על פסיכולוגיה חיובית ואושר / הבלוג של יהודית כץ

האמינו בעצמכם, זה ישתלם לכם

יש אנשים שמאמינים שהאינטליגנציה והיכולות שלהם הן מצב נתון ואחרים חושבים שאפשר ללמוד ולשפר אותן. ככשהם נתקלים באתגרים אפשר לראות מי מחזיק בכל אחת מהגישות האלה

מרווה קולינס הייתה מורה במשך 14 שנים במערכת החינוך של שיקגו. במהלך השנים היא ראתה שילדים מסוימים זוכים לחינוך משובח ומקבלים מענה לצורכיהם ולבעיותיהם בעוד שאחרים יכולים רק לקנא בהם. יום אחד היא החליטה לעשות מעשה, הודיעה על התפטרותה ומשכה את כספי הפיצויים שלה. לאן פנתה קולינס עם 5,000 הדולרים שקיבלה? היא לא יצאה לטיול בפיליפינים אלא נותרה קרוב מאוד למקום שבו לימדה, רק שהפעם היא הייתה המנהלת של בית ספר פרטי משלה.

בשביל להתקבל לבית הספר של קולינס התלמידים נדרשו להיות כישלון בכל קנה מידה אפשרי: נשירה מבתי ספר אחרים, עבר של בעיות לימודיות ואם היו גם בעיות התנהגות מה טוב. כך היא אספה ילדים מהשכבות החלשות ביותר של שיקגו, כמה מורים חדורי מוטיבציה ושיטת לימוד מיוחדת שפיתחה. התלמידים שהוגדרו ככישלונות על ידי מערכת החינוך, מוריהם הקודמים ולעתים גם הוריהם הראו שיפור משמעותי בהישגיהם כבר בשנה הראשונה. מדי שנה הם הצליחו יותר ובית הספר הניסויי של קולינס נעשה מפורסם, שיטת הלימוד שלה החלה להילמד בסמינרים חינוכיים ובשנת 1981 גם נעשה סרט שתיאר את סיפור חייה.

מצליח מי שחושב מתפתח
pixabay
להמשך הפוסט

מנפצים את המיתוסים על ניהול זמן

בחנו את עצמכם: באילו המיתוסים על ניהול זמן אתם מחזיקים? לאחר שתדעו מהם תוכלו ללמוד כיצד להתמודד עמם

לתאנוס, נבל-על חייזרי סגלגל מהיקום הקולנועי של מארוול, יש מטרה אחת: לאסוף את שש אבני האינסוף, שבעזרתן יזכה בכוח בלתי מוגבל ויוכל לעשות מה שבא לו עם אוכלוסיית הגלקסיה (הכתבה אינה מכילה ספוילרים). הוא מוכן לעשות הרבה בשביל לקבל את האבנים הללו ואינו בוחל ברצח, בעינויים, ובהשמדה של כוכבי לכת שלמים.

אחת משש האבנים היא אבן הזמן. מי שמחזיק בה יכול לעצור את הזמן, להאט או להאיץ אותו, לחזור לעבור או לעוף אל העתיד. אם נניח בצד את אנסמבל השחקנים המרשים ואת המיתולוגיה הקומיקסית הענפה, אפשר להודות שכל אחד מאתנו היה שמח להחזיק באבן שכזו. כמה נפלא היה לחזור אל הזמנים שאהבנו, להציץ אל העתיד ולראות מה הוא צופן, לסיים את כל המטלות לפני שמגיע הערב, לגרום לאירועים מבאסים לחלוף במהירות ולהאריך עוד ועוד את השהות במקומות אהובים. 

חול זורם בכפות הידיים
unsplash
להמשך הפוסט

כשאתם לומדים איך למות אתם יודעים איך לחיות

כולנו יודעים שנמות יום אחד אבל מדחיקים את הידיעה הזו. ההכנה הטובה ביותר למוות היא להפסיק להתעלם ממנו כדי ללמוד איך למצות את חיינו

בחלקו האחורי של ראשנו ישנו מידע חבוי. אנחנו לא נזכרים בו, אולי בכוונה, עד שאנחנו מקבלים תזכורת כואבת שהוא שם. הידיעה על אופיים הסופי של חיינו שייכת לסוג כזה של מידע.

במוצ"ש האחרון נכנסתי לפייסבוק, התעדכנתי בתמונה של חברה, התחלתי לצפות בסרטון שמישהו העלה ואז הגעתי לפוסט כואב שנפתח במילים: "בלילה שבין שישי לשבת נפטרה חן יהושע מדום לב בשנתה". הכרתי את חן דרך חברה משותפת. בכל פעם שראיתי אותה היא שרה באופן שגורם ללב להתרחב, בפשטות ובצניעות. כשהיא שרה היה מאוד קל להאמין שהחיים יפים ופשוטים. אפשר היה לשמוע את החיוך שלה כשהיא שרה, גם אם עצמתם את העיניים. היא הייתה רק בת 28, צעירה, מלאת כישרון, אדיבה ויפה. הכתבה הזאת מוקדשת לזכרה. 

עמידת ידיים על צוק
unsplash
להמשך הפוסט

לא מושלמים, אבל לגמרי בסדר

ישנם אנשים שתמיד רוצים להספיק עוד ולהיות הטובים ביותר, וישנם אנשים שרוצים להשתפר במה שכבר יש להם. ארבע שאלות שיעזרו לכם להבין: האם אתם פרפקציוניסטים או אופטימליסטים?

מר וגברת ואן דורט פשוט חייבים שהחתונה של בנם הצעיר והמוכשר, ויקטור, תהיה מושלמת. "זה יום נחמד, לחתונה מהוללת", שרה הגברת ואן דורט. "נערוך חזרה, כדי שהכול יתנהל כשורה", מזהיר בעלה. "נקווה שמה שיתרחש, יהיה בדיוק מה שתכננו", מתפללת הגברת, "ששום דבר לא צפוי לא יפריע לאווירה", ממשיך מר ואן דורט. "ושכל דבר קטן, כל דבר יחיד, מיקרוסקופי וקטן, יתנהל בדיוק לפני התכניות שלנו", הם שרים יחד בהרמוניה מושלמת.

כששרים שיר שמהלל שלמות זה כמעט כמו לשלוח הזמנה ישירות לביתו של מרפי. ובאמת, בהמשך הסרט "חתונת רפאים", של הבמאי טים ברטון, הוא רצף של דברים שמשתבשים. חתן שמת וקם לתחייה, קפיצה זריזה אל עולם המתים, רוצח משוחרר והמון אמונות טפלות.

להיות שלם גם בלי להיות מושלם
unsplash
להמשך הפוסט

ארוז מהפסיכולוגיה החיובית: אילו עקרונות כדאי לקחת לחופשה הבאה?

אנחנו מתכננים את החופשות שלנו בקפידה, מזמינים מראש ומצפים להן זמן רב אך לא תמיד מצליחים ליהנות. אלה כמה צעדים שיעזרו לכם לחזור מחופשה וגם לזכור אותה לטובה

אחד השירים ששימש כצלצול שלי במשך תקופה לא מבוטלת היה "פסק זמן" של אריק אינשטיין. "לקחת פסק זמן ולא לחשוב", כתב ושר אינשטיין בקולו המזוהה. "לשבת מול הים ולא לדאוג. לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים. אני יודע שזה לא הזמן, בעצם גם אני עוד לא מוכן. אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה".

אני זוכרת שבכל פעם שמכשיר הטלפון הקטן שלי ניגן ורקד השתמשתי בקולו הנעים של אינשטיין ובמסרים המרגיעים שכתב בשירו כדי להכניס קצת מהחופשה השלווה שסיפר עליה לחיי העמוסים תמיד. אני כותבת לכם מאגם בראייס באיטליה, כשהחופשה שלי כבר כאן. ובכל זאת, המחשבות על אושר ועל איך מקבלים ערך מוסף גדול יותר, גם מחופשה, אינן מניחות לי.

יצאנו לחופשה, כבר נשוב
unsplash
להמשך הפוסט

האמת על באמת: איך תהיו יותר אותנטיים?

אנחנו בונים לעצמנו הגנות מפני העולם החיצוני ולומדים מוקדם בחיינו מה מותר ומה אסור להגיד ולעשות. אבל כדי לבנות מערכות יחסים עמוקות ולחוש שייכות עליכם להיות נאמנים לעצמכם

ברוני וור (Bronnie Ware) עבדה כאחות במוסד לחולים סופניים באוסטרליה. על אף שעבודה מהסוג הזה נשמעת די מדכאת, וור מספרת שהשיחות עם החולים הנוטים למות גרמו לה להעריך מחדש את החיים, לקבל פרספקטיבה רחבה יותר ולחשוב על חייה מחדש. בבלוג שלה ובספר חמש החרטות הגדולות של העומדים למות היא מתארת את תובנותיהם של האנשים שהגיעו עד הסוף, השילו כל מעטפת של נראות חיצונית ושל רושם והסתכלו למוות - ולחיים שחיו - עמוק בעיניים. החרטה שחזרה שוב ושוב אצל אוכלוסיית הגוססים הייתה: "הלוואי שהיה לי אומץ לחיות את חיי באופן שנאמן לעצמי, ולא כפי שציפו ממני אחרים".

גם אנחנו, אלה שנותרו להם עוד כמה שנים לחיות, יכולים להבין שחיים אותנטיים הם דבר חיובי. מה יכול להיות רע בהתנהגות שמתאימה לאמונות ולערכים שלנו, מעגל חברים שממלא אותנו באנרגיה והימנעות משקרים, מאי דיוקים ומאירועים שנואים? אבל מתברר שהדרך אל האותנטיות המיוחלת רצופה ברגעי "לא נעים לי".

אנשי הלב השלם - למה אנחנו לא אותנטיים?
unsplash
להמשך הפוסט

לו היינו רוטשילד היינו יודעים במה להשקיע את הכסף שלנו

חולמים שיום אחד תוכלו לצאת מהקשיים הכלכליים ולעשות מה שאתם רוצים? כדאי לזכור שכסף אכן מוביל ליותר אפשרויות בחירה אבל האושר מגיע רק אם משקיעים אותו בדברים הנכונים

המחזמר "כנר על הגג" לפי הספר "טוביה החולב" שכתב שלום עליכם הוא אחד ממחזות הזמר הכי מצליחים ומוכרים בברודוויי, עם תשעה פרסי טוני נוצצים. השיר המפורסם ביותר מאותה הפקה מוצלחת הוא "If I Were a Rich Man", או "לו הייתי רוטשילד" בגרסה העברית. "לו הייתי רוטשילד", חולם טוביה העני, "הייתי אז בונה לי בית מאבן, בית נאה, עם גג אדום, שלוש שורות מדרגות על יד הקיר", הוא מזמר במה שנשמע כמו יידיש. "ובאחת - רק עולים, בשנייה - רק יורדים, השלישית לא תוביל לשום מקום, רק שידעו שזה ביתו של גביר!".

עם יד על הלב, מי מאתנו לא חלם פעם על הרגע שבו יוכל להשתחרר מהעול הכלכלי ופשוט לעשות מה שבא לו באותו הרגע? לטוס לקצה השני של העולם, סתם כי מתחשק. להכיר תרבויות חדשות, להחנות מכונית מנקרת עיניים בחנייה, לשדרג את הדירה, להיכנס לחנויות מעצבים בלי להסתכל על תג המחיר ולאכול במסעדות מישלן כל יום. אח, לו רק היינו רוטשילד.

כנר על הגג
ז'ראר אלון
להמשך הפוסט

לסגור את המינוס הנפשי

5 דרכים שיעזרו לכם להתגבר על הטיית השליליות ולראות את החיים באור חיובי

"משחקי מוח" היא סדרה דוקומנטרית בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, שבה מוצגים ניסויים אינטראקטיביים, אשליות חזותיות ופעלולי מוח אחרים החושפים את האופן שבו פועל המוח. באחת התוכניות הצליח המנחה למכור שטר רגיל לחלוטין של 20 דולר במחיר מופקע של 40 דולר (כלומר כפול ממה שרשום עליו).

איך זה קרה? הוא הציג בפני המשתתפים את השטר והכריז על מכירה פומבית שמתחילה בדולר אחד. למנחה הערמומי היה עוד שפן בכובע: נוסף על כללי המכירה הפומבית הרגילה, גם מי שיציע את הסכום השני בגודלו יצטרך לשלם את הסכום שהיה מוכן לשלם אם היה זוכה. מספרם של המשתתפים במכירה הצטמצם ככל שהמשחק התקדם עד שנותרו שניים, אחד מהם הציע 20 דולר והאחר 19 דולר. אף אחד לא רצה להפסיד, וכך ההצעות עלו ועלו עד שהגיעו ל-40 דולר! המשמעות היא שהזוכה קנה לעצמו שטר של 20 דולר  במחיר מציאה של 40 דולר, והמפסיד תרם 39 דולר. הוגה הניסוי האכזרי הזה הוא פרופ' מרטין שוביק, כלכלן מאוניברסיטת ייל, שרצה להראות כיצד שרשרת פעולות רציונליות יכולה להוביל לתוצאות לא רציונליות.

למה אתה שלילי?
pixabay
להמשך הפוסט

להוציא מהמציאות את המקסימום

על אחותה הקטנה, האנרגטית ומלאת החיים של הפסיכולוגיה המסורתית: תגובה לכתבה "ביושר ובאושר: הסיפור הלא חד צדדי על פסיכולוגיה חיובית"

"כל רעיון חדשני באמת נשמע מופרך ומטורף בתחילה", נהג לומר פרופ' אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי שנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית. אפשר לומר שהפסיכולוגיה מעולם לא נחשבה לתלמידה המבריקה בכיתה. חברותיה המדעיות "הרציניות" יותר, דוגמת הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה נהגו לשנן באוזניה שהיא אינה מדויקת כמותן. הן רק שכחו לציין שהן חוקרות אטומים ויצורים חד תאיים. יצורים אנושיים נוטים להיות מורכבים יותר וצפויים הרבה פחות.

לא מזמן הצטרפה תלמידה חדשה לכיתה האקדמית וביקשה הכרה: קוראים לה פסיכולוגיה חיובית והיא אחותה הקטנה, האנרגטית ומלאת החיים של הפסיכולוגיה המסורתית. היא צועדת צעד נוסף קדימה ומציעה הנחות שנשמעות לאוזן הביקורתית-מחקרית פשטניות מעט. הפסיכולוגיה החיובית מספרת על קשרים חברתיים שיכולים להקים חומת הגנה נוספת מפני מחוללי מחלות, קושרת בין תרגילים פשוטים של הכרת תודה למונח האמורפי אושר, ומדברת על שינוי המבנה המוחי בעקבות שינוי החשיבה. כל אלה בזכות הרעיונות הקטנים והמשונים על כך שישנו קשר בין גוף למוח, שמוחנו מסוגל להשתנות ושהמאגר הגנטי שלנו איננו סופו של הסיפור האנושי אלא רק ההתחלה. מהפכני, אני יודעת.

בואו נדבר על פסיכולוגיה חיובית
unsplash
להמשך הפוסט

דמיינו את המחר

מה בסך הכול צריך בשביל להגיע לשליטה עצמית טובה? להתאפק, לדחות סיפוקים, לבחור בין אלטרנטיבות ולתכנן מראש. בקיצור, להמתין

כשהייתם קטנים ודאי שיחקתם במשחק חם-קר. חוקי המשחק פשוטים מאוד: ככל שהתקרבתם לחפץ מוסתר, כך ניתן לכם רמז חמים יותר. ככל שהתרחקתם ממנו, סיפרו לכם שהטמפרטורות צונחות. אם מישהו צעק: "רותח", ידעתם שעוד רגע אתם שם, ואם אמרו לכם: "קפוא" כדאי לחשב מסלול מחדש.

גם בחיים הבוגרים יש מטמונים שאנחנו רוצים להשיג. חלקם קרובים ואחרים רחוקים. תענוג קרוב יכול להיות עוגת שוקולד מפתה, צפיית בינג' בסדרות או קנייה של עוד כמה חולצות לארון הקיץ. מטרות אחרות נמצאות באופק - הפנסיה השמנה שתגיע בגיל הפרישה, הגוף שיצליח לתפקד גם בגיל 80, הגזרה שתגיע אחרי אימונים של כמה חודשים והילדים שיגדלו להיות מבוגרים שאפשר להתגאות בהם. קל לראות ולהרגיש את ההנאות הקרובות. הן ממש פה, כל כך פה עד שממש מתחשק לצעוק: "חם, לוהט!", כמו במשחק הילדים ההוא. קצת יותר קשה לחוש את המטרות הרחוקות. הן רחוקות מהישג יד וממש קרירות. אנחנו נוטים להעדיף את התגמול המיידי, הנראה לעין והקרוב על פני הרחוק.

מי שולט במי?
pixabay
להמשך הפוסט

רוצים להצליח? דברו על ההצלחה

אם חשבתם שהצלחה היא עניין שאין מה ללמוד ממנו, אתם טועים. התמקדות בכישלון תגרום לכם להישאר במקום, אבל אם תוסיפו גם ניתוח של ההצלחות תוכלו להתקדם

אם תחפשו "כישלונות מפורסמים" בגוגל, תקבלו יותר מ-51 מיליון תוצאות. בין הכישלונות המפורסמים ומעוררי ההשראה ניתן למצוא את ג'יי קיי רולינג, אם חד הורית ענייה שאף הוצאת ספרים לא רצתה לפרסם את רב המכר העולמי שלה, "הארי פוטר"'. גם אופרה וינפרי, אחת הנשים החשובות המשפיעות בעולם שחוותה התעללות מינית, הזנחה ועוני בילדותה נמצאת שם. אם תמשיכו לקרוא יעלו ויופיעו שמות רבים מספור: מייקל ג'ורדן, תומס אדיסון, סטיבן ספילברג, קלינט איסטווד, ג'רי סיינפלד, תומס אדיסון ואלברט איינשטיין (האמינו לי, הרשימה עוד ארוכה).

כשאנו קוראים שגם הסופרים, המלחינים, השחקנים והאמנים הגדולים ביותר היו פעם אנשים שלא ממש הצליחו, אנו מרגישים קצת טוב יותר לגבי דברים שלא מסתדרים לנו. כשאנשים כאלה בוחרים לחשוף ממד אנושי כמו טעויות שעשו אנו מתמלאים תקווה והתרגשות. סיפורם מוצג כאנלוגיה מעוררת השראה לכל מה שתקוע ולא מסתדר. "מכישלון", אנחנו משננים לעצמנו, "אפשר ללמוד המון". אבל מה אם אומר לכם שלמרות התדמית שיצאה להם, כישלונות אינם מלמדים אותנו מה שההצלחה, יריבתם הזוהרת, מלמדת אותנו? למעשה, כשמשווים למידה מכישלון ללמידה מהצלחה, רואים שהתרומו של הכישלון דלה ומאכזבת. מהיום, הרחיבו את קונספט ההתקדמות ואמרו: למידה מהצלחה. כן, יש דבר כזה, ואפשר בהחלט לתרגל אותו בחיי היומיום.

למי קראת מצליח?
pixabay
להמשך הפוסט

הרכיב הסודי של המצוינות

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. [קראו גם על המדע שמאחורי יצירתיות] 

רכיב הקסם של הצלחה
pixabay
להמשך הפוסט

3 דרכים שיגרמו לכם לדבר בצורה חיובית ולהיות מאושרים יותר

חוקרים משערים שיש מעגל שקושר בין שפה חיובית לאושר. כך תאמצו אותה

בשנת 1913 כתבה אלינור ה. פורטר את אחת מקלסיקות הילדים האהובות יותר - ״פוליאנה״. הספר סיפר את סיפורה של הילדה פוליאנה, בתו של כומר עני שנשלחת בגיל 11 מביתה שבמערב ארצות הברית אל דודיה שבמזרח. אביה המנוח לימד אותה משחק ששמו "משחק השמחה", שבו ניתן למצוא משהו חיובי בכל מצב או אירוע. את המשחק הזה בדיוק מביאה איתה פוליאנה לעיירה השמחה פחות שאליה היא נשלחת. אט-אט היא מלמדת את תושבי המקום את המשחק ומשנה את חייהם. "את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר… והכל בזכות ילדה קטנה", אומרת לה דודתה פולי.

הצלחתו המסחררת של הספר גרמה לשם של הילדה, פוליאנה, להיכנס לשפה האנגלית כתיאור לאדם עליז ושמח. ואם חשבתם שמשחק השמחה טוב רק לספרי ילדים, טעות בידכם. מסתבר שהשימוש במילים חיוביות והתייחסות חיובית יכולים לנבא חיים ארוכים ומוצלחים יותר.

פתק עם מילים יפות
pixabay
להמשך הפוסט

7 דרכים שיעזרו לכם להרגיש משמעותיים ומסופקים בעבודה

עבודה משמעותית היא כזו שבה האדם תופס את עצמו כמשפיע על חייהם של אחרים, או פועל למען מטרה גדולה מה"אני" הפרטי שלו.האם זה כך אצלכם?

מייקל סיסקונטי, שופט מוכר באוהיו, ידוע בגזרי הדין המשונים שלו. על אישה שנטשה חתולים ביער, גזר לבלות לילה באותו המקום. לאדם שכינה שוטר "חזיר" נתן לשהות בתא מאסר ולצדו חזיר שעליו נכתב: "זה לא שוטר". לאישה שריססה את פני חברתה בגז פלפל נתן אפשרות בחירה; 30 ימי מאסר, או לספוג גז פלפל בפניה. הגברת בחרה בגז. מקובל לבחון את יעילות מערכת המשפט על פי אחוז ההרשעות החוזרות. 75% מהמורשעים במדינת אוהיו חוזרים לסורם, בהשוואה ל-10% שנשפטו אצל סיסקונטי. "אני רוצה לגרום לפושע להזדהות עם הסביבה הנפגעת", סיפר השופט היצירתי. "חשוב לי שהעבריינים יבינו את תוצאות מעשיהם. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד ונותנת מוטיבציה להשתנות". במילים אחרות, מה שניסה סיסקונטי להנחיל הוא משמעות.

איך לפרק מוטיבציה ברגע

שלד עובד במשרד
pixabay
להמשך הפוסט

איך נפטרים מהרגלים רעים? ארבע עצות מעשיות

כמה זמן לוקח לשנות הרגל ואיך עושים זאת כמו שצריך

אגדת עם ברזילאית מספרת על יצורים מסתוריים הנקראים אנקנטאדו. הם מסוגלים ללבוש צורת אדם מדי לילה, לעלות מנהר האמזונס ולעשות צרות. הם משתמשים בשירתם הנוגה כדי להשתלט על מחשבותיהם של בני האדם. מרגע שתפס אנקנטאדו את מוחו של אדם מסכן, הוא אחראי לחלוטין על מעשיו ויגרום לו לבצע מה שירצה אוטומטית. מה אם אומר לכם שיש לכולנו אנקנטאדו קטן במוח שאומר לנו מה לעשות עוד לפני שאנחנו חושבים אם זה מתאים, כדאי או חכם? עשו היכרות עם ההרגלים שלכם. הם אולי לא נראים מאיימים, אבל הם שולטים משמעותית בחיינו. או כמו שאריסטו הגדיר זאת: "אנחנו מה שאנחנו מורגלים לעשות".

בספר "כוחו של הרגל", מספר צ'ארלס דוהיג, כתב זוכה פוליצר לענייני מדע וטכנולוגיה בניו יורק טיימס, שכל הרגל ניתן לשינוי ולא משנה באיזה גיל. הוא מסביר שכל הרגל נוצר ממעגל עם שלושה מרכיבים: סימן, התנהגות ופרס. ככל שנסתובב יותר על רולטת הסימן-התנהגות-פרס, נחזק את אותו הרגל במוח שלנו והוא יהפוך לפעולה אוטומטית. להרגלים יש בסיס מוחי. פרופ' ונדי וודס מאוניברסיטת דרום קליפורניה מספרת שכל פעולה מודעת מתחילה באזור קבלת ההחלטות במוח, הלוא הוא הקורטקס הפרה פרונטלי וההיפוקמפוס. במשך הזמן, כשאנו עושים פעולה שוב ושוב, המידע עליה עובר לאזורים מוחיים אחרים לגמרי, שבהם אין מודעות. בעברית פשוטה: הפעולה הופכת להיות לא מודעת. אנחנו פועלים על אוטומט, על בסיס ההרגל. וודס הראתה במחקריה ש-43% ממה שאנחנו עושים כל יום נעשה בגלל הרגלים.

אדם נפטר מהאזיקים
pixabay
להמשך הפוסט

6 המלצות שיעזרו לכם לישון כמו שצריך, גם בצהריים

מהם מחזורי השינה וכיצד אפשר לסייע להם לעבוד לפי השעון

אם התמזל מזלכם ויצא לכם להניח את הראש באמצע היום, בוודאי שמתם לב שאו שאתם מתעוררים רעננים ומלאי מרץ, או שאתם מעוכים ומותשים. בספרד כל איש, אשה, ילד וילדה עוצרים באמצע היום ומנמנמים קלות. איך הם ישנים באמצע היום מבלי לקום הפוכים?

אחרי שהם נשענים אחורה בכורסה, מותחים את הרגליים ונרגעים, הם מחזיקים חפץ קטן. זה יכול להיות מפתח, מזלג או כף. כך הם עוצמים את העיניים ומנמנמים עד שהחפץ נופל והם מתעוררים בדיוק ברגע הנכון. כשאנחנו נכנסים לשלבי השינה העמוקים אנחנו מאבדים שליטה על השרירים ומשחררים את האחיזה. זו בדיוק הנקודה שבה כדאי להפסיק את שנת הצהריים הקצרה - בסוף השלבים המוקדמים שלה. היכרות עם מחזורי השינה ועם התהליכים המוחיים שמתרחשים בהם תוכל לעזור לכם לתכנן את שנת הצהריים ולהוציא ממנה את המרב.

אשה ישנה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

חשים שמחה, כעס, פחד, אהבה? איך זה יתבטא באיברי הגוף שלכם

מחקר בחן כיצד רגשות מתבטאים פיזית אצל בני אדם מתרבויות שונות

פתחתי את השבוע שלי במשימה משעשעת: ניסיתי לחשוב על כל השירים שכוללים שמות של איברי גוף. מבול הדוגמאות שעלה בראשי גילה לי שיוצרים ממש מכבדים את המכונה האנושית. למשל, להקת אבטיפוס - "במורד הגרון מתחלקת מועקה", בועז שרעבי - "תני לי יד, מחזקת ושלווה", גלי עטרי - "ועיניים צוחקות לה, נמשים בקצה אפה", אריק איינשטיין - "מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד", זוהר ארגוב - "לב של קרח", ריטה - "ידיים קפוצות התארכו", ומאיר אריאל - "זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך וחוזר בעינייך...". מה כל אלה מנסים לומר לנו? האם איברי גופנו חשים את תחושותינו הנפשיות?

יש לנו פרפרים בבטן בעת מאורע מרגש, אנחנו רותחים ורועדים בעת כעס, ומכונסים כשעצוב לנו. לא, זאת לא רק הבניה חברתית או התייחסות פואטית לתחושות נפשיות. מסתבר שהקשר ההדוק בין גוף לנפש מתבטא גם בתחושות הפיזיות שלנו שמתאימות עצמן לאלה הנפשיות. כך, כשאנו כועסים אנחנו באמת רותחים מכעס, רועדים ועומדים להתפוצץ, פשוט כי טמפרטורת הגוף ולחץ הדם עולים. גם הפרפרים בבטן אכן מערבלים לנו את המערכת, ודיכאון נחווה ככאב פיזי ברמה הנוירוכימית. אבל האם התחושות שלנו משתנות בהתאם לשפה או לתרבות שלנו? האם ביפן ובגרמניה חשים אהבה באיברים שונים? האם דיכאון מורגש אחרת בארה"ב לעומת ישראל? מחקר מפינלנד גורס שלא. [האזינו גם לפודקאסט שיעזור לכם לעבוד עם הרגשות] 

מפת רגשות
Nummenmaa, L., Glerean, E., Hari, R., & Hietanen, J. K. (2014)
להמשך הפוסט

ציון לשבח - שבע דרכים לפרגן בצורה שעובדת

כשאנחנו מחמיאים למישהו, אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש טוב. כשמחמיאים לא נכון, עשויים להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה. מבולבלים? הרשו לי להסביר

נסו לחשוב רגע על כל הרגעים בהם פרגנתם לבת הזוג, לילדים שלכם, לסבא, לקולגה בעבודה ואולי גם לבוס. באילו מחמאות השתמשתם? אני מניחה שהיו שם המחמאות הגדולות כמו: "מהממת!", "מוכשר ברמות", "גאון", "כישרוני ברמת פיקאסו", וגם "נסיך ונסיכה", בטח מככבות. מחמאות צנועות יותר כמו: "כל הכבוד על ההשקעה והמאמץ", נשמעות פחות. אלוהים, כך אומרים, מסתתר בפרטים הקטנים. מסתבר שמחמאות קטנות, ממוקדות וספציפיות עדיפות על פומפוזיות מתפרצת.

כשאנחנו מחמיאים למישהו, אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש טוב. אנחנו רוצים לציין כמה מרשים, מיוחד ומוכשר הוא. פרגון ושבחים הם כלי מצוין לחיזוק הביטחון העצמי, שיפור התדמית, בניית מוטיבציה, ויצירת דפוסי התנהגות מתפתחים ובריאים. אבל עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה. כשמחמיאים לא נכון, עשויים להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה. מבולבלים? הרשו לי להסביר.

אם ובנותיה. מספיק עם ה"נסיך", וה-"מושלמת"
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

מהן שתי הפעולות שנדרשות כדי לחוות שוב ושוב רגעי אושר?

למה קשה לנו לשים לב לחוויות החיוביות בחיינו ויותר קל לנו להתמקד באלו השליליות, וכיצד ניתן לשנות את זה

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה". "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעל לכל שיעור". היא מספרת את מה שנשמע מעט מוזר בתחילה, אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם. אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", טוענת ויליאמסון. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו".

מגיל צעיר אנחנו נזהרים שלא לשמוח מידי ליד אדם עצוב, ולא לספר על הצלחה למי שלא חווה אותה. אנחנו נוטים לחלוק יותר חוויות שליליות ולהתלונן מאשר לספר בעיניים נוצצות על משהו שמלהיב אותנו. אנחנו מקפידים שלא לפאר את שמנו או לקבל את הקרדיט המגיע לנו מחשש לתווית מתנשאת. לפעמים אנחנו אפילו חוששים שעצם אזכור דברים משמחים יביא עלינו ביש מזל. כשאלה הנחות היסוד שלנו מה הפלא שקשה לנו לשתף אחרים בשמחה ובהצלחות שלנו?

אנשים שמחים
pixabay
להמשך הפוסט

האושר טמון בשירותי משק בית. ואפילו לא נדרש כסף רב לזה

מחקר חושף שקניית זמן פנוי היא שיטה אפקטיבית לקידום אושר ואיכות חיים, שרובנו בוחרים לא להשתמש בה. איך אפשר לעשות זאת גם בלי להיות עשירים

״אתמול ישר בבוקר בשבע זה התחיל, הרגשתי שהולך סיפור בלתי רגיל״, כתבה והלחינה ב-1980 נעמי שמר. ״הוצאתי ראש החוצה תפסתי ת'גרון, המון דברים קורים בזמן האחרון״. שמר האלמותית ידעה איך להישאר אקטואלית עם יצירותיה. מי מאיתנו לא יוכל להזדהות היום, כמעט 40 שנה אחרי, עם הפזמון המקפיץ-אך-המעט-עצוב: ״אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל, והו והא ואל תשאל, אין לי רגע דל״. אנחנו רצים מהעבודה, לחדר הכושר, לקנות עוד כמה מצרכים בסופר, רגע לפני שנשכיב את הילדים, נסיים עוד-משהו-קטן-עד-אמצע-הלילה, נספיק לשטוף עוד כמה כוסות בכיור וניפול לתרדמת במיטה, לא לפני שניזכר שגם היום שכחנו להתקשר לסדר את האינטרנט [קראו מה לעשות כשהשגרה גומרת אתכם].

פעמים רבות אנחנו חושבים "לו רק היתה לי קצת עזרה", ואפילו מתחילים לברר בזהירות על אפשרות לשכור שירותים של מנקה, גנן או מישהו שיוציא את הילדים מהגן או את הכלב לטיול. מהר מאוד מתגנבות מחשבות אחרות. "מה הבעיה לשטוף את הכלים?", "זה לחלוטין בזבוז של כסף", וגם "אני סתם מפונק". אבל מה אם אומר לכם שכסף יכול לקנות לכם כמה רגעים של אושר אם רק תשתמשו בו נכון? מחקר חדש חושף שקניית זמן פנוי היא שיטה אפקטיבית להגברת וקידום אושר ואיכות חיים, שרובנו בוחרים לא להשתמש בה.

מוצרים לבית
אייל טואג
להמשך הפוסט

לחוצים? זה יכול להזיק לכם אבל גם להועיל. כיצד?

ההתייחסות שלנו ללחץ בחיינו קובעת במידה רבה איך נתמודד איתו

דמיינו שחוצן חביב מכוכב לכת רחוק נוחת על הכוכב שלנו ובפיו בקשה אחת - ללמוד את שפת בני האדם. אחרי שהוא משנן את כללי הדקדוק, הזמנים, ההטיות והביטויים השגורים, מגיע אותו חייזר אל קבוצת החוקרים שמסייעת בידו ושואל בחיוך "מה זה לחץ?". "זה פשוט", אומר ראשון החוקרים ומניח ידו על שפמו בביטחון. "לחץ הוא עומס בעבודה, אירועים לא צפויים ודרישות גבוהות מדי". "לא, לא", אומרת הקולגה שלו ומעקמת שפתיה, "לחץ זה כשאני מרגישה שאיני יכולה להתמודד עם מה שאני צריכה לעשות. שאין לי מספיק כוח לעמוד בכל זה". "שניכם טועים!", קורא החוקר השלישי ועל פניו ארשת פנים זחוחה. "לחץ הוא התכווצות החזה, תחושת המועקה, הנשימות המהירות, צמצום האישונים והמחסור בשינה". התרחיש הבא אולי מדומיין, אך קונצנזוס מקצועי סביב הגדרת המונח "לחץ" טרם נמצא. על אף שכולנו חווים לחץ כמעט מדי יום, אנחנו לא ממש יודעים מהם הגורמים המנטליים המפעילים אותו.

איך המוח שלכם רואה את העולם?

אב ובן
pixabay
להמשך הפוסט

איך להיות יעילים ולחוש מסופקים? פרופ' דן אריאלי מנסה להשיב

ראיון עם דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, על מוטיבציה פנימית, אושר ושלמות

לאנשים ואירועים בחיינו השפעה מכרעת על המשך הדרך שבה נתנהל. כל אחד מאתנו יכול להצביע על רגע או אדם ששינה את הצורה שבה הוא מסתכל על העולם. אם תשאלו את דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, הוא ישמח למנות לפניכם רשימה ארוכה של רופאים, אחיות, משפחה וחברים שליוו אותו בשלוש השנים הקשות בחייו. בהיותו נער נפצע אריאלי בתאונה שהתרחשה בהכנות לטקס של הנוער העובד והלומד. הוא סבל מכוויות בדרגה שלישית שכיסו 70% מגופו והפכו אותו מנער רגיל למטופל קבוע במרכז הרפואי שיבא. החלטתי לראיין אותו על מוטיבציה פנימית, אושר ושלמות.

מה מניע אותך באופן אישי?

פרופ' דן אריאלי ואני
אלבום אישי
להמשך הפוסט

איך תצליחו לעבוד במה שאתם טובים בו ונהנים ממנו - וגם להרוויח כסף?

על המונח היפני Ikigai - "הסיבה להיות ולחיות" - ועל המרכיבים שיעזרו לכם למצוא משמעות במקום העבודה

אם תקפצו לגן הילדים הסמוך לבית מגוריכם ותשאלו כל אחד מהם "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" - תקבלו רשימה מגוונת של מקצועות. אחד חולם להיות כבאי, אחד רוצה להיות טייס, אחת רוצה להיות רופאה, ואחרת - ציירת. כשהם עונים על השאלה הסבוכה הזאת הם לא חושבים על המשכורת, מעמד חברתי וכדומה. כל מה שהם חושבים עליו הוא "מה אני אוהב לעשות". בספר "האלכימאי" של פאולו קואלו יש ציטוט מעורר מחשבה. הוא אומר שכל ילד יודע מה ייעודו ומהם חלומותיו, כיוון שהילדות מאופיינת במחשבה שכל האפשרויות פתוחות. כשאנו גדלים אנו מתחילים לפקפק ביכולת שלנו להגשים את כל אותם יעדים. אם אתם מתחילים לצקצק בלשונכם ואתם כבר מוכנים לומר לי שעם חלומות ותשוקה לא הולכים למכולת, אבקש מכם לשנן את המילה היפנית "איקיגאי".

מה זה איקיגאי?

נייר יפני
pixabay
להמשך הפוסט

כמה פעמים ביום אתם מחייכים, וכמה שרירים אתם מפעילים לשם כך?

חיוכים עשויים להפוך את חייכם לטובים יותר במגוון דרכים. אלו כמה מהן

השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין הוא אסופה של אופטימיות ואושר: "כדאי ללמוד מהפרחים", שרה אלברשטיין, "לא לקמץ בחיוכים. והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב". מתחשק להגיד לאלברשטיין, וללאה נאור שכתבה את המילים היפות, "כן, אבל…". האם העולם באמת ייעשה טוב יותר אם רק נחייך? האם הבעיות שאנחנו מוטרדים מהן אכן ייעלמו אם על שפתינו יימתח חיוך רחב? אין כל ערובה לכך שחיוכים יצליחו לפתור את כל צרותיכם כבמטה קסם, אך הם עשויים להפוך את חייכם לטובים יותר במגוון דרכים מפתיעות.

1. איך חיוך נולד? כמו תינוק: הנטייה שלנו למתוח את שרירי הלסת, לכווץ את העיניים ולחשוף שיניים מתחילה הרבה לפני ששיני החלב הראשונות צומחות. אנחנו מתחילים לחייך כבר כשאנחנו ברחם. בעזרת אולטרסאונד ניתן היום לראות עוברים מחייכים כבר לאחר שבוע 26 להיריון. כשתינוקות נולדים הם ממשיכים לחייך, בתחילה בעיקר בשנתם, ומגיבים בחיוך כבר בגיל חודש לערך לצלילי קולות אנושיים. מעניין לציין שגם תינוקות עיוורים, שמעולם לא ראו את חיוכה של אמם, מגיבים לקולה בחיוך רחב.  

תינוק מחייך
pixabay
להמשך הפוסט

אמרו "כן", הנהנו, והביטו בעיניהם. כך תקשיבו לילדיכם והם יקשיבו לכם

כמה דרכים שיעזרו לכם להעצים את ילדיכם וליצור עמם תקשורת חיובית

דמיינו את התרחיש הבא; הארנק שלכם נגנב ואתם זקוקים לרישיון חדש. כיוון שאתם יודעים שתורים במשרדים ממשלתיים נראים לפעמים כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, אתם מגיעים לסניף המקומי ראשונים. 7:30, כשאפילו המאבטחים עדיין לא במתחם, אתם שם - נכונים להשלים את המשימה ולהסתלק. את ליל אמש העברתם בפענוח רשימת הטפסים הדרושים, וכבר הודעתם בעבודה על איחור קליל, לכל מקרה. השעות חולפות, זמזומי הממתינים בתור נעשים קולניים יותר, והבטן מתחילה לשגע אתכם. כשאתם מגיעים סוף סוף לפקידת הקבלה, מרוטי שיער וטרוטי עיניים, היא מביטה בכם ומודיעה "חסר לכם טופס ג', מלאו אותו וחזרו אליי מחר". אתם מתחננים אליה, שוקלים ברצינות מתן שוחד, אך הגברת מרימה את אפה  ומכריזה "הבא בתור". באותו ערב אתם נפגשים עם שמונת החברים הטובים שלכם ומספרים להם על היום שעבר עליכם. אחד אחרי השני הם פותחים את פיהם ולכל אחד תגובה משלו, ובכם עולה רגש עם כל תגובה כזאת.

דני, הבחור הרגוע בחבורה, עוטה על פניו ארשת מבינה ומבשר שאתם פשוט עייפים מהיום הזה ומוציאים את העניין מפרופורציות. מאיה, חובבת הפילוסופיה, מזכירה לכם שהחיים מתנהלים שונה ממה שקיווינו, ומעודדת אתכם להשלים עם המצב. בועז, מומחה האסטרטגיה, פורש בפניכם את כל הליקויים בהתנהלותכם היום, ומציע דרכי פתרון מפורטות, לתתי שלבים, לגבי מה שתצטרכו לעשות מחר. לילית, חוקרת המוסד החובבת, מנסה לבדוק אתכם שוב; האם קראתם את כל ההסברים, האם שאלתם את השאלות הנכונות, האם פניתם באדיבות לפקידה, והאם אתם בטוחים שכתבתם נכון את שמכם. רוז, שוחרת הצדק, גוערת בכם על חוסר הרגישות שהפגנתם כלפי אותה גברת בדלפק משרד הרישוי, וירדן הרחמן סופק כפיו למרום וממרר "מסכן/ה שלי". אסף, שלקח קורס אחד בפסיכולוגיה, מספר לכם שהפקידה ההיא בוודאי הזכירה לכם את אימא שלכם, ורק רוני אומרת בפשטות "זה נשמע ממש מתסכל להתאמץ כל כך, לשווא. אני ממש יכולה להבין אותך". בלי להכיר את הנפשות הפועלות לעומק, אני מהמרת שרוני תהיה החברה הקרובה שלכם.

אמא ובת
pixabay
להמשך הפוסט

4 סיבות שבגללן אנחנו מפחדים לבקש עזרה, ואיך לעשות זאת נכון

רבים יעדיפו לקרוס לפני שיבקשו עזרה מאדם אחר. למה כל כך קשה לנו לעשות את זה

אחרי שנים של התמקדות בקריירה, קיבלתי עצה: תפסיקי להיות כל כך עצמאית. למרות שהייתי רגילה לא לבקש עזרה, לקחתי על עצמי את האתגר. למשל, ביקשתי מאנשים הוראות הגעה ומקולגות שיקנו לי אוכל בקפיטריה. לא הבנתי את ערך המשימה המשונה עד שהגיעה תקרית המזוודה בטיסה. הגעתי לשדה התעופה מותשת אחרי לילה דליל בשינה, בדיוק כשהכרוז הודיע על עיכוב נוסף. וכשכבר עליתי לטיסה, הנעתי בקושי את המזוודה הכבדה שלי וניסיתי לאחסן אותה בתא המטען שמעליי. היא הגיבה בקול שבר והידית שלה התנתקה ממנה. "תרצי שאעזור לך?" שאל מישהו. אני, בעלת ההרגלים הטובים, ועיקשת כמו המזוודה - סירבתי. הרמתי אותה שוב, מנסה לדחוף, כשהפעם היה זה האגודל שלי שהתחיל להשמיע רעשים ושלח אותות כאב נוראיים לשארית היד. "אני יכול לעזור?", הוא שאל שוב, ואני מסרבת שוב, מנסה עם היד האחרת, ומפילה את המשקל הכבד מטה. אז לקח האיש את המזוודה, מבלי לבקש רשות, והכניס אותה לתא שמעל ראשי.

"תודה רבה" אמרתי וחייכתי אליו. לפתע נפקחו עיניי והרגשתי שגל של תובנות מציף אותי. הרגע הזה שינה אותי. כשהודיתי לו הרגשתי כיצד אני והוא נעשים קרובים יותר. לא, אנחנו ככל הנראה לא נצעד לעבר השקיעה חבוקי ידיים. אבל אנחנו יותר קרובים אחד לשני כבני אדם. הסיטואציה הזאת לימדה אותי שבקשת עזרה לא רק מספקת את הצרכים שלי, כי אם נותנת לי הזדמנות להתחבר לנשמתו של אדם אחר. הסיפור הנוגע מובא בספרה של מ. נורה קלאבר "Mayday! Asking for help in times of need". קלאבר, שלמדה על בשרה על מעלותיה הטובות של בקשת העזרה, מספרת כי אנחנו נמנעים מלעשות זאת. "למעשה", היא אומרת, "שבעה מתוך עשרה אנשים מודים שהיה נחמד אם היו מקבלים עזרה בשבוע האחרון, אבל איש מהם לא חשב לבקש".

נערה עוזרת לנערה אחרת לטפס על גבעה
pexels
להמשך הפוסט

מפחדים להקיא ולהשתמש במעלית - חייהם של הסובלים מחרדה

דפוסי החשיבה שמאפיינים אנשים עם חרדה נמצאים בכל אחד ברמות שונות. אתגרו את הנרטיב הקטסטרופלי כשהוא עולה, שאלו מה אתם יכולים לשנות וחשבו על דרכי התמודדות

ב-2015 החליטו דיסני ופיקסאר להעניק תפאורה חדשה ומעניינת לסרט החדש שלהם - מוחה של ילדה בת 11 בשם ריילי. בסרט, ששמו "הקול בראש" (Inside Out), לא תמצאו נסיכות ואבירים כי אם חמישה רגשות שמנהלים ביד רמה את ה"מפקדה הראשית", שהיא תודעתה של ריילי השובבה. יחד הם מעצבים את המציאות שהיא חווה ומחליטים מה היא תרגיש. אל המשימה החשובה נקראים שמחה הזהובה, עצב הכחלחלה, גועל הירקרקה, כעס אדום הפנים ופחד הסגלגל. הרשו לי לזנוח את הרביעייה המשעשעת ולהתמקד בדמותו המצחיקה של הפחד. הוא כל כך מפוחד שכל דבר מוציא אותו משלוותו וגורם לו לאבד את העשתונות. זה יכול להיות חבל מתוח, אוכל בלתי מוכר, תשובה לא ידועה במבחן, שיחה עם ילד זר או מעבר דירה. בכל פעם שאירוע כזה מתרחש הוא מחליט שאינו יכול להתמודד עם המציאות ועוצם את עיניו, מנסה לברוח, או בפשטות - מאבד את ההכרה.

התיאור המשעשע של דמות הפחד בסרט פחות נתפס ככזה בעיני טל ועופר (שמות בדויים). טל תיארה בפניי כיצד היא סובלת מאמטופוביה, או בעברית - הפחד להקיא. היא לא אוכלת במסעדות, לא מסוגלת לגעת במזון שנגעו בו קודם, נמנעת מלשתות אלכוהול וגם לא מתקרבת לבייגלה וגזר. נוסף לכל אלה היא לא מביאה את עצמה למצב שהיא רחוקה יותר מ-45 דקות מהבית, שמא תצטרך לעזוב כדי להקיא. היא לא נפרדת מהכדורים וחיה את חייה בפחד מתמיד. סיפור דומה סיפר לי גם עופר, שמתמודד עם אגרופוביה וקלאוסטרופוביה - פחד ממקומות הומי אדם ופחד ממקומות סגורים. עופר חש חוסר אונים כשאינו יכול לצאת במהירות ממקום מסוים, או כשהוא נמצא בחלל קטן וסגור. "פעם", הוא סיפר לי, "היתה לי פגישה עסקית חשובה בקומה ה-35. מעליות הן סיוט עבורי. אני מדמיין כיצד אני מוצא את עצמי לכוד בתוכן, ללא אוויר, נחנק אט אט. אם הפגישה היתה מתקיימת בקומה ה-15, עוד הייתי מטפס במדרגות. לבסוף נאלצתי לוותר עליה. לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להשתמש במעלית". [קראו למה כדאי לכם לעשות דבר שמפחיד אתכם מדי יום]. 

ראש עטוף בחבלים
pixabay
להמשך הפוסט

כיצד יציאה לטבע משפיעה על המוח

חמש דרכים שבהן הירוק הצומח תורם לרווחה גופנית ופסיכולוגית

"היא תביט אליי טובה וחכמה", כתב יענקל'ה רוטבליט וביצע אריק איינשטיין. "כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה. היא תגיד אתה עייף מן המסע, אל תפחד אני חובשת את פצעיך. היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה, אמא אדמה". כשאני מרגישה שעניינים פעוטים בחיי יצאו מפרופורציה, כשהמחשבות סוערות בי או כשהרגשות שלי צריכים עיבוד אני יוצאת החוצה. כשאני עומדת בחיק הטבע דברים נעשים ברורים יותר. אני מבינה עד כמה העניינים שלי רגילים ויומיומיים, עד כמה אני קטנה מול מערכת של גרמי שמים, רוחות, ובעלי חיים שנמצאים כאן זמן רב ממני. הגלים המתנפצים על החוף, השחפים הקוראים מעליהם, אוושת הרוח, גובהם של ההרים או צבעם העז של העצים. כולם יחד ממלאים אותי השתאות. אני מרגישה כיצד האדמה, השמים והמים מחבקים אותי יחד, מזכירים לי שגם אני חלק מאותה מערכת גדולה, יפהפייה ותמידית של הטבע.

בני האדם הראשונים היו בוודאי נשבעים אמונים לגרינפיס עוד לפני שידעו מה הדבר אומר. הם חיו במערות, בקתות עץ או בתי לבנים נמוכי קומה ותמיד חזרו אל הטבע. שם הם מצאו את חומרי הגלם שאפשרו להם לחיות. ככל שהשנים על מחוגי ההיסטוריה נעו קדימה, הלכו והתרחקו בני האדם מן הטבע. הם בנו ערים גדולות, סללו כבישים, כרתו עצים והעבירו את רוב ימיהם במשרדים גבוהים והתניידו במכוניות פח ממקום למקום. כבר במאה ה-18 כתב הסופר והמשורר סמואל ג'ונסון כי כל התרחקות מהטבע מרחיקה את האדם גם מהאושר. מחקרים עדכניים יותר מגלים לנו שהוא עשוי להיות צודק והקשר לטבע עשוי להטיב עם האושר ושביעות הרצון שלנו. הנה 5 דרכים שבהן הטבע יכול לשפר את חייכם.

נערה בטבע
pexels
להמשך הפוסט

כיצד התשוקה לעוד ועוד גורמת לנו סבל

האם אתם מגדירים הצלחה, סיפוק ושביעות רצון במדדים חיצוניים, באנשים אחרים או בהשגת יעדים? נסו לתרגל שחרור מדפוס החשיבה הזה, וחפשו אושר ברגע הנוכחי שבו אתם נמצאים

"אני רץ, אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, כל זמן שהאוויר מגיע, וזה לא מפריע ומלטף אותי", שר דודו טסה ומספר במילים קצרות ובמקצב מהיר על החיים שאנו מתאמצים כל כך לתחזק. "אני יודע", הוא ממשיך "אני זז וזה פוגע, בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור, אז אני רץ". אנחנו רצים קדימה, בטוחים שעם השגת היעד הבא נצליח למלא את אותו חור פנימי ולהיות מאושרים, אך מגלים ריקנות כואבת אפילו יותר. יש לנו מיליון מקומות, מצבים ואירועים לרוץ אליהם ומהם. אנחנו מחכים להגעתו המבורכת של הסופ"ש כדי לנוח, אך אז מצטערים שלא יצאנו לטייל. אנחנו משתוקקים להגיע לדירה משלנו, אך אז סופרים חודש לחודש כדי לסיים את המשכנתה המעיקה. אנחנו רוצים להתחיל ולסיים עוד ועוד פרקי זמן בחיינו; הלימודים, העבודה הראשונה שתוביל לזו שתהיה טובה ממנה ולדייט עם הפרטנר הטוב יותר.

בכל רגע נתון אנחנו משתוקקים למשהו. אנחנו משתוקקים שיהיה לנו משהו, האייפון החדש, מצלמה משוכללת יותר, או כסף לביקור בניו יורק. אנחנו משתוקקים שדבר מה מסוים יקרה, שנקבל העלאה, שנמצא את האחד, שנמלא את הדירה בצחוקו של ילד. זה לא נגמר כאן. אנחנו משתוקקים גם לכך שדברים לא יקרו, כי הם לא נעימים לנו. כל אותן תלאות החיים, כמו פקקים של יום ראשון, פיטורים, חוסר ביטחון כלכלי, עלייה מופרזת במשקל או פרידה כואבת. כי אם יקרו כל הדברים שאנחנו כל כך כמהים להם, ולא יקרו אותם דברים שאנחנו מבועתים מפניהם - רק אז נהיה מאושרים.

מלדיביים
אי-פי
להמשך הפוסט

רוצים לסלוח לעצמכם על טעות שעשיתם? 7 צעדים שיעזרו לכם

כשאנו עושים מעשה שנוגד את אמות המידה שלנו, פעמים רבות אנחנו שוכחים לסלוח לעצמנו או מתקשים בכך. אך זה חיוני כדי להמשיך הלאה

ב-1994 יצא לאקרנים סרט אנימציה מקסים על חייה הסוערים של להקת אריות השוכנת בסמוך לצוק מחודד הנושא את השם המבטיח צוק התקווה. הסרט המצליח ההוא הוא כמובן "מלך האריות" של דיסני. פסקול הסרט הוא הנמכר ביותר בכל הזמנים לסרטי אנימציה, ויוצריו גם זכו באוסקר על הלחנים המוצלחים והמילים החכמות. אחד השירים הזכורים מאותו סרט ילדים-מבוגרים מצליח הוא "האקונה מטטה", ביטוי בשפת הסווהילי האפרקאית שאומר בפשטות "אין דאגות". מי שהוגה לראשונה את הביטוי הנהדר הם הצמד המצחיק טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות. "אין דאגות" הם אומרים לגור האריות המתוק שהם פוגשים. ומדוע שיהיו? הרי הגורון מגיע אליהם בדיוק אחרי שסיים לצפות בסצנה קורעת לב של מות אביו, וגרוע מכך, הוא בטוח שהוא אחראי לכך. "שים את העבר מאחוריך" מחייכים השניים טרם מתחילה המנגינה הקליטה "האקונה מטטה".

אם יצא לכם לצפות בסרט המדובר אחרי שעברתם את גילאי העשרה בוודאי התבלבלתם קצת, שנייה בודדת אחת לפני שפצחתם בשיר. אנחנו הרי לא אמורים להשליך את העבר לפח. הוא הסיבה לכך שאנחנו חכמים יותר כיום. יתרה מכך, גם אם נרצה להשאיר מאחור דברים שאנחנו מתחרטים עליהם, נגלה שזאת לא משימה קלה בכלל. כך צפים ועולים להם זיכרונות של דברים שעשינו בעבר, במזיד או בשוגג, ואיננו יכולים למחוק או לבטל אותם. כמו שהם אינם ניתנים למחיקה במציאות הם אינם ניתנים לגניזה גם במגירות הלב שלנו, ואנו הוגים בהם שוב ושוב, הופכים ותוהים, מלקים את עצמנו, מפזרים מלח היישר על הפצעים. לכאורה יש בזה משהו מנחם, אנו מרגישים ששילמנו את חובנו לחברה באמצעות ענישה עצמית, הזדככות וניקיון.

אשה מליטה פניה
Pixabay
להמשך הפוסט