מי אני, מה אני: להסתכל במראה ולראות פנים אחרות

אימוץ נקודת המבט של הצד האחר בקונפליקט משפחתי לא תמיד מספיקה. כדאי להוסיף לה גם את היכולת להבין איך אנחנו נראים באמת בעיני בני המשפחה האחרים

עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אישה מסתכלת במראה
דברים שנאמרים בכנות ובאומץ, ללא סרקזם ולא באופן מניפולטיבי, מגדילים את הסיכוי להשיג שיתוף פעולהקרדיט: CSA-Printstock / iStockphoto via
עמליה רוזנבלום
עמליה רוזנבלום

בטור הקודם השוויתי בין משא ומתן עם בני משפחה לבין משא ומתן עם טרוריסטים, והצעתי תיאוריה שלפיה נקודת המוצא הטובה ביותר לניהול משא ומתן בשני המקרים היא ניסיון להבין את נקודת המבט של הצד השני.

זה נכון וגם יעיל, אבל גם כשאנחנו מנסים להבין את עולמו של הסרבן, פעמים רבות אנחנו מתקשים לראות את עצמנו מבחוץ. אנחנו לא מצליחים לדמיין איך אנחנו נראים בעיניהם של בני הזוג או הילדים שעליהם אנחנו מנסים להשפיע, וזו בעיה שמחבלת ביכולת שלנו לפתור את הקונפליקט המתרקם.

נניח שאני רוצה שבן הזוג שלי ירד במשקל או שבני המתבגר יפסיק לעשן. באופן אינסטינקטיבי, אני אנסה לצייר את ההתערבות שלי בחייהם באופן חיובי, בדיוק כמו רבים אחרים. אנחנו אומרים דברים כמו: "אתה יודע שאני רק אומרת את זה בשבילך", עלולים להיעלב כשהצעת העזרה שלנו נדחית: "אתה אמור להיות אסיר תודה שיש לך אשה שכל כך אכפת לה מהבריאות שלך", ולהתקומם: "מה אתה רוצה, שפשוט אשב מהצד ואסתכל עליך הורג את עצמך?".

אני רוצה לחזור לאנלוגיה של הטרוריסט שחטף מטוס. בן המשפחה הוא הטרוריסט, ושיתוף הפעולה שאנחנו מנסים להשיג (הירידה במשקל או הפסקת העישון) הוא בני הערובה שאנחנו מנסים לחלץ מידיו. אם האדם שמנהל את המשא ומתן עם הטרוריסט אומר לו: "אני אומר את זה רק בשבילך, לעזור לך. אתה אמור לשמוח שנפלת על סוכן FBI שכל כך אכפת לו מהחיים שלך", זה לא יעבוד.

הניסיון לצמצם את הפערים בינינו לבין הצד השני הוא טעות. אמנם אינסטינקטיבית ומובנת, אבל זו עדיין טעות. הפתרון טמון בנכונות שלנו לראות איך אנחנו נראים לצד השני באמת, והמשמעות היא שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו באומץ איך אנחנו נראים בעיני בני המשפחה שלנו בשעה שאנחנו מנסים לגרום להם לשנות את התנהגותם.

איש ה-FBI לשעבר כריס ווס מספר על ניהול משא ומתן עם טרוריסטים

במקרה של ההרזיה אני יכולה לומר: "אתה בטח חושב שזה ממש אטום מצדי לדבר איתך על המשקל שלך מפני שמעולם לא התמודדתי עם עודף משקל ואין לי מושג כמה זה קשה. אני מתארת לעצמי שאתה מרגיש שאי אפשר אף פעם לרצות אותי, שאני מקטינה את כל ההישגים האחרים שלך ושאני תמיד מוצאת משהו שלילי להיתפס אליו". לבן שלי אומר: "אני בטח נשמעת ממש נודניקית וחרדתית עם כל ההתעסקות הזאת בסיגריות, ואולי גם נראה שאני בכלל לא מבינה עם איזה לחצים חברתיים אתה מתמודד, ובטח נשמעת ממש לא רלוונטית כשאני לא מבינה לבד למה זה קול לעשן". מבינים את ההבדל? אני עושה את זה בכנות ובאומץ, ללא סרקזם ולא באופן מניפולטיבי, ובכך מגדילה את הסיכוי להשיג שיתוף פעולה.

כמה דברים מתרחשים בעקבות אמירה כזו: ראשית, אני מתאמצת פחות. הניסיון להציג את הפערים ביני לבין הצד השני כקטנים יותר ממה שהם מאמץ יותר מאשר להציג אותם כפי שהם. וכשאני מתאמצת פחות, אני מתוחה פחות, וזה משפיע על כל השיחה. יתרון נוסף הוא שאני מנטרלת הרבה מהפוטנציאל של הביקורת שיש לבן שיחי עלי. הוא עדיין יכול לחשוב שאני נודניקית וחרדתית, אבל איכשהו זה נשמע הרבה פחות מתריס אם אני אמרתי את זה קודם.

העובדה שאני מסכימה לראות את עצמי מנקודת מבטו של האחר גם יכולה להשפיע על האופן שבו אני מתנהלת בתוך הקשר. אחרי הכול, אם אני יכולה לראות שבעלי חושב שאני תמיד מוצאת משהו שלילי להיתפס אליו, ההבנה הזו יכולה לעורר אותי להתייחס באופן מפורש ליותר הישגים שלו או לאספקטים חיוביים אחרים של הקשר שלנו. הנכונות שלי להציג את הפערים ביני לבין הצד השני כגדולים מקנה יותר אמינות לדבריי ולראיית העולם שלי. עוד עניין הוא שהתפיסה המציאותית של עצמי והיכולת לשאת ביקורת עצמית מקרבות לבבות יותר מאשר התנהגות פאסיב-אגרסיב, צדקנות או ייפוי של המציאות.

כשבסיס היחסים טוב, ייתכן שהתגובה של הצד השני תהיה הסתייגות מהאופן המחמיר שבו ציירנו את עצמנו. הבעל יאמר: "זה בסדר, אני יודע שאת בסך הכול דואגת לי", והבן יכול להפתיע עם האמירה: "זה בסדר, אמא, גם אני מודאג מזה ומנסה למצוא דרך שהבעיה הקטנה הזו לא תהפוך לבעיה גדולה".

כפי שציינתי בסוף הרשימה הקודמת, גם במקרה זה מה שנכון לגבי הבעל והילד נכון גם לגבי השכנה שאני רוצה שתחליש את המוזיקה, הבחורה מהעבודה שאין לי זמן להקשיב לבעיות שלה, או בעל החנות שבה אני מחליפה את הנעליים שקניתי בפעם השלישית. אם אציג את עצמי בתור השכנה הנודניקית שתמיד הורסת את כל המסיבות, הקולגה האנטיפטית שלא מתעניינת באף אחד או הלקוחה הבעייתית שאי אפשר להשביע את רצונה, יש סיכוי שכל אחד מהקונפליקטים האלה יגיע לסיומו במהירות גדולה הרבה יותר.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום | |תיאוריית הקשר

אני מטפלת זוגית וסופרת, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, התפתחותית וקוגניטיבית מאוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. בימים אלה יצא לאור ספרי החדש "זמן שאול" (כתר), שעוסק בפחד לגלות שהחלק הטוב ביותר של חיינו מאחורינו, בחרדה שכל מה שאנחנו חושבים על עצמנו אינו נכון, ובהבנה שברגע שאדם שוקל לעשות עסקה עם השטן, הוא למעשה כבר חתום עליה.

אתם מוזמנים לצפות ב"פינת היחסים" שלי ששודרה בחדשות הלילה של ערוץ 2, לבקר באתר שלי www.amaliarosenblum.com וכמובן לפנות אליי במייל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ