עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
משולשים בצבעים פסיכליים
מחקרים מראים שככל שהטיפול מתמקד ברגש הכואב ביותר כך גדלה האפקטיביות שלו. פסיכדליים מאפשרים לאדם ולמטפל לגעת בנקודה הפצועהקרדיט: ogeday elik / Getty Images/iSt
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית, שנערך בשבוע שעבר ברעננה, נקרא "חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי" והוקדש כולו לפסיכדליה. ד"ר רז גרוס, מהמרכז הרפואי ע"ש שיבא (תל השומר), הוא הרוח החיה מאחורי הכנס, ולשמחתי גם חבר קרוב שיודע עד כמה גדולה האמונה שלי בריפוי הנפשי שפסיכדליה יכולה להביא, ולכן הזמין אותי להנחות את הפאנל שסיכם את היום המרתק והמרגש הזה. זה באמת היה מרגש - אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה בכיתי בכנס מדעי, ונדמה לי שלא הייתי היחידה.

פתח את הכנס ד"ר ערן הראל מהמרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. בהרצאה "האם יש קסם בפטרייה? פסילוסיבין לטיפול בדיכאון עמיד" סקר הראל את הספרות המרשימה, שמבססת את ההתרשמות שלפיה בקונטקסט הטיפולי הנכון, לפסילוסיבין (החומר הפסיכואקטיבי בפטריות) יש יתרונות על פני הטיפול הפסיכיאטרי שניתן כיום לדיכאון עמיד, לצד רעילות נמוכה ותופעות לוואי קלות (אם לא לוקחים בחשבון את התגובות של גיסתך). ד"ר הראל הדגיש את חשיבות הסט והסטינג, כלומר את החשיבות של הבנת כוונותיו ומטרותיו של המטופל וההקשר החיצוני של המקום ושל המלווה, כמו שאר המרצים בכנס.

לאורכו של היום השתתפתי בהרצאות מרתקות. אחת הן הייתה של ד"ר יואב דומני מהמרכז הרפאי שיבא הציג מחקר המדגים את האפקטיביות המרשימה של קטמין לטיפול באובדנות אקוטית בחדר מיון, שיש ביכולתו להפחית באופן ניכר מחשבות אובדניות לפרק זמן מוגבל. זהו סם הרדמה סינתטי שמנגנון הפעולה שלו שונה משל נוגדי דיכאון אחרים, ולכן השינוי שהמטופל האובדני מציג מהיר ביותר. בחלון הזמן הזה יכולים הרופאים להתאים לו את הטיפול המיטבי.

פרופ' וקולונל אריק ורמטן מאוניברסיטת ליידן בהולנד, המשמש כיועץ האסטרטגי בתחום בריאות הנפש לצבא ההולנדי והוא אחד הקולות הדומיננטיים במחקר העכשווי על MDMA ופוסט טראומה, התפרץ לדלת שמעולם לא הותקנה כשהסביר באופן מנומק, נלהב ומרגש מדוע פסיכותרפיה בעזרת MDMA היא עתיד הטיפול בהפרעה הקשה כל כך ממנה סובלים מיליוני גברים ונשים סביב העולם.

זהו סם פסיכדלי שמעלה את רמת המוליך העצבי סרוטונין ומשרה תחושת אופוריה, אך הטיפול אינו מתייחס אליו כאל תרופה אלא כאל אמצעי עזר לטיפול. התיאוריה המסבירה את השפעתו על PTSD היא שאחד הסימפטומים המרכזיים של התסמונת הוא הימנעות מרגשות בגלל מחרדה וחוויית טראומה מחודשת, וה-MDMA כנראה מפחית את החרדה המתלווה להיזכרות בחוויות הטראומטיות. הפחתה זו מגבירה את היכולת להיזכר באירוע ולהגיע לתובנות. זיכרונות שליליים נעשים נגישים יותר למטפל ולמטופל, ומאפשרים עיבוד מבלי שהמטופל יהיה מוצף רגשית.

משתתפי הפאנל ונושאי ההרצאות בכנס
משתתפים בכנס. מימין לשמאל: ד"ר יואב דומני, ד"ר צבי פישל, ד"ר קרן צרפתי, ד"ר נדב שליט, ד"ר עמליה רוזנבלום, ד"ר בלה בן גרשון וד"ר רז גרוסצילום: רחלי חזן-זלק, עבור האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית

הרצאות מעניינות נוספות היו אלה של ד"ר עידו הרטוגזון, שמיקם את הסמים הפסיכדליים בצומת שבין מדע לחברה, ואחריו ד"ר נדב שליט מהמרפאה להתמכרויות במרכז הרפואי לבריאות נפש לב השרון שהסביר כיצד האופן שבו המולקולות הפסיכדליות פועלות במוח מייצר את החוויות המסוימות שיש להן פוטנציאל מרפא. חוויות אלה הופיעו במרכזם של מחקרים שהוצגו בכנס ונבחנו במחקרים רבים אחרים. ד"ר בלה בן גרשון, נציגת משרד הבריאות, סיפרה על התלהבותה מההפוטנציאל התרפויטי של פסיכדליה להקלה בסבל הנוראי ומסכן החיים של כל כך הרבה אנשים.

שיא היום מבחינתי היה ההרצאה של ד"ר ליאור רוזמן, מהמרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' בלונדון, שבחר להציג מחקר איכותני שערך בהשתתפות ישראלים ופלסטיניים. המחקר הזה בחן את האפשרות שטקסי איוואסקה (Ayahuasca) יכולים לתרום לתהליכי יישוב סכסוכים והתפייסות. המשתתפים בטקסים אלה שותים שיקוי שמיוצר מגפן מסוימת הגדלה בדרום אמריקה יחד עם צמחים נוספים. שילוב הרכיבים משני הצמחים יוצר חוויה פסיכדלית של שעות ארוכות.

הציטוט ששבר אותי וגרם לי לבכות הגיע מצעיר ישראלי שתיאר איך במהלך הטקס הוא חווה חיזיון שבו חי מחדש אירוע מתון שהתרחש בעת שירותו הצבאי בשטחים, אך הזיכרון התפתח באופן לא צפוי כשלפתע חווה את רצף האירועים מחדש, אך הפעם מנקודת מבטה של המשפחה הפלסטינית שאל ביתה הוא התפרץ במהלך מעצר שגרתי.

ההרצאה של רוזמן גרמה לי להרהר בטבעו של המזור שהפסיכדליה מציעה, שהוא שונה לחלוטין מזה שמציעים פסיכותרפיה רגילה או טיפול תרופתי פסיכיאטרי מצוי. אנחנו מניחים שחרדה, דיכאון וחוסר משמעות יכולים להופיע באופן טבעי מתוך הכרה בתנאים הקיומיים של החיים, כלומר אנחנו חשים פער בלתי אפשרי לגישור בינינו לבין הזולת, מוטרדים מכך שאיש לא יכול לתת משמעות לחיינו מלבדנו וחוששים שבסופו של דבר נישכח. מה שיכול להקל את המצוקה הנפשית הזו הוא תחושת שייכות,

בפסיכולוגיה חברתית יש מחקרים רבים המראים את הקשר בין הכרה בוודאות המוות לבין סנטימנטים לאומניים. המחיר של תחושת שייכות זו הוא דחיית האחר, משום שזהות לאומית וקבוצתית במובן הפוליטי והחברתי ה"רגיל" מבוססת על הגדרת קבוצת המקור באופן לעומתי, כלומר "אנחנו" מול "האחרים". אפשר לומר שאנשים רבים מטפלים בתחושת החרדה, הדיכאון וחוסר המשמעות שלהם על ידי השתייכות אקסקלוסיבית, אנטגוניסטית ולעתים רבות קיצונית לקבוצות זהות.

כשפונים לפסיכותרפיה "רגילה" עם האימה הזו היא מציעה באופן מסורתי דרך התמודדות שנשענת על חיבור זמני בתוך מערכות יחסים בעלות משמעות. הבעיה היא שפתרון אינו נגיש באופן מלא עבור אנשים שסובלים ממצוקות רגשיות עיקשות יותר - בחלק מהמקרים מכיוון שמקורן בטראומה, ובמקרים אחרים בגלל הקושי שהם להטמיע טיפול כזה בחיי היומיום הן מבחינה תקציבית והן מבחינת משאבים אחרים.

מהתיעוד הקיים עולה שטיפול באמצעות פסיכדליה מייצר תחושת שייכות מקטגוריה אחרת לגמרי - חיבור אוניברסלי, חיבור על-זמני, או חיבור לטבע. תחושת שייכות זו אינה מבוססת על דחיית האחר, והיא גם אינה נשענת על היכולת של המטופל ליצור קשר מיטיב וארוך טווח עם אנשים אחרים או לשמור על מחויבות ארוכת טווח לתהליך טיפולי. ייתכן שזהו חלק מההסבר להשפעה של טיפול זה, שמייצר ירידה בתחושות של חרדה, דיכאון וחוסר משמעות יחד עם הקטנה משמעותית של הנטייה ליצירת הזדהויות לאומניות או אקסקלוסיביות אחרות.

אני יכולה לומר שההתרשמות שלי מעבודה עם מטופלים שבוחרים ללכת בדרך אלטרנטיבית (לא בליווי שלי, לצערי, כי אין לי הכשרה לכך), היא שכשאדם סובל מתחושת חוסר משמעות, תרופות פסיכיאטריות יכולות לעזור לו לסבול פחות מהתחושה הזו, אבל תהליך פסיכדלי יכול לעזור לו באמצעות הענקת תחושת משמעות.

הפאנל עצמו, שאותו הנחיתי, היה קל להתנעה. השתתפו בו יו"ר הכנס, רז גרוס, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית, פרופ' יואב כהן ויו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלית, דר' צבי פישל שהציגו את תחומי העבודה שלהם בהרצאות השונות, ודר' קרן צרפתי, הנציגה הישראלית של עמותת MAPS, שיזמה ומממנת את המחקר של שימוש ב-MDMA עבור PTSD בארץ ובעולם. השאלה היחידה שבאמת הצלחתי לשאול הייתה בערך זו: בהנחה שכולנו מאמינים שפסיכותרפיה בסיוע פסיכדלי צריכה להיות זמינה למטופלים ברחבי העולם בהקדם האפשרי, מה עלינו לעשות בשביל שזה יקרה? די היה בשאלה הזו כדי לעורר דיון סוער בין קולות זהירים יותר לבין קולות נלהבים במיוחד.

כמטפלת ממוקדת רגש, הכנס מילא אותי באופטימיות. אני חשופה למחקרים רבים המראים שככל שהטיפול מתמקד ברגש הכואב ביותר, בפצע, כך גדלה האפקטיביות שלו. פסיכדליים מאפשרים, כנראה, לאדם ולמטפל בתוך ההקשר המובנה (הטיפולי, המחקרי או השאמאני) לגעת בנקודה הפצועה. לא זו בלבד, אלא שטראומות נצברות ונרשמות באופן לא מילולי בנפש, ופסיכותרפיה והגישות הפסיכותרפויטיות המקובלות אינן הטכנולוגיה המתאימה לטפל בהן. פסיכדליים מאפשרים עיבוד שונה המותאם יותר לחלק מהחומרים האלה.

בסיום היום הבלתי נשכח הזה, ובניגוד מפורש לחזון של חלק מהמשתתפים בכנס, יצאתי ללילה הישראלי החמים בתחושה שיום יבוא ונסתכל על עידן הפסיכיאטריה ללא פסיכדליים כמו על רפואת שיניים לפני השימוש בחומר הרדמה.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ