא זעם: "אני נותן לך מתנה. בעיני רוחי ראיתי אותך יושבת על במה מתחת לשמיכה ומחזיקה פנס קטן, וקוראת שירה כמו ילדה שנשארה לבד בחדרה". "אני מאמינה לך שראית את זה בעיני רוחך," אמרתי לו, לוגמת במהירות את כוס היין השנייה, "אבל זה ממש לא קשור אלי".

כמו היין גם מנת השרימפ הופיעה פתאום, ונעצתי בהם מזלג. "תראי איך את אוכלת", אמר בזלזול, "שרימפס עם מזלג ולא עם האצבעות. אין בך שום תשוקה, כל הערב את רק מביאה לי תובנות. אני לא חושב שנוכל לעבוד ביחד, את לא מספיק חתולת רחוב בשבילי", אמר ועיקל את אצבעותיו כעומד לקפוץ עלי. יש סיכוי שהוא גם סינן את הצליל "ססססס" מבין שיניו.

הסיוט הזה נמשך עוד שעתיים. רציתי לקבור את עצמי מתחת לשולחן, רציתי לדקור אותו עם הסכין, רציתי לקום וללכת, אבל אלפי שנות פטריארכיה הצמידו אותי לכורסה. בסיום הארוחה, מחוץ למסעדה, הוא הציע שנמשיך לבר ונשחק ביליארד ונדבר על עבודה. "אני מצטערת", אמרתי, "הבטחתי לבייביסיטר שאשחרר אותה עד חצות". "חבל", הוא ענה, "רציתי לראות איך את משחקת ביליארד כדי לדעת איך את מזיזה את התחת". הבטתי בו המומה כנראה, כי הוא הוסיף מיד: "כדי שאוכל לדמיין איך תזוזי על הבמה".

נכנסתי למונית הראשונה שהתקרבה אלי. חרדה ומותשת עטפתי את עצמי בצעיף האדום, הוא נופף לי מבעד החלון. מעבר לזגוגית הכהה ראיתי את צלליתו של זאב ואת השתקפותי.  המונית התרחקה משם והרשיתי לעצמי לנשום. מבעד לערפל הגיע אלי קולו של הנהג שאמר לי: "אז לאן את צריכה, כיפה אדומה?".

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ