על פסיכולוגיה חיובית ואושר / הבלוג של יהודית כץ

צופים אל העתיד: איך הסתכלות קדימה מפתחת חוסן?

הנטייה להישאר בגבולות המוכר והידוע גורמת לנו להיתקע במקום, בעיקר כשאנחנו עוברים משבר משמעותי. הדרך הטובה ביותר להתמודד היא להרים את הראש מעל המים, לעשות הערבת מצב ולעשות כמה צעדים קטנים שיובילו אותנו לעתיד קל וטוב יותר

השיחות האלה ודאי מתקיימות בבתים רבים בעולם:

- שנקרא לילד אלון?

רוגע בזמן קורונה
petrborn / iStockphoto via Getty
להמשך הפוסט

בימים האלה יש תחושה קשה באוויר. כך נתמודד איתה טוב יותר

התקופה הזו, שבה כולם חוששים מפני הקורונה ומודאגים בגלל השינויים שנכפו על חייהם הקודמים, מובילה את כולנו אל מחוזות הדכדוך והמחשבות הקיומיות הקשות. למרבה המזל זה לא מצב קבוע, ואפשר לשפר אותו בעזרת כמה החלטות ומעשים פשוטים

איזה איכס יש באוויר. אני לא מדברת על טיפות אירוסול מלאות קורונה, וגם לא על האוויר הדחוס תחת המסכה. אני מדברת על האווירה, האיכס הזה. כל אחד מכם כבר מכיר מישהו שחלה, או חלה בעצמו, או סתם יודע שהשעון מתקתק ומתישהו זה יגיע גם אליו. או גרוע יותר, להורים שלו.

בינתיים נראה שלגברת קורונה המשתוללת יש מתחרה, שקופה כמו הנגיף לפחות אבל עם יחסי ציבור גרועים בהרבה. היא לא סופרת מיטות בבתי חולים, אין לה בדיקת מטוש-עד-המוח, ולא תמצאו מרכזי בדיקה דרייב-אין עבורה ברחבי הארץ. היא זו שאחראית לאיכסה שבאוויר - המגפה הנפשית.

קורונה
Nuthawut Somsuk / Getty Images /
להמשך הפוסט

תסמונת המתחזה: כשכולם חושבים שאנחנו מוצלחים אבל לדעתנו הם טועים

תסמונת המתחזה היא מצב שבו אנשים לא מאמינים שהגיעו להישגים בזכות יכולותיהם אלא רק במקרה או בעזרת אחרים. התסמונת הזו פוגעת באנשים ומחבלת באפשרות שלהם לנהל קריירה מוצלחת וחיים תקינים, אבל הפתרון לבעיה פשוט וקל ליישום

במה גדולה, אור מסנוור, חושך בקהל. 300 עיניים מביטות בי ומחכות שאגיד משהו. האנשים האלו באו להקשיב לי. "למה הגעתם? מה יש לי כבר לומר לכם?", שואל הקול בראש שלי. המחשבות ממשיכות ב-100 קמ"ש: "אין לי שום דבר מעניין להגיד", "מה אני עושה כאן?". אבל העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שהגיעו (ולא בפעם הראשונה) לא מבלבלת את הקול בראש שלי: "זה מקרי, אין לי מושג איך זה קרה".

אם עדיין לא יצא לכם להיתקל ב"תסמונת המתחזה", אז נעים מאוד. אני מכירה אותה מקרוב. לא רק בהרצאות אנחנו נפגשות - היא נוגעת בי בכל מקום כמעט. כשאני רואה כמה אנשים מאזינים לפודקאסט התסמונת לוחשת: "אין סיכוי, בטח השתבשו פה המספרים". כשאנשים שאני מלווה משפרים את חייהם ואומרים "ממש עזרת לי" היא דואגת לענות בשמי עם ציטוט ידוע בקרב מטפלים: "כשהטיפול מצליח זה בזכות המטופל, כשהוא נכשל זה באשמת המטפל". נראה שלצד הצלחות, יש בי קול שדואג לכך שארגיש שאני לא אחראית עליהן.

תסמונת המתחזה
Ok Sotnykova / iStockphoto via G
להמשך הפוסט

חמישה יסודות שיובילו אתכם אל האושר

אם אתם רוצים להיות מדויקים בחיפוש אחר האושר עליכם להתמקד בחמישה רכיבים בלבד שמשפיעים על הגוף ועל הנפש. כדי להבין אם אתם בדרך הנכונה צריך רק לבדוק איזה מהחלקים האלה בחייכם

אין באמת אפשרות לדעת בכמה לבבות של אנשים נגעת. למי גרמת להרגיש, את מי הזזת לשינוי. לפרופ' טל בן שחר לא היה סיכוי לדעת כמה השפיע עלי. נתקלתי בספר הראשון שלו לפני שנים ונשאבתי. איפה זה היה כל חיי? ככל שלמדתי כך התאהבתי, והחלטתי לצלול לתחום הפסיכולוגיה החיובית. טל היה נקודת המפנה מבחינתי, ובלי לדעת הוא שינה את חיי. 

פרופ' בן-שחר הוא מומחה למדעי האושר שלימד את הקורס הכי פופולרי בתחום בתולדות אוניברסיטת הרווארד. הוא מרצה באוניברסיטת קולומביה, סופר ומקים האקדמיה ללימודי האושר (HSA). הטור הזה מורכב מקטעים נבחרים מתוך שיחתנו:

חוף איפנמה בריו דה ז'נרו, ברזיל, 2019
CARL DE SOUZA / AFP
להמשך הפוסט

קשה ומטריד אבל גם בונה ומקדם: האמת על חוסר ודאות

חיינו מורכבים משרשראות של סיבה ותוצאה שאנחנו מזהים בהתנהלות סביבנו, אבל כשהקשר ביניהם נפרם נוצרת תחושה קשה של איבוד כיוון. ההבנה שכך פועל המנגנון של חוסר הוודאות מסייעת להפוך את הסטרס שנוצר לתגובה מועילה יותר שמקדמת אותנו

כמה הייתם מוכנים לשלם כדי לדעת מה יקרה לכם בקרוב או בעוד 20 שנה? האם תרצו לדעת אם יהיה לכם כסף  או שתהיו עניים? איפה תעבדו, איך תהיה הזוגיות שלכם? חוסר ודאות הוא עניין לא פשוט לנו, אנחנו לא אוהבים לא לדעת. זה קשה בימים רגילים, ואף קשה יותר בימים קשים שמשנים את עולמנו.

ישבתי (במרחק שני מטר ועם בקבוק אלכוג'ל) עם ד"ר תומר בקלש, פסיכולוג, חוקר מוח ומומחה להתנהגות צרכנים. הטור הזה מבוסס על השיחה שהוקלטה לפודקאסט שבו שוחחנו על חוסר ודאות ועל הדרך להתמודד איתו. 

אדם על סירה מנסה לנווט לפי אור של מגדלור
retrorocket / Getty Images / iSt
להמשך הפוסט

כוחה של מילה: הצגת המשימות בפומבי עוזרת להשלים אותן

למילים שאנחנו אומרים וכותבים יש כוח עצום. הצבת מטרות באופן פומבי בפני עצמנו ובפני אחרים מקדמת אותנו אל השלמתן מפני שהתחייבות כזו מניעה לפעולה

"מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו", כך נאמר בסיפור הישן שהתרחש בשנת 153 לפני הספירה. גיבור הסיפור הוא קאטו הזקן (הידוע פחות בשמו המקורי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס), שרצה להשמיד את קרתגו, מעצמה שמרכזה היה באזור שבו שוכנת היום תוניסיה. הוא פיתח כלפיה טינה שלא הרפתה ממנו מאז שהיה לוחם צעיר במלחמה בין רומא לבינה. השנים חלפו והוא הזדקן והפך למדינאי רומי משפיע, אבל האיבה נותרה על מקומה. וכך, האיש המשפיע והכריזמטי, סיים את כל נאומיו - עם או בלי קשר לעיר שנואת נפשו - במילים "מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו".

אם תבדקו מה קורה עם קרתגו היום תגלו שהנחישות וההתמדה השתלמו: בשנת 149 לפני הספירה פרצה מלחמה בין שתי הערים, ורומא ניצחה את האויבת. בשנה זו קאטו הזקן גם הלך לעולמו, מאושר מתמיד. אז בפעם הבאה שאתם רוצים להשיג משהו, שמרו פינה קטנה בלב לקרתגו ולנחישות שבה התייחס אליה המדינאי הוותיק.

המיצג "תרפיה ברכבת התחתית" שבו אנשים כתבו על פתקים והדביקו על קיר, ניו יורק, 2016
KENA BETANCUR / AFP
להמשך הפוסט

איך לחסן את הנפש בימים של קושי

פיתוח חיסון לקורונה הוא רק עניין של זמן אבל חוסן נפשי הוא יכולת שאי אפשר לקבל בזריקה אלא צריך לפתח אותו. זו יכולת גמישה המבוססת על האופן שבו מתבוננים בעולם ועל הפעולות שכל אדם מוכן לעשות בשביל לשפר את חייו

"נו, יש כבר חיסון לקורונה?", אנחנו תוהים אחת לכמה דקות ומקווים שהתשובה חיובית. ברור לנו שחיסון יעזור לגוף שלנו להתמגן לקראת היום שבו נפגוש את הנגיף, ושאחר כך נוכל להמשיך בחיינו כרגיל. אבל מה עם מחוללי מחלות אחרים כמו חוסר ודאות, דאגות כלכליות או שינוי של השגרה ברגע אחד? מתי ימציאו המעבדות החכמות גם חיסון לנפש שלנו? זו שאלה טובה, אבל נראה שבמקרה של החיסון הזה העבודה היא עלינו, כל אחד והחיסון שלו.

אז יש או אין לכם חוסן נפשי? האמת, אין בדיקת דם שתבדוק וגם לא בדיקת נשיפה. חוסן נפשי הוא היכולת שלנו לקום אחרי טלטלה עם מינימום צלקות, להסתגל לשינויים שקורים כרעם ביום בהיר (מי אמר קורונה?). את היכולת הזאת להסתגל לא תוכלו לחזות מראש, אלא תגלו אותה רק כשחייכם יתגלגלו ופתאום תיתקלו בקושי, בשינוי חד או במשבר.

חוסן נפשי
gorodenkoff/ iStockphoto via Get
להמשך הפוסט

מבזק מיוחד: החדשות לא עושות לכם טוב

בתקופות משבר כמו זו שאנחנו נמצאים בה עכשיו צריכת חדשות אינטנסיבית נראית כמו משהו שאי אפשר בלעדיו, אבל מינון גבוה שלהן עלול לפגוע בבריאות. כמה עצות לצמצום הצריכה ולשיפור איכות החיים

מתי בפעם האחרונה צרכתם חדשות? לפני עשר דקות או קצת פחות מזה? האם אתם מוצאים את עצמכם מתעדכנים במספר החולים, באבטלה, בכלכלה? ואם אין מספיק בארץ, אתם גם קופצים לראות קורה ברחבי העולם?

אז הנה החדשות להיום: צריכת יתר מזיקה לכם. אני לא מבקשת מכם להתנתק או להתעלם ממה שקורה בעולם, אלא לפתח ראייה ביקורתית כלפי פעולה שגרתית שהתרגלנו לעשות. כשהידיעות מגיעות אלינו ישר לנייד בוקר וערב, ועוברים מסיפורי מחלות לאונס ומהם לאסונות טבע, קשה לחשוב שהעולם הוא מקום טוב להיות בו. אך לצד זאת, אני מזמינה אתכם להציב סימן שאלה לגבי תרומתם של העדכונים השוטפים לאיכות החיים שלכם.

חדשות
Charles Platiau/רויטרס
להמשך הפוסט

לנקות את המשקפיים ולראות את הטוב גם בתוך הקושי

בימים של קושי אפשר לשקוע בתוכו, אבל אפשר גם להתמקד בדברים הטובים שבחיינו. הבחירה הזו יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו תופשים את המציאות ומקלה את ההתמודדות עם מצבים שונים

דרך אילו משקפיים אתם מביטים בעולם? אולי שחורים, או לפחות ורודים כהים. כהים מאוד. זו לא אשמתכם, אלא רק הטיית השליליות שטבועה בנו משחר הימים. The Negativity Bias. וההטיה הזאת גורמת לכם לשים לב רק לכל מה שעלול להשתבש (נניח שהאלכוג'ל ייגמר), לדברים המסוכנים (הוא התעטש!), למה שלא עובד (למה שבועיים למשלוח מהסופר?!) או פשוט מרגיז. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה את המנגנון הזה במחקריו שבהם מצא שאנחנו שונאים להפסיד פי שניים עד ארבעה יותר משאנחנו אוהבים להרוויח.

הטיית השליליות הגנה על בני האדם שנים רבות. כשאבות אבותינו ליקטו פטריות ביער הגישה הזו היתה מוצדקת: לאדם עדיף היה להניח שקוברה ארסית מחכה על העץ, או להעביר מהר שמועה על הקניבל שהחליט לקפוץ לביקור. אבל לאט לאט הגישה הזו התחילה לגרום יותר נזק מתועלת והיום, כשהעולם בטוח הרבה יותר, השליליות בעיקר מובילה אותנו למרוט שערות בתסכול, מורידה את סף העצבים, ולמען האמת גורמת לנו לראות את העולם באופן צר למדי.

מורה מעבירה שיעור מוזיקה על הדשא בעיר לנדרס בדנמרק
RITZAU SCANPIX/רויטרס
להמשך הפוסט

הבידוד של השכן ירוק יותר? זה מה שכדאי לעשות

התמונות וההודעות ברשתות החברתיות מציגות תמונה מושלמת שאותה אנחנו לא מצליחים לשחזר. זה הזמן לוותר על המחשבה אצלנו שרק יש ברדק נוראי בבית, מריבות של ילדים והמון משימות לא גמורות - שהסגר הארוך קשה גם כך ולא צריך להוסיף עליו גם אשמה

אם חששתם פעם להחמיץ אירועים, הזדמנויות, מידע או חוויות כנראה סבלתם מ-FOMO,  כלומר פחד מהחמצה (Fear Of Missing Out). סביר להניח שהרגשתם ככה לא פעם ולא פעמיים, מפני ש-75% מבני 40-20 מספרים שהוא נוכח בחייהם.

התופעה קיבלה את שמה הקליט ב-2013, אבל היא קיימת עוד מהזמנים שבהם גרנו במערות. אבות אבותינו רצו להישאר מעודכנים גם אז, והיתה להם אפילו סיבה הגיונית: להחמיץ את הסקופ על מקור המים שכל השכונה כבר גילתה היה יכול להיות עניין של חיים או מוות.

שלושה שותפים לדירה בדורטמונד גרמניה מרכיבים פאזל
AFP
להמשך הפוסט

מהמרדף אחר העונג ועד אובדן השליטה: הסיפור של המכור, החומרים וההתמכרויות

התמכרות היא התנהגות חזרתית שבבסיסה הרגל רע, שגורם להעלאת הרף שבו אפשר לחוש עונג מהמעשה הזה. הטיפול נגזר מרצונם של המכורים להפסיק את ההרגל והיכולת שלהם לבקש עזרה. שיחה עם פרופ' שאולי לב-רן, מומחה להתמכרויות

אנחנו מכורים לכל מה שכיף, אבל כשכיף פוגש מוח מסוים שוב ושוב התוצאה יכולה להיות אובדן שליטה מוחלט וחיים סביב החומר או ההתנהגות הכפייתית. גם בלי אבחנה רשמית, סביר להניח שגם אתם התמודדתם עם קושי לשחרר או לשנות הרגל מציק, ושהמחשבה על "מתי הרגל הופך להתמכרות" עברה לכם בראש.

במטרה ללמוד יותר על התמכרויות ועל זיהוין, הטיפולים הקיימים והאופן שבו אפשר לתמוך באחרים הזמנתי את פרופ' שאולי לב-רן, סגן מנהל המרכז הרפואי לב השרון וראש החברה הישראלית לרפואה וטיפול בהתמכרויות, לשיחה בפודקאסט שלי. פרופ' לב רן מקדיש את פועלו למחקר, מניעה וטיפול בהתמכרויות ואפשר להגיד שהוא בעצמו מכור... להתמכרויות. הטור הזה הוא תקציר השיחה שלנו (לחצו כאן לפרק המלא).

אדם מסניף קוקאין
איליה מלניקוב
להמשך הפוסט

מי צריך את זה בכלל? על מינימליזם והשחרור מתרבות הצריכה

החיים בעולם המערבי נראים לפעמים כמו סדרה בלתי נגמרת של רכישות, המון מוצרים שנאגרים בבתים רק בשביל לספק את הצורך בריגוש נוסף אחרי שהריגוש מהקנייה הקודמת דעך. שיחה על מינימליזם עם עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה, שמסביר את היופי שבהתנתקות מהמרוץ המטורף אחר רכוש

מכרסם אחד קם בבוקר, יוצא מהבית ונדחס (בקושי) בין מיליוני העכברים האחרים ברכבת תחתית עמוסה. הזנב שלו תקוע מחוץ לדלת, עד כדי היא עמוסה. כתוב שהרכבת תצא ממש בעוד דקה ל"שום מקום". סליחה, הכוונה היא לעבודה.

הוא לא בדיוק אוהב את המצב, אבל איזו ברירה יש לו? הוא צריך את הכסף, אחרת איך יקנה "אושר" הערב? כולם הולכים לקניון וקונים "אושר" בדמות קוקה קולה, אייפון או נייקי, תחת נורות הניאון הזורחות תמיד. העכברון כבר יודע שאלה חיים לא מספקים בכלל, אז הוא קונה מכונית נוצצת שמעלה אותו אל גג העולם. זה יפה, אבל מחזיק שם רק עד הפקק הבא, שבו הוא מרגיש חסר ערך בדיוק כמו קודם. 

אנשים מסתערים על אריזות של טלוויזיה במבצע בבלאק פריידי
NACHO DOCE/רויטרס/ נאצ'
להמשך הפוסט

שמנופוביה היא ההומופוביה החדשה: על מלחמת הרזון מול בריאות ואהבה עצמית

שיחה עם איילת קלטר שבה היא מסבירה אם מה שמגדיר אדם שמן הוא משקלו או הלך המחשבה שלו, מה הסיבה לכך שכמעט כל הדיאטות נכשלות ומדוע העובדה שאדם שמן אינה מעידה על הבריאות שלו

"אני רוצה שאנשים יבינו שלבריאות אין מראה, אסתטיקה או משקל. בריאות זה דבר מאוד אישי בינך לבין הרופא שלך. אני בחדר כושר כל יום, אבל אנשים לא מאמינים בגלל שיש לי משקל עודף ותחת גדול. אני חושבת שזה מעצים נערות צעירות - לראות שזה בסדר להתאמן גם בלי שיהיו לך קוביות בבטן".

אלה הן מילותיה של ליזו, זמרת וראפרית אמריקאית שגאה בכל גרם שמעצב את קימורי הגוף שלה. היום, בגיל 31, רבים מכתירים אותה כיורשת העצר של הפופ בארצות הברית וכנושאת הדגל של אהבת עצמית בכל משקל. נפלא לראות נשים גדולות וחזקות מקבלות הכרה על הכישרון שלהן (היוש נטע ברזילי!) ושהעולם מחבק את המסר של יופי בכל מידה. ובכל זאת, אם אעמוד על במה בהרצאה, כמה אנשים באולם ירימו את היד כשאשאל מי עשה לפחות דיאטה אחת בחייו, מי ישמח להוריד כמה ק"ג כדי להיכנס לג'ינס מהתיכון ולמי היתה שיחה פנימית קשה עם החלה בערב שישי?

אדם עומד על משקל
Peter Dazeley / Getty Images IL
להמשך הפוסט

ביקורת בונה, ביקורת הורסת: איך מתמודדים עם הקולות הפנימיים?

הגבול בין ביקורת מועילה ומקדמת לבין הלקאה עצמית הוא דק מאוד, ופעמים רבות אנשים נוטים להאשים את עצמם בכישלון נוראי כדרך להכניס בעצמם מוטיבציה. זו שיטה שגויה מיסודה מפני שהיא מעכבת ומפריעה לתהליך בניית החוזק האישי

"אתה אפס". "אתה דפוק". "אתה כזה גרוע". "אתה עצלן". "יכולת לעשות את זה טוב יותר". "אתה טיפש". "את אדם מזעזע, את יודעת את זה? ואת כזאת משעממת. שום דבר את לא עושה כמו שצריך". "את שמנה, מכוערת ודוחה, את תמיד תישארי ככה ולא ייצא ממך כלום". אני לא יודעת אם הייתם מוכנים להישאר חברים של אדם שהיה מדבר אליכם ככה. אבל זה לא חבר שלכם - אלא אתם בעצמכם. 

לא פעם ולא פעמיים אנחנו מדברים לעצמנו ככה בדיוק. כדי להבין את הגישה הזו, הזמנתי לשיחה את פרופ' גולן שחר, פסיכולוג קליני ורפואי, חוקר במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון ומתמחה בנושאים של דיכאון, חוסן נפשי וביקורת עצמית. 

איור של גברים שמכים את עצמם בשוטים
Photos.com / Getty Images
להמשך הפוסט

להמציא הכול מחדש: על הקשר בין הורות ליצירתיות

ההורות של המאה ה-21 דורשת התנהלות יצירתית עם הילדים שמתווים יחד עם ההורים את הרוטינות המשפחתיות. זה לא אומר שההורים מוותרים על עקרונותיהם אלא שהם בוחרים כמה ערכים מהותיים שהם השלד שעליו מוסיפים את יתר הכללים שיוצרים משפחה

משפחת דורון היא משפחה לא שגרתית במיוחד. עד כמה לא שגרתית? לדוגמה, כחלק מפילוסופיית החיים שלהם הם עוברים דירה לעיר ולשכונה אחרת אחת לארבע שנים. ייתכן שזה נשמע לכם מבהיל אבל ד"ר אייל דורון, מומחה לפיתוח חשיבה יצירתית ומחבר הספר "להמציא מחדש - הורות וחינוך במאה ה- 21", מתאר חוויה אחרת לגמרי: "מה שחשוב זה לראות בעיניים, להרגיש ולחוות ביחד. זה גם מה שאני אומר להורים, שאין שום בעיה לעשות ניסוי וטעייה - אפשר ללכת לבית ספר ולדייק את החוויה. אם זה לא מתאים אפשר לעבור כיתה, ואפשר גם לעבור בית ספר.

"אנשים מתייחסים למעברים כאלה כאילו זו החלטה שהתוצאה שלה סופית, 'מה, הוא יהיה תקוע עכשיו שלוש שנים באותו המקום?'. הוא לא תקוע שם, בעוד חודש אתם יכולים לקום וללכת".

אמא, אבא ושני ילדים שוכבים על השלג
Stephen Lux / Cultura Creative /
להמשך הפוסט

הגברים לא בוכים וזה הורג אותם בגיל צעיר

שיחה עם המטפל תמיר אשמן שמסביר מהי הסיבה לכך שגברים אינם בוכים, כיצד מוות מוקדם קשור בהורמון אוקסיטוצין ומדוע חיבוק הוא התחלה מצוינת להתמודדות עם הקושי להפגין רגשות

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת
הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

כתבה מרים ילן-שטקליס וביצעו בהתרגשות תמיר אשמן ויהודית כץ. רק שתי דקות עברו מתחילת הפגישה, וכבר לשנינו עמדו דמעות בעיניים. לא סתם בחרנו לבצע את השיר העצוב הזה בפתח השיחה בפודקאסט "חושבים טוב": אשמן, שמקפיד להצהיר שהוא קודם כול בן זוג ואבא, הוא גם מטפל, מנחה מעגלי גברים ומלמד בפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב. אנחנו משוחחים מפני שהוא מאמין שהעובדה שאנחנו מלמדים בנים לא לבכות מקצרת את חייהם ופוגעת בכולנו, כולל הנשים והילדים. 

גבר בוכה
MrKornFlakes / iStockphoto via G
להמשך הפוסט

נופל וקם, נופל וקם: מה בונה את החוסן הנפשי שלנו?

היכולת להתמודד עם קשיים שהחיים מזמנים נבדקה במחקרים רבים, שבהם נמצא שההתמודדות עמם מחשלת אותנו ובונה את החוסן הנפשי שלנו. עם זאת, לא צריך להגזים בחשיפה לאירועים טראומתיים שיכולים ליצור את התוצאה ההפוכה

ברוסית קוראים לה "ואנקה וְסטאנקה", ביפנית "אוקיאגארי-קובושי" ובעברית היא "איש קם חיש", או בשמה העממי "בובת נחום תקום". זהו צעצוע שמרכז המסה שלו נמצא בבסיסו הנמוך, מה שגורם לכך שכל הטיה שלו ימינה שמאלה, מזרחה ומערבה, מסתיימת בכל שהוא נמשך לבסיס הכבד ושב למצב עמידה. לא משנה כמה חזק יבעטו בנחום תקום, הוא יקום במהירות, יעמוד זקוף ויחייך.

גם בחיים שמחוץ לחדר המשחקים יש אנשים שהם "נחום תקום". הם אינם חוששים מפני אתגרים, משברים או מכשולים ומסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות. גם אם אירועים לא נעימים פקדו את חייהם, הם מצליחים להרים את הראש ולהמשיך באומץ הלאה. לתכונה האנושית שגורמת לאנשים לצמוח אחרי פיטורים, גירושים או אובדן עם מינימום משקעי עבר ועכבות קוראים "חוסן נפשי". זהו מדד אישיותי לניבוי היכולת להתמודד עם מצוקה עתידית, המשמש מנגנון הגנה נגד גורמי הסיכון שהחיים מזמנים. [קראו עוד על צמיחה לאחר משבר ואיך היא עשויה לשנות את התפיסה שלכם]

צל של אישה מרימה אגרוף לשמים
Miguel Bruna, Unsplash
להמשך הפוסט

פרפקציוניזם נפשי: למה החיפוש אחר האושר עלול להוביל לדיכאון?

השאיפה לשלמות נוגעת גם לעניין החיפוש אחר האושר, מושג חמקמק שקשה לממש בשלמותו. הבעיה במרדף הזה היא המחשבה שאדם צריך להיות מאושר בכל מחיר, אלא שכל אחד צריך לשאול את עצמו אם העיסוק בעניין משפר את חייו או גורם אומללות

מיליארד סינים אינם טועים, וגם החידות שלהם לא רעות בכלל. למשל "קסם לוכד האצבעות", שהוא חידה פשוטה אך חכמה. אתם מכניסים שתי אצבעות לתוך צילינדר צר עשוי במבוק, כל אצבע מצד אחר. אחרי שהשתחלתם פנימה ונפרדתם מחופש התנועה של האצבעות שלכם, אתם מקבלים את ההנחיה: "עכשיו נסו להוציא אותן". אתם מנסים למשוך את האצבעות אך אבוי, ככל שמושכים יותר כך הצילינדר המתוחכם רק מתהדק עוד והאצבעות נותרות תקועות. איך בכל זאת פותרים את הקסם ושורדים כדי לספר? 

מתברר שכדי להיחלץ מהלוכד כל מה שנדרש הוא לנסות - אבל הרבה פחות. במקום למשוך צריך דווקא להרפות, ואפילו להיות מוכנים לקחת את הסיכון ולדחוף את האצבעות עוד קצת פנימה. טדאאאאם! האצבעות משתחררות לחופשי.

חצים באמצע מטרות
ShadeON / Getty Images / iStockp
להמשך הפוסט

"הרבה יותר מעניין לקלוט את התמונה הגדולה מאשר להסתפק במה שבחרו להראות לכם"

מצחיקה או מציקה? הסטנדאפיסטית והמגישה לאה לב מספרת על החיים באור הזרקורים, התמודדות עם ביקורת ושמירה על הקול הפנימי

"אם ברצונך להיות איש אמת, אל תושפע מאחרים", כתב רבי נחמן מברסלב, מההוגים היהודים החשובים ביותר, והמשיך: "נסה להשתחרר מתלות, מלהיות כפוף תמיד לדעת זולתך. אז תהיה חופשי להיות מי שאתה באמת". קל לומר אבל קשה (מאוד) לבצע, אתם ודאי חושבים. קשה עוד יותר לעשות דבר כזה כשאת דמות ציבורית, ועוד כזו ששנויה במחלוקת.

ביקשתי לבדוק את העניין עם אחת הקומיקאיות הבולטות ביותר בשנים האחרונות - לאה לב. הקומיקאית הצעירה רגילה לעורר סערות וקונפליקטים: היא מופיעה בכל רחבי הארץ, לבד וכחלק מהרכב, משדרת ברדיו וככל הנראה מוכרת לכם מסדרת האינטרנט "הישראליות" או מהשתתפותה בפאנלים טלוויזיונים שונים. ההומור שלה חד, בוטה, מתריס ולעתים קרובות עוסק בנושאים שאנשים מעדיפים לא לדבר עליהם.

לאה לב בהופעה
דודו בכר
להמשך הפוסט

כיצד תנווטו בים המטרות? השתמשו במצפן הפנימי שלכם

החיים מבוססים על מעבר בין משימות, כשבדרך צריך להחליט עד כמה להשקיע במטרה מסוימת ואם לנטוש מטרה אחרת. מה שמוביל את התהליך הוא המצפן הפנימי, שאיתו נולדים אבל צריך לתחזק ולשפר כל הזמן

אתם אבודים בלב ים. השמש שקעה מזמן, השמים מלאים עננים אפורים והאמת המרה היא שאין לכם מושג היכן אתם נמצאים ולאן הרוח נושאת אתכם. אם הסיטואציה הזו נשמעת לכם כמו תיאור מדויק של המושג חוסר אונים, נסו להיכנס לנעליו (הרטובות) של ספן בימי הביניים. חייו של אותו ספן מתחלקים באופן גס ל"לפני" ו"אחרי" המצאתו של מכשיר אחד קטנטן, המצפן. המכשיר הזה אינו מניח למזג האוויר, לגלים המתנפצים או לחשכה המאיימת לבלבל אותו אפילו קצת: הוא תמיד יציג בקירוב את הכיוון צפון.

למרות יכולתו המרשימה, המכשיר אינו מתוחכם: יש בו מחט מתכת (מגנט) שמונחת על פני נוזל. זה הכול. דמיינו שמישהו קבר בבטן האדמה מגנט עצום לפני שנים רבות. למגנט שני קטבים, לאחד קראו הקוטב צפוני, ולאחר, המנוגד לו, נתנו את השם המקורי לא פחות הקוטב הדרומי. החלק המסומן "צפון" על המחט נמשך אל חלקו הצפוני של כדור הארץ, והחלק השני נמשך לכיוון החלק הדרומי שלו. כך אתם יודעים לאן לפנות.

מצפן
Unsplash
להמשך הפוסט

בשם אלוהי המבצעים והסייל, למה אנחנו קונים כל כך הרבה?!

קנייה היא מעשה שדורש משאבים כלכליים למימון ההוצאה ומשאבים נפשיים בשביל להחליט אילו מוצרים לקנות וכמה לשלם עבורם. ככל שקונים יותר כך המחיר הנפשי נעשה גבוה יותר, והדרך להימנע ממנו היא לצמצם את האפשרויות ולהפסיק קצת לקנות

"יש לי חולשה למוצרים למותגים/ העגלה בסופר כמו בחנות צעצועים", שרים חברי להקת "הדג נחש" בשירם המקפיץ "לא מספיק". בשיר האולטימטיבי על תרבות השופינג הם מודים בפה מלא במה שחלקנו מעדיפים להדחיק: אנחנו מכורים. "כל מה שרציתי, כל מה שקניתי/ כל מה שאספתי - זה לא מספיק".

כולנו רוצים, רודפים, קונים ואוספים, ובכל זאת מסיימים בתחושה הקשה של "זה לא מספיק". גם אם לא ממש ברור לנו מה הצורך בקולפן אבוקדו מיוחד או במברשת שיניים מנגנת אנחנו קופצים על ההזדמנות בשמחה, כי היום סייבר מאנדיי, בלאק פריידי או סתם סייל אקראי. ככל שאנחנו קונים יותר כך אנחנו רעבים יותר. אנחנו נכנסים לקניון במטרה לרכוש משהו מסוים ומוצאים את עצמינו קונים הרבה יותר ממה שתכננו, הרבה יותר ממה שצריך. האם זה הסיפור של כולנו? האם זה הסיפור שלכם?

אנשים מחזיקים שקיות קניות
Mark Makela/רויטרס
להמשך הפוסט

שיחת נפש: כך תייצרו שיחות טובות יותר

השיחות הטובות ביותר מתקיימות כשמקשיבים באמת, כך עולה ממחקרים שבדק את העניין. הצד האחר של העניין הוא שמי שרוצה שיקשיבו לו צריך לספר סיפור טוב כדי שתהיה הקשבה משמעותית

"שיחה אמיתית תמיד מכילה הזמנה", אמר המשורר האנגלי דיוויד וויט. "זו הזמנה לאדם שמולך לחשוף את עצמו בפניך, ולומר לך מי הוא ומה הוא באמת רוצה". לרבים מאתנו היו שיחות מרתקות, כאלה שנמשכו לתוך הלילה ומילאו אולנו השראה. יצרנו בהן קשר והרגשנו מובנים באמת. ובכל זאת, זה מעט מתייפייף לומר שכל שיחה היא הזמנה למשהו עמוק יותר. הרי שיחות סלון, שיחות משרד או שיחות בבית קפה הן לרוב לא ההזמנות הכי אמיתיות, והן רחוקות שנות אור מתיאורים של משוררים: "מה הולך?", "אצלי טוב, תודה. ואצלך?", "מעולה". "איזה מזג אוויר טוב יש היום". "נכון, זה יום נפלא לטיול. שמעתי שבסופ"ש יירד גשם", "אוי באסה", "כן, ממש!".

שיחות הן כמו מאגרי מים. תוכלו למצוא מאגרים רדודים ועומדים, אחרים יהיו עמוקים וסוערים ויישאו אתכם למקומות רחוקים ופוקחי עיניים. תוכלו להתבונן בשיחות שלכם ולמצוא בהן עומקים משתנים: סמול טוק, או בכותרת אחרת "שיחות על מזג האוויר", תיקח אתכם אל מכבי שעלתה לגמר ואל הידיעה המסעירה בנוגע להיריון של בר רפאלי. אתם מחליפים פריטי מידע, מהנהנים, אולי מעדכנים זה את זה באירועי חייכם האחרונים. שיחות כאלה הן למל"מיות: לא מועילות ולא מזיקות, כלומר איתן או בלעדיהן העולם היה נראה אותו הדבר. במקרים האלה אתם שוחים במים רדודים ללא סיכון. אף אחד לא נחשף יותר מדי, אבל לאף אחד גם לא לגמרי אכפת מה נאמר שם.

גבר ואישה משוחחים
Unsplash
להמשך הפוסט

ההבדל בין כאב לסבל: האם תצליחו לחמוק מהחץ השני?

הכאב שהחיים מזמנים יכול להיות קשה, אבל התגובה שלנו כלפיו גורמת לנו סבל. הפתרון שמצא לכך הבודהה הוא להתרחק מהכעס על עצמנו ועל העולם ולהתבונן בכאב שלנו מרחוק, והרעיון הזה עומד בבסיסה של מדיטציית המיינדפולנס שרבים מתרגלים

אתם הולכים ביער. העצים סביבכם יציבים וגדולים, הכול כל כך ירוק ויפה, ואתם מחייכים. פתאום אתם מרגישים כאב חד במותן. אתם מניחים את היד על מקום הכאב ומגלים שמישהו ירה בכם חץ! ואם כל זה לא מספיק נורא, אתם רואים במרחק עוד חץ מאיים בדרך אליכם. האם תצליחו לחמוק ממנו? וחשוב לא פחות, מי כיוון אליכם את החץ הראשון ולמה הוא עושה זאת שוב?

זה תרחיש דמיוני עבור כולנו כמעט, מפני שלא באמת סביר להיתקל בקשתים באמצע החיים. אלא שזו רק הדרך שלי להסביר לכם שהחץ הזה קיים באופנים אחרים ושהכאב שאתם חשים אחרי הפגיעה ראשונה הוא אמיתי, אבל הכאב של הפעם השנייה נגרם על ידיכם בלבד.

פסל של בודהה
NAVESH CHITRAKAR/רויטרס
להמשך הפוסט

מעגל הקסמים של הנתינה: מעשה טוב אינו מתבזבז לעולם

נתינה לאחרים ממלאת אותנו בתחושה טובה, וככל שאנחנו מרגישים טוב יותר כך אנחנו נותנים יותר לאחרים. לא חייבים להיות עשירים במיוחד בשביל לתת לאחרים, רק להחליט שזה חלק חשוב בחיים

בסדרה האלמותית "חברים" מתפתחת מחלוקת משעשעת בין ג'ואי טריביאני (מאט לה בלאנק) לבין פיבי בופה (ליסה קודרו): ג'ואי טוען שכל מעשה טוב הוא גם אנוכי, ופיבי מתערבת איתו שתוכל למצוא לפחות מעשה אדיב אחד שאינו כזה. פשוט מעשה טוב שלא יצא לה ממנו דבר: "A Selfless Good Deed". הוויכוח הופך להתערבות.

הניסיון הראשון נכשל כליל. פיבי מתגנבת לחצר של השכן ומנקה את העלים בכניסה, אבל: "הוא תפס אותי והכריח אותי לשתות סיידר ולאכול עוגיות. זה גרם לי להרגיש נפלא. חמור זקן שכמותו!". נחושה בדעתה, פיבי עוברת לניסיון הבא. היא גורמת לדבורה לעקוץ אותה כדי שזו תוכל להיראות קשוחה בפני חברותיה הדבורות."הנה, הדבורה מאושרת, ואני ממש לא". אך ג'ואי מאכזב אותה: "את יודעת מה קורה לדבורים אחרי שהן עוקצות? הן מתות".

המיליארדרים הנדבנים וורן באפט וביל גייטס
Nati Harnik/אי־פי
להמשך הפוסט

תזונה נכונה למוח: מצמצמים את הג'אנק פוד של המידע

התעוררתם בבוקר ומאותו הרגע המוח שלכם מוצף, מותקף ומופצץ בכמויות עצומות של מידע. מרגישים מבולבלים ועייפים? עצרו רגע, חשבו על הדברים ועשו מאמצים להקטין את העומס הקוגניטיבי

"יש לי שתי תשוקות גדולות, לאוכל ולמידע. הילדים שלי אומרים שאחת התשוקות הללו גלויה יותר לעין...". כך נפתחת הרצאת ה-TED שכותרתה "Information is Food" של החוקר ג'יי.פי רנגאסוומי מאוניברסיטת סאות'המפטון. מאחורי הבדיחה הזו מסתתר רעיון רציני מאוד: רנגאסוומי החל לחשוב על מידע כעל מזון שאנחנו מגישים למוח שלנו, ויצא למסע שבו גילה עוד ועוד הקבלות בין תעשיית המזון לבין תעשיית הידע.

פעם, כשרצינו לאכול משהו לארוחת צהריים, היינו צריכים לעבוד קשה. ממש קשה. למשל, ללקט ביערות ימים על גבי ימים עד שמצאנו מספיק אגוזים ובננות טובים לאכילה, ובלילות לצאת לציד עם יתר חברי השבט. עברו הרבה שנים, ואז היינו צריכים לעבד את השדות ולשתול בהם זרעים חודשים ארוכים לפני שיכולנו להפיק מהם אוכל, והעברנו שעות ארוכות בטחינת החיטה, בפשיטת עור הפרה ובהתססת הבירה. היום אנחנו לוחצים על כפתור וכל האוכל שבעולם מגיע אלינו. לכן, לא מפליא שקו המותניים שלנו, ושל האנושות כולה, התרחב.

אנשים עם טאבלט וטלפון סלולרי
Andre Penner / AP
להמשך הפוסט

חמלה: איתכם ברגעים הקשים

רגש החמלה הוא לא ליטוף וחיזוק מרוחקים אלא ממש הזדהות עם כאבו של האחר. אפשר להתאמן ולחזק אותו, ובכך לשפר את החיים

ההגדרה המילונית למילה "רחמים" היא חמלה, ואם מחפשים "חמלה" מוצאים שהפירוש הוא רחמים. אנחנו משתמשים במילים הללו כמילים נרדפות, אחיות, אולי אפילו תאומות. אבל "חמלה" ו"רחמים" לא מקיימות יחסי קרבה משפחתיים, ואם היינו צריכים לצייר דמות מלאת חמלה ודמות שהיא כל כולה רחמים היינו מתארים אנשים שונים לגמרי.

רחמים, הרחמן, הוא בחור גבוה, בריא, עם חליפה יקרה, שממהר להניח את ידו על לבו בכל פעם שמישהו נקלע לצרה ולמלמל "אלי, אלי, כמה אתה מסכן". חמלה החומלת היא אישה עגלגלה, חמה ומלאת אנרגיה וחיות. כשהיא מביטה בילד עזוב או בנערה בוכייה היא לא שומרת מרחק אלא מקיפה אותם בידיה, מחבקת חזק, מנסה לעזור ואומרת בחיוך: "אני פה איתך". [האזינו גם לפודקאסט בנושא הקשבה מקרבת]

הדלאי למה
אי־פי
להמשך הפוסט

חדשות רעות: החדשות לא עושות לכם טוב

העולם המודרני גורם לנו להיות מחוברים כל הזמן לעדכונים חדשותיים, אלא שהתכנים הקשים האלה פוגעים בבריאותנו. ניתוק מוחלט אינו אפשרי אבל בהחלט כדאי לבחון עד כמה החיבור הזה נחוץ לנו ולשנות את מינון החשיפה לחדשות

מאז שהייתי קטנה אני זוכרת מנגינה אחת דרמטית, ואת ההורים שלי מסתכלים בי ברצינות ואומרים בחיל ורעדה: "ששש! יש חדשות". הדיווחים שהוצגו על מסך הטלוויזיה גרמו הרבה פעמים לבטן שלי להתהפך ולידיים שלי לרצות לטפס ולאטום את האוזניים. "נמצאה גופה של ילדה קטנה בירקון", "בפיגוע נהרגו אב ובנו", "שיטפון בשכונה בדרום תל אביב", "מתיחות בדרום", "מבצע צבאי בצפון" או סתם "תקרית ביטחונית" במקום אחר. אם לא קרה אף אסון במדינה שבין הירדן לים, מהדורות החדשות הציגו אסונות טבע מסביב לגלובוס. רעידת אדמה, צונאמי, מפולת סלעים וגשר שקרס.

אלא שכך זה היה פעם, ומהדורות החדשות היו המקור העיקרי לצריכת עדכונים מהארץ ומהעולם. בעידן שאחרי המצאת המכשירים הניידים, כשלכל אחד מאתנו יש חמ"ל פרטי ואנחנו מקבלים עדכונים מדי דקה, היום החשיפה לחדשות בלתי מוגבלת. [קראו עוד על הפחד מהחמצה, ואיך להתמודד איתו]

צונאמי באינדונזיה, דצמבר 2018
Achmad Ibrahim/אי־פי
להמשך הפוסט

למה כדאי לשאול "למה"? על המדע שמאחורי הסקרנות

ההגדרה לסקרנות היא "התנהגות של בני אדם ושל בעלי חיים שנועדה לגשר על פערים בידע והיא מקדמת מחקר, למידה והתקדמות". מחקרים רבים שנעשו בנושא הראו שישנם אזורים במוח שמשתתפים בפעולה שבבסיסה עומדת סקרנות, ושלמרות התחושה שרק ילדים הם סקרנים אפשר להישאר כאלה גם כשמתבגרים

כששואלים אנשים מה דעתם על התנהגות של ילדים, הרבה פעמים הם יאמרו שילדים קטנים גורמים בעיות גדולות - ציורים על הקיר, צלחות שבורות, ארון מבורדק עם תפוזים במגירת הגרביים או חולצה מלוכלכת במקרר. כל זה עוד לפני שמזכירים את הנטייה שלהם להשתמש במילה אחת קטנה אינספור פעמים: "למה השמיים כחולים?", "למה מכוניות נוסעות על גלגלים?", "למה החיפושיות כל כך קטנות?" או "למה לאנשים יש שיער בצבעים שונים?".

עבור רבים מאתנו הדברים האלה נתפסים כמטרידים, אלא שפרופ' ניל דה-גראס טייסון, אסטרופיזיקאי ואסטרונום אמריקאי, דווקא רואה בכך התחלה של קריירה אקדמית. "ילדים הם מדענים מלידה", הוא מסביר בהרצאה שנשא. "הם תמיד מנסים לתלוש עלים של פרח ולבדוק מה קורה לעצמים שנופלים.

ילדה לומדת רובוטיקה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

מה יהפוך ביש מזל למזל טוב?

אנשים רבים מחכים שהמזל יבוא אליהם, אבל האמת היא שהצלחה ומזל דורשים עבודה והתכוונות

בשנת 2006 יצא לאקרנים סרט קליל ומשעשע בשם "אני והמזל שלי" (באנגלית: "Just My Luck"). הסרט מספר על אשלי, נערה שהכינוי "מזליסטית" יהיה קטן עליה. היא מקבלת כל מה שהיא רוצה בלי להניד עפעף, זוכה בכל תחרות גם אם מעולם לא השתתפה בה והעולם פשוט זורק עליה מתנות, אנשים טובים ואירועים נוצצים.

את תמונתו של ג'ק, מושא אהבתה בסרט, אפשר למצוא במילון ליד הביטוי "ביש מזל". כל דבר שיכול להשתבש בחייו לא רק משתבש אלא גם קורס, נופל והורס לו את המעיל. מרפי רוקד ריקוד סטפס מהיר לידו, והוא כל כך מסכן עד שמתחשק לשאול אותו בשביל מה בכלל הוא טורח. הרעיון המשעשע אולי מתאים לקומדיות במשקל נוצה, אבל כשמגיעים לבדוק מחקרית את הקונספט של מזל, מגלים שהוא פשוט לא קיים.

קיוסק בספרד שבו נמכרו כרטיסים שזכו בהגרלת הלוטו הגדולה "El Gordo"
JON NAZCA/רויטרס
להמשך הפוסט

למה אנחנו שואפים לאושר אבל מזניחים את השמחה?

אומרים ששמחה היא האחות הפחות מוצלחת של האושר מפני שהיא תגובה נקודתית לאירוע מסוים לעומת רגש ארוך ויציב שנבנה לאורך זמן. אבל לשמחה יש תפקיד חשוב בהמלך התקין של חיינו וכדאי למצוא את הדברים שעוזרים לנו לשמוח

כשהסרט "צלילי המוזיקה" יצא לאקרנים בשנת 1965 איש לא שיער שהוא יזכה להצלחה מסחררת כל כך, ושלראשונה בהיסטוריה יגנוב ל"חלף עם הרוח" הקלאסי את המקום הראשון ברשימת שוברי הקופות הגדולים של כל הזמנים. אחד השירים המזוהים והאהובים שבו הוא ללא ספק "My Favorite Things" (בעברית: "הדברים שאותי משמחים"), שבו שרה האומנת מריה ריינר, בגילומה של ג'ולי אנדרוז, על הדברים הקטנים בחיים שגורמים לה לחייך.

אם אבקש מכם לציין רשימה המורכבת מחמישה דברים שמשמחים אתכם, מה יהיה בה? האם היא תכלול זנב של פוני, שניצלים עם ציפוי פריך, אווזים, סיר נחושת או בגד לבן? אני מנחשת שלא. הרשימה הנ"ל הצליחה להרגיע ולשמח את מריה והילדים בלב סופת רעמים מפחידה. הסרט כולו הוא חגיגה של אופטימיות, שמחה ילדותית חסרת גבולות, שירים עליזים, ביצועים מושלמים ללא רבב ותחושה נעימה וחמימה. אם יצא לכם לצפות בו ודאי חייכתם בערגה לזמנים שבהם שמחה הייתה משהו שקל להשיג ואפשר לחוות בלי להתנצל ולקבל ממנה עוד ועוד. אתם יודעים, הזמן ההוא כשהייתם ילדים.

האומנת והילדים מהסרט צלילי המוזיקה
אי־פי
להמשך הפוסט

ציניים? כדאי שתשקלו את זה שוב

חוסר אמון בבני אדם נחשב כתכונה איכותית של אנשים מצליחנים, אבל מחקרים הראו שההפך הוא הוא נכון ושתפיסת חיים צינית מובילה לכישלון בעבודה ובמערכות יחסים. מה אפשר לעשות? לוותר על הציניות ולחזור להאמין בבני אדם

לפני חמש שנים טיילתי בבורמה. מה אומר לכם? הטיול בנופיה המשכרים של המדינה והמפגש עם האנשים המיוחדים שחיים בה שינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי המין האנושי. אני, ישראלית שלמדה לא לצאת פראיירית, להיזהר מכייסים, מגנבים ומסתם מוכרים במחירים מופקעים, הסתובבתי עם הגישה המערבית שלי, הגנתי על המצלמה וממש צפיתי את הגזל העתידי.

יום אחד הסתובבתי באיזה פארק, והשמים מעלי התחילו להמטיר נהרות של גשם. חיפשתי מחסה, כשלפתע הגיעה אישה אחת והניחה מטרייה פתוחה מעל ראשי. "היא רוצה למכור לי אותה", חשבתי לעצמי וניסיתי להתרחק ממנה. אבל האישה המשיכה ללכת אחרי, מרימה את המטרייה ומגנה עלי מפני הקילוחים העזים. "בטח יש לה עוד מטרייה", הבטחתי לעצמי בלי להציץ בה, אך כשכבר הבטתי בה ראיתי שלא הייתה לה אחת כזו. אחרי שהגשם פסק האישה חייכה אלי, סגרה את המטרייה שלה והלכה לדרכה.

סדרת הטלוויזיה "המשרד"
Gus Ruelas / ASSOCIATED PRESS
להמשך הפוסט

לזכור לשכוח ולשכוח לזכור: עובדות מפתיעות על הזיכרון האנושי

הזיכרונות שלנו מתקבעים במוח באמצעות קשרים בין נוירונים אבל מחקרים מצאו שאפשר לשנות זיכרונות ישנים, לשתול חדשים על אירועים שלא קרו ולמחוק לחלוטין דברים שכבר נכנסו למאגר

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו במשך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל. כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו. אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

ג'ים קרי וקייט וינסלט ב"שמש נצחית בראש צלול".
REUTERS
להמשך הפוסט

לא על הלוגיקה לבדה: איך תקבלו החלטות טובות יותר?

מצב רגשי, חשיפה מוקדמת למידע, ריבוי אפשרויות בחירה, השפע של החיים המודרניים ועוד משתנים מסיטים בני אדם מהמסלול הרציונלי וגורמים להם להחליט החלטות מוצלחות פחות

אמרה עממית גורסת שכשאירועים מבאסים מתחילים להופיע כדאי להיזהר, מפני שבעקבותיהם יגיעו עוד אירועים כאלה. בלשון העם: "צרות באות בצרורות". אם תשאלו שחקני כדורסל, מאמנים ואוהדים הם יגידו לכם שגם ההפך קורה, ואם שחקן הצליח לקלוע כמה סלים בתחילת המשחק הוא יזכה את קבוצתו בנקודות נוספות ברגע שמישהו יעביר לידיו את הכדור. "אפקט היד החמה", קוראים לזה. אם מתאמצים, מוצאים לכך צידוקים סמי-מדעיים: למשל, אפשר להניח ששחקן שהצליח לקלוע כמה פעמים יתמלא ביטחון עצמי וישפר את יכולת הקליעה שלו, או שהוא בורך ביום חיובי במיוחד מבחינה פיזית ומנטלית. 

במשך שנים ארוכות הובילה אגדת "היד החמה" מאמני כדורסל שהורו לשחקנים למסור את הכדור לאלה שיש להם אחוזי הצלחה גבוהים. כל זה היה טוב ויפה, עד שהגיע הפסיכולוג פרופ' עמוס טברסקי והוכיח שאין קשר בין קליעה אחת לבין הבאה בתור. יותר מזה, הסיכוי להמשיך לקלוע אחרי שלוש זריקות מוצלחות רק יורד.

מהטמה גנדי
REUTERS
להמשך הפוסט

"אנחנו חייבים ללמוד לא רק איך להיכשל אלא גם איך להצליח"

הסופר יובל אברמוביץ' כתב ספר שנעשה רב מכר במהירות רבה. בריאיון עמו הוא מספר על הקושי להתמודד עם ההצלחה המהירה ומסביר שזה נובע מהעבודה שהחברה שבה אנחנו חיים אינה יודעת איך להתייחס למצליחנים ושהמצליחנים עצמם אינם יודעים מה לעשות עם המעמד החדש

"הצלחה אינה המפתח לאושר, האושר הוא המפתח להצלחה. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה, תהיה גם מוצלח". כך הסביר פעם אלברט שווייצר הצרפתי-גרמני שהיה פילוסוף, רופא ומוזיקאי ידוע, שגם זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1952.

אם תשאלו את יובל אברמוביץ', שווייצר צודק לגמרי. אברמוביץ', שמדלג בין כמה קריירות (משחק, כתיבת ספרי "הרשימה", הרצאות והיותו אב לשתי בנות), מעיד על עצמו שהוא אדם מאושר, אבל גם מספר שלא תמיד זה היה כך: "אם היית שואלת לפני שנתיים-שלוש כש'הרשימה' פרץ והייתי בצונאמי של תשומת לב עולמית, הייתי אומר לך שבסולם של 1 עד 10 אני מאושר בערך 4", הוא אומר.

אנשים על פסגת הר
Getty Images IL
להמשך הפוסט

חברים טובים: הוראות הפעלה

בחברויות משמעותיות יש מידה רבה של כנות ושל שיתוף, וחברים טובים עוזרים לנו להיות מאושרים. קיומן של מערכות יחסים כאלה אינו מובן מאליו ובשביל לשמור עליהן יש צורך בהשקעה תמידית

אומרים שאי אפשר בלי חברים ושחברים הם הדבר הכי חשוב שיש. סיפורה של דנה רחוק מלתאר חברות שכזאת: בכל פעם שנפגשה עם עינת היא הרגישה קצת פחות טוב. עינת דיברה בקול רם, השתלטה על השיחה ומדי פעם שרבבה לתוך סיפוריה אזכורים לאירועים שדנה התביישה בהם. אחר כך היא הייתה מתנצלת בפני דנה מעומק הלב אבל האמת היא שצרותיה של דנה שעשעו אותה והיא חשבה שדנה ילדותית ודרמטית. דנה מעולם לא הרגישה שעינת מעריכה אותה ומשרה עליה ביטחון, ופעמים רבות תהתה מדוע הן חברות בכלל.

במדור הקודם סיפרתי שחברים יכולים לגרום לכם לחוות עוד ועוד רגעי אושר וליהנות משביעות רצון, מבריאות טובה ומאריכות ימים. אבל השבוע אני מסייגת - כל היתרונות הנפלאים הללו תקפים לגבי חברויות טובות ומשמעותיות. על פי מחקרים שונים, לא משנה אם יש לכם קבוצת חברים ענקית, או שבפייסבוק שלכם כתוב "נמצא במערכת יחסים", איכות מערכת היחסים היא שחשובה. כמה עומק וכנות יש במערכות היחסים שלכם? עד כמה אתם יכולים להירגע, להישען אחורה ולדעת שיקבלו אתכם בזכות עצמכם?

איך תדעו אם החברות ביניכם חיובית?
pixabay
להמשך הפוסט

חברות טובה מאריכה חיים ומגדילה אושר

מחקרים מראים שרשת חברתית גדולה וחזקה משפיעה על חיינו בכל המובנים ומבטיחה הצלחה בהתמודדות עם קשיים

בטקס פרסי הגראמי של שנת 1971 זכתה קרול קינג בפרס "השיר הטוב של השנה" לשירה: "You've Got a Friend". "כשאתה מדוכא ומוטרד, וצריך קצת יחס אוהב. כששום דבר לא מסתדר. עצום את עיניך וחשוב עלי, אני אהיה שם מיד, להבהיר את החשוך שבלילות", שרה קינג מול הפסנתר התמידי שלה. "אתה רק צריך לקרוא בשמי, ואתה יודע - איפה שלא אהיה, ארוץ לקראתך. חורף, אביב, קיץ או סתיו, כל מה שאתה צריך לעשות, זה לקרוא לי".  

"אנשים אחרים חשובים לנו", כך היה פותח פרופ' כריסטופר פטרסון המנוח את הרצאותיו. פטרסון, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מישיגן, הכיר מקרוב מחקרים רבים שהראו שחברים אינם רק שותפים לבירה, אלא באמת משפיעים על חיינו. בחברת אנשים אהובים אנחנו מרגישים עונג, משמעות, ביטחון, אהבה, שמחה, סיפוק והכרת תודה. אנחנו צריכים אנשים אחרים כדי לשחק, לאהוב ולעבוד.

לא רק עם מי לצאת לבירה
pixabay
להמשך הפוסט

עבד של הזמן: 10 שיטות לניהול זמן יעיל

כל אדם מבזבז המון זמן שבו הוא עושה דברים לא מאוד חשובים. כך תתמודדו עם הבעיה ותצליחו לתכנן את זמנכם כך שתהיו יעילים יותר וממוקדים יותר

מה הייתם עושים אם הייתי אומרת לכם שיש לכם 55 ימים לעשות ככל העולה על רוחכם? חלק מכם היו מנצלים את הזמן כדי לטוס לחו"ל ולגלות תרבויות חדשות, אחרים היו משקיעים בתחביב שהוזנחו, לומדים שפה חדשה, מציירים, אופים או משפצים את הדירה.

ומה היה קורה אם הייתי נותנת לכם את 55 הימים הללו בכל שנה? כמעט חודשיים של זמן לעצמכם אחת לשנה, כל חייכם! לא תאמינו, אבל הזמן הזה קיים בחייכם, אלא שאתם פשוט מבזבזים אותו.

להפסיק לרוץ אחרי מחוגי השעון
pixabay
להמשך הפוסט

דחיינות 2.0: הרוצח השקט של הזמן שלכם

הדרך לביצוע משימה היא לעתים ארוכה ומפותלת ויש בה הררי משימות לא מתוככנות ש"פשוט חייבים להשלים עכשיו". זה סוג של דחיינות שצריך להתמודד איתה עוד לפני שהיא מתחילה

"איך אמרת שזה קרה?", שאל הרופא את המטופל המשונה שלו בזהירות. "אמרתי לך, דוקטור", השיב מנשה הפצוע מתוך פנים חבושות וידיים מגובסות, "היאק השעיר בעט בי כשניסיתי לגלח אותו". "אהה", מלמל הד"ר המבוגר, "ולמה עשית את זה?", המשיך, מנסה לא לפגוע ברגשותיו של החבול. "כי הייתי צריך לשלם לבנק הדואר כמובן", הסביר האיש בקוצר רוח. "הייתי חייב לשלם!".

מנשה החבול בסך הכול רצה לשלם את הקנס שקיבל בבנק הדואר. יש לו אחר צהריים פנוי, והדוח הישן כבר עוד רגע צובר ריבית. אך אבוי, הוא גילה שהוא צריך לתדלק את המכונית. "בסדר", מחליט מנשה, "אלך לתחנת הדלק הקרובה ברגל ואקנה כמה ליטרים". הוא כבר מתחיל בצעידה כשמחשבה מטרידה עולה בראשו: בתחנת הדלק יש הנחות לחברי מועדון, ותוקף הכרטיס שלו בדיוק פג. מזל שלשכנו הטוב, גדעון, יש כרטיס כזה בדיוק.

תפסיקו לגלח יאקים מסכנים
pixabay
להמשך הפוסט

לחפור זה מדכא: נשים לוקות בדיכאון יותר מגברים בגלל חשיבת יתר

חלק ניכר מהנשים נוטות לנתח מצבים שונים, להסביר את ההתרחשויות לעצמן ולאחרים, לעבד את החוויות ולמסגר אותן ולכן הן חשופות לדיכאון הרבה יותר מאשר גברים

ג'ייסון הידלי, במאי ומפיק של סרטים קצרים, יצר עם חברתו השחקנית מוניקה ברברו סרטון שרבים מכם יוכלו להזדהות איתו. "אני לא יכולה להתמודד יותר עם כל הלחץ הזה", אומרת מוניקה במבט מיוסר. "אני מרגישה שזה כאב פיזי שמשתלט עלי", היא ממשיכה, "אני פוחדת שזה לא ייפסק לעולם". ג'ייסון מביט בה, תוהה מה עליו לומר ולבסוף מציע בשקט :"את יודעת שיש לך מסמר במצח, נכון?".

"זה לא קשור למסמר!", כועסת מוניקה. "את בטוחה?", הוא מנסה, "אני בטוח שאם נוציא אותו...". "תפסיק לנסות לתקן אותי!", פניה נעשים כעוסים. "אני לא מנסה לתקן אותך", מתגונן ג'ייסון, "אבל אולי המסמר הוא מה שגורם לך להרגיש רע". "אתה תמיד עושה את זה", רוטנת מוניקה, "מנסה לתקן דברים כשכל מה שאני צריכה זה שתקשיב לי", היא כמעט צועקת. "יש לי תחושה לא נעימה, אני לא מצליחה להירדם וכל הסוודרים שלי קרועים. כולם!", היא מתייפחת. ג'ייסון ממלמל: "כן, זה נורא", אבל מביט בה במבט של "לעזאזל איתך, אישה! יש לך מסמר במצח!".

אישה מתלבטת
pixabay
להמשך הפוסט

מצפה לכם שיחה קשה? שמונה שאלות שיעזרו לכם להפוך אותה לקשה פחות

מדי פעם אנחנו חייבים לנהל שיחה קשה עם אנשים קרובים לנו. בשביל שלא נצא ממנה בלי הישגים כדאי להתכונן מראש

גם אם לא יצא לכם לראות את הסרט שובר הקופות "אפולו 13" תוכלו כנראה לצטט את השורה המפורסמת שאמר ג'יימס לוול (טום הנקס בסרט): "יוסטון, יש לנו בעיה". הציטוט הקליט נכנס לרשימת 100 הציטוטים הזכורים ביותר בקולנוע האמריקאי בדירוג שנעשה על ידי מכון הסרטים האמריקאי. מאז ועד היום אפשר לשמוע אנשים שונים מחייכים ומבשרים לקרובים להם שיש בעיה שצריך לבדוק.

פעמים רבות קורה שגם כשכבר החלטנו שיש בעיה במערכת היחסים שלנו עם החברה הטובה, בן הזוג, הבוס או אימא אנחנו דוחים עוד ועוד את ההודעה הדרמטית ואת השיחה שתבוא אחריה. אנשים לא אוהבים לנהל שיחות שיש בהן קונפליקט, מידה של האשמה או בירור. אף אחד מאיתנו לא אוהב שיחות קשות. אנחנו חוששים להחמיר את המצב, לפגוע ביחסים שנרקמו ולהביך את עצמנו. כשאנו דוחים שיחות קשות אנו פוגעים במערכות היחסים ובדימוי העצמי שלנו, וחיים זמן לא מבוטל במציאות שאינה מקובלת עלינו. כמו מבחן מאתגר במיוחד, או פרזנטציה חשובה, אם נהיה מוכנים מספיק נגיע כשאנחנו רגועים ונינוחים נוכל לצלוח שיחות קשות ואפילו ללמוד מהן.

אנחנו צריכים לדבר
pixabay
להמשך הפוסט

שמחים כשתכניות מתבטלות? מה זה אומר עליכם

השתמשו בשמחה על ביטול אירועים מתוכננים בשביל להבין למה אתם מתחייבים לעשות דברים שאתם לא מעוניינים בהם

בספר "ימי שלישי עם מורי" מיץ' אלבום מספר על מפגשיו השבועיים עם מורי שוורץ, המרצה האהוב עליו באוניברסיטה שעתה גוסס, ועל התהייה המשותפת שלהם בנוגע למשמעות החיים. באחד המפגשים אומר מורי לאלבום: "התרבות שלנו אינה גורמת לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אנחנו מלמדים את הדברים הלא נכונים. אתה צריך להיות חזק מספיק בשביל לומר לעצמך שאם התרבות הזאת אינה מתאימה לך, אל תקנה אותה. צור לך תרבות משלך. רוב האנשים אינם מסוגלים לכך". זאת יכולה להיות עצה נהדרת - לצרוך רק תרבות שגורמת לנו אושר, להתאים את המעגל החברתי לאישיות ולשמחה שלנו ולמלא את חיינו בפעילויות בעלות משמעות. לרוע המזל, It's easier said than done.

איך, למען השם, מורידים את המטרות הנעלות לארץ בני האדם ומבררים מה אנחנו באמת רוצים לעשות ומה אנחנו עושים סתם כי לא נעים? איך יודעים מי מהחברים באמת גורם לנו אושר ומי מכבה את ההתלהבות שלנו? ובאילו משימות אנחנו צריכים להשקיע את זמננו בשביל להיות מאושרים? כדי לענות לכל השאלות הנ"ל (ועוד רבות אחרות) אבקש מכם לעשות היכרות עם המונח שילווה אתכם מעתה והלאה: Cancel Elation, או בעברית "חדוות הביטול".

שמחה בגלל ביטול תכניות
Getty Images IL
להמשך הפוסט

הדרך להצלחה ולאושר דורשת מכם להחליט להיות החלטיים

מדי יום אתם מקבלים המון החלטות, חלקן מהותיות ואחרות פחות. לפניכם שש הצעות שיעזרו לכם לקבל את ההחלטות האלה בחוכמה

ירדן הקטן ואביו נכנסו לחנות ממתקים קטנה. ירדן הביט במדפי הממתקים בבלבול: הוא אוהב סוכריות גומי, אבל יש כל כך הרבה סוגים! הוא מת על מסטיקים, אבל גם כאן הבחירה מרובה. סביבו היו סוכריות על מקל, מרשמלו, חטיפים ושוקולדים. הבחירה קשה כל כך, והוא אוהב את כולם. הוא מעמיס עוד ועוד לזרועותיו הקטנות והממתקים נופלים ארצה ומתפזרים. "קדימה", מזרז אותו אבא. ירדן שולח יד ולוקח חטיף שוקולד, מביט בו רגע ופוזל לצדדים, מניח את השוקולד במקומו ומחליף אותו בסוכריה על מקל. "אני ממש ממהר", מזכיר אבא, והקטנטן ממשיך לקחת ממתקים ולהחזירם למקום. העיניים שלו מרצדות ונעות במרחב, תרות אנה ואנה בריקוד בלתי פוסק. "טוב", החליט אבא, "אנחנו חייבים ללכת". הוא מתחיל לצאת מהחנות בלי שקנה לבנו דבר. "אני מצטער", אמר בכנות, "פשוט אין לי זמן". אם מישהו היה אוסף את דמעותיו של הילד השבור, מפלס הכנרת היה מטפס פלאים.

אנחנו מקבלים אלפי החלטות מדי יום. ישנן החלטות קטנות שהשפעתן על חיינו שולית, כמו מה לאכול בארוחת הצהריים שלנו. אחרות גדולות יותר, ומשקלן מניח על כתפינו משקולות כבדות. האם לומר "כן" לשאלה "התינשאי לי"? האם לקבל על עצמי את הקידום? האם להעתיק את המגורים לעיר חדשה? האם להביא לעולם ילד, ומתי? פעמים רבות אנחנו מתמהמהים עם קבלת ההחלטה ואז משלמים מחיר כפול - גם מחירו של הזמן שבילנו באי ודאות, וגם את המחיר על עצם היכולת להחליט, כי העולם התקדם בלעדינו. אין ספק, החלטות זה עסק מורכב.

קבלת החלטות: באיזו דלת לבחור?
pixabay
להמשך הפוסט

רוצים שיסלחו לכם? בקשו סליחה כמו שצריך

אנחנו יכולים להיפגע מאנשים אחרים ויכולים לפגוע בהם בעצמנו. כשזה קורה, חשוב לדעת איך להתנצל כדי שהסליחה תהיה אפקטיבית

רנדי פאוש היה פרופסור אמריקאי למדעי המחשב, שככל הנראה היה נותר אלמוני לולא נשא נאום מפורסם שגם עובד לספר בשם ההרצאה האחרונה. הרצאה זו היתה הפעם האחרונה שבה פאוש עלה על דוכן הנואמים של אוניברסיטת קרנגי מלון, מכיוון שזמן קצר אחריה הוא מת מסרטן הלבלב. בין המסרים הכנים, ההומור המפתיע וזרימת הרעיונות הקולחת אפשר למצוא את התייחסותו להתנצלות: "כשמתנצלים לא בלב שלם ובחוסר כנות עדיף לא לעשות את זה בכלל. התנצלות מהסוג הזה גרועה יותר מכיוון שהיא מעליבה את האדם שנפגע", אמר פאוש. "אם עשיתם משהו רע ופגעתם באדם אחר, הפגיעה הזו נשארת שם כמו דלקת. התנצלות טובה פועלת כמו אנטיביוטיקה והתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים".

נדמה שיש כמה סימנים לבואו של הסתיו הקצר בארצנו: חגי תשרי, שרב כבד, ציפורי נחליאלי מקפצות במדשאות ובקשות הסליחה הממלאות את הרשת החברתית, הודעות הוואטסאפ וכל שיחה שמתקיימת לפני יום הכיפורים. בקשות המחילה אכן רבות, וצריך לשאול כמה מהן מתאימות לסליחה האמיתית שמתאר פאוש ואיך אפשר לייצר התנצלות טובה שיוצאת מן הלב ונכנסת היישר אל לבו של הצד הפגוע. באחד המדורים הקודמים דיברתי על תהליך הסליחה העצמית, וכעת הגיע הזמן לבחון סליחה בין אנשים. 

נערות מתחבקות
pixabay
להמשך הפוסט

האמינו בעצמכם, זה ישתלם לכם

יש אנשים שמאמינים שהאינטליגנציה והיכולות שלהם הן מצב נתון ואחרים חושבים שאפשר ללמוד ולשפר אותן. ככשהם נתקלים באתגרים אפשר לראות מי מחזיק בכל אחת מהגישות האלה

מרווה קולינס הייתה מורה במשך 14 שנים במערכת החינוך של שיקגו. במהלך השנים היא ראתה שילדים מסוימים זוכים לחינוך משובח ומקבלים מענה לצורכיהם ולבעיותיהם בעוד שאחרים יכולים רק לקנא בהם. יום אחד היא החליטה לעשות מעשה, הודיעה על התפטרותה ומשכה את כספי הפיצויים שלה. לאן פנתה קולינס עם 5,000 הדולרים שקיבלה? היא לא יצאה לטיול בפיליפינים אלא נותרה קרוב מאוד למקום שבו לימדה, רק שהפעם היא הייתה המנהלת של בית ספר פרטי משלה.

בשביל להתקבל לבית הספר של קולינס התלמידים נדרשו להיות כישלון בכל קנה מידה אפשרי: נשירה מבתי ספר אחרים, עבר של בעיות לימודיות ואם היו גם בעיות התנהגות מה טוב. כך היא אספה ילדים מהשכבות החלשות ביותר של שיקגו, כמה מורים חדורי מוטיבציה ושיטת לימוד מיוחדת שפיתחה. התלמידים שהוגדרו ככישלונות על ידי מערכת החינוך, מוריהם הקודמים ולעתים גם הוריהם הראו שיפור משמעותי בהישגיהם כבר בשנה הראשונה. מדי שנה הם הצליחו יותר ובית הספר הניסויי של קולינס נעשה מפורסם, שיטת הלימוד שלה החלה להילמד בסמינרים חינוכיים ובשנת 1981 גם נעשה סרט שתיאר את סיפור חייה.

מצליח מי שחושב מתפתח
pixabay
להמשך הפוסט

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים "יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

ללא רבב, זה לאו דווקא חיובי
unsplash
להמשך הפוסט

מנפצים את המיתוסים על ניהול זמן

בחנו את עצמכם: באילו המיתוסים על ניהול זמן אתם מחזיקים? לאחר שתדעו מהם תוכלו ללמוד כיצד להתמודד עמם

לתאנוס, נבל-על חייזרי סגלגל מהיקום הקולנועי של מארוול, יש מטרה אחת: לאסוף את שש אבני האינסוף, שבעזרתן יזכה בכוח בלתי מוגבל ויוכל לעשות מה שבא לו עם אוכלוסיית הגלקסיה (הכתבה אינה מכילה ספוילרים). הוא מוכן לעשות הרבה בשביל לקבל את האבנים הללו ואינו בוחל ברצח, בעינויים, ובהשמדה של כוכבי לכת שלמים.

אחת משש האבנים היא אבן הזמן. מי שמחזיק בה יכול לעצור את הזמן, להאט או להאיץ אותו, לחזור לעבור או לעוף אל העתיד. אם נניח בצד את אנסמבל השחקנים המרשים ואת המיתולוגיה הקומיקסית הענפה, אפשר להודות שכל אחד מאתנו היה שמח להחזיק באבן שכזו. כמה נפלא היה לחזור אל הזמנים שאהבנו, להציץ אל העתיד ולראות מה הוא צופן, לסיים את כל המטלות לפני שמגיע הערב, לגרום לאירועים מבאסים לחלוף במהירות ולהאריך עוד ועוד את השהות במקומות אהובים. 

חול זורם בכפות הידיים
unsplash
להמשך הפוסט

כשאתם לומדים איך למות אתם יודעים איך לחיות

כולנו יודעים שנמות יום אחד אבל מדחיקים את הידיעה הזו. ההכנה הטובה ביותר למוות היא להפסיק להתעלם ממנו כדי ללמוד איך למצות את חיינו

בחלקו האחורי של ראשנו ישנו מידע חבוי. אנחנו לא נזכרים בו, אולי בכוונה, עד שאנחנו מקבלים תזכורת כואבת שהוא שם. הידיעה על אופיים הסופי של חיינו שייכת לסוג כזה של מידע.

במוצ"ש האחרון נכנסתי לפייסבוק, התעדכנתי בתמונה של חברה, התחלתי לצפות בסרטון שמישהו העלה ואז הגעתי לפוסט כואב שנפתח במילים: "בלילה שבין שישי לשבת נפטרה חן יהושע מדום לב בשנתה". הכרתי את חן דרך חברה משותפת. בכל פעם שראיתי אותה היא שרה באופן שגורם ללב להתרחב, בפשטות ובצניעות. כשהיא שרה היה מאוד קל להאמין שהחיים יפים ופשוטים. אפשר היה לשמוע את החיוך שלה כשהיא שרה, גם אם עצמתם את העיניים. היא הייתה רק בת 28, צעירה, מלאת כישרון, אדיבה ויפה. הכתבה הזאת מוקדשת לזכרה. 

עמידת ידיים על צוק
unsplash
להמשך הפוסט

מה שלמדתי מהאמזונס

יוסי גינסברג, מחבר "בחזרה מטואיצ'י", בשיחה על החיים, הישרדות, חלומות והמפגש הקרוב עם המוות

תוכלו להאזין לשידור, ולצפות בו לבחירתכם.

"מה שגרם לי לרצות להשתתף בסרט היתה העובדה שזה סיפור שמספר על גרעין הלחימה שיש בכל אחד מאיתנו", סיפר דניאל רדקליף בראיון שנתן עם צאת הסרט "בחזרה מטואיצ'י" (באנגלית: "Jungle"). "ריתק אותי לדעת שמאוד קשה לגרום לאנשים פשוט לוותר. הסיפור של יוסי מספר על היצר האנושי שמסרב למות".

להילחם על החיים - ולנצח
אלבום אישי
להמשך הפוסט

לא מושלמים, אבל לגמרי בסדר

ישנם אנשים שתמיד רוצים להספיק עוד ולהיות הטובים ביותר, וישנם אנשים שרוצים להשתפר במה שכבר יש להם. ארבע שאלות שיעזרו לכם להבין: האם אתם פרפקציוניסטים או אופטימליסטים?

מר וגברת ואן דורט פשוט חייבים שהחתונה של בנם הצעיר והמוכשר, ויקטור, תהיה מושלמת. "זה יום נחמד, לחתונה מהוללת", שרה הגברת ואן דורט. "נערוך חזרה, כדי שהכול יתנהל כשורה", מזהיר בעלה. "נקווה שמה שיתרחש, יהיה בדיוק מה שתכננו", מתפללת הגברת, "ששום דבר לא צפוי לא יפריע לאווירה", ממשיך מר ואן דורט. "ושכל דבר קטן, כל דבר יחיד, מיקרוסקופי וקטן, יתנהל בדיוק לפני התכניות שלנו", הם שרים יחד בהרמוניה מושלמת.

כששרים שיר שמהלל שלמות זה כמעט כמו לשלוח הזמנה ישירות לביתו של מרפי. ובאמת, בהמשך הסרט "חתונת רפאים", של הבמאי טים ברטון, הוא רצף של דברים שמשתבשים. חתן שמת וקם לתחייה, קפיצה זריזה אל עולם המתים, רוצח משוחרר והמון אמונות טפלות.

להיות שלם גם בלי להיות מושלם
unsplash
להמשך הפוסט

ארוז מהפסיכולוגיה החיובית: אילו עקרונות כדאי לקחת לחופשה הבאה?

אנחנו מתכננים את החופשות שלנו בקפידה, מזמינים מראש ומצפים להן זמן רב אך לא תמיד מצליחים ליהנות. אלה כמה צעדים שיעזרו לכם לחזור מחופשה וגם לזכור אותה לטובה

אחד השירים ששימש כצלצול שלי במשך תקופה לא מבוטלת היה "פסק זמן" של אריק אינשטיין. "לקחת פסק זמן ולא לחשוב", כתב ושר אינשטיין בקולו המזוהה. "לשבת מול הים ולא לדאוג. לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים. אני יודע שזה לא הזמן, בעצם גם אני עוד לא מוכן. אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה".

אני זוכרת שבכל פעם שמכשיר הטלפון הקטן שלי ניגן ורקד השתמשתי בקולו הנעים של אינשטיין ובמסרים המרגיעים שכתב בשירו כדי להכניס קצת מהחופשה השלווה שסיפר עליה לחיי העמוסים תמיד. אני כותבת לכם מאגם בראייס באיטליה, כשהחופשה שלי כבר כאן. ובכל זאת, המחשבות על אושר ועל איך מקבלים ערך מוסף גדול יותר, גם מחופשה, אינן מניחות לי.

יצאנו לחופשה, כבר נשוב
unsplash
להמשך הפוסט

האמת על באמת: איך תהיו יותר אותנטיים?

אנחנו בונים לעצמנו הגנות מפני העולם החיצוני ולומדים מוקדם בחיינו מה מותר ומה אסור להגיד ולעשות. אבל כדי לבנות מערכות יחסים עמוקות ולחוש שייכות עליכם להיות נאמנים לעצמכם

ברוני וור (Bronnie Ware) עבדה כאחות במוסד לחולים סופניים באוסטרליה. על אף שעבודה מהסוג הזה נשמעת די מדכאת, וור מספרת שהשיחות עם החולים הנוטים למות גרמו לה להעריך מחדש את החיים, לקבל פרספקטיבה רחבה יותר ולחשוב על חייה מחדש. בבלוג שלה ובספר חמש החרטות הגדולות של העומדים למות היא מתארת את תובנותיהם של האנשים שהגיעו עד הסוף, השילו כל מעטפת של נראות חיצונית ושל רושם והסתכלו למוות - ולחיים שחיו - עמוק בעיניים. החרטה שחזרה שוב ושוב אצל אוכלוסיית הגוססים הייתה: "הלוואי שהיה לי אומץ לחיות את חיי באופן שנאמן לעצמי, ולא כפי שציפו ממני אחרים".

גם אנחנו, אלה שנותרו להם עוד כמה שנים לחיות, יכולים להבין שחיים אותנטיים הם דבר חיובי. מה יכול להיות רע בהתנהגות שמתאימה לאמונות ולערכים שלנו, מעגל חברים שממלא אותנו באנרגיה והימנעות משקרים, מאי דיוקים ומאירועים שנואים? אבל מתברר שהדרך אל האותנטיות המיוחלת רצופה ברגעי "לא נעים לי".

אנשי הלב השלם - למה אנחנו לא אותנטיים?
unsplash
להמשך הפוסט

לו היינו רוטשילד היינו יודעים במה להשקיע את הכסף שלנו

חולמים שיום אחד תוכלו לצאת מהקשיים הכלכליים ולעשות מה שאתם רוצים? כדאי לזכור שכסף אכן מוביל ליותר אפשרויות בחירה אבל האושר מגיע רק אם משקיעים אותו בדברים הנכונים

המחזמר "כנר על הגג" לפי הספר "טוביה החולב" שכתב שלום עליכם הוא אחד ממחזות הזמר הכי מצליחים ומוכרים בברודוויי, עם תשעה פרסי טוני נוצצים. השיר המפורסם ביותר מאותה הפקה מוצלחת הוא "If I Were a Rich Man", או "לו הייתי רוטשילד" בגרסה העברית. "לו הייתי רוטשילד", חולם טוביה העני, "הייתי אז בונה לי בית מאבן, בית נאה, עם גג אדום, שלוש שורות מדרגות על יד הקיר", הוא מזמר במה שנשמע כמו יידיש. "ובאחת - רק עולים, בשנייה - רק יורדים, השלישית לא תוביל לשום מקום, רק שידעו שזה ביתו של גביר!".

עם יד על הלב, מי מאתנו לא חלם פעם על הרגע שבו יוכל להשתחרר מהעול הכלכלי ופשוט לעשות מה שבא לו באותו הרגע? לטוס לקצה השני של העולם, סתם כי מתחשק. להכיר תרבויות חדשות, להחנות מכונית מנקרת עיניים בחנייה, לשדרג את הדירה, להיכנס לחנויות מעצבים בלי להסתכל על תג המחיר ולאכול במסעדות מישלן כל יום. אח, לו רק היינו רוטשילד.

כנר על הגג
ז'ראר אלון
להמשך הפוסט

לסגור את המינוס הנפשי

5 דרכים שיעזרו לכם להתגבר על הטיית השליליות ולראות את החיים באור חיובי

"משחקי מוח" היא סדרה דוקומנטרית בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, שבה מוצגים ניסויים אינטראקטיביים, אשליות חזותיות ופעלולי מוח אחרים החושפים את האופן שבו פועל המוח. באחת התוכניות הצליח המנחה למכור שטר רגיל לחלוטין של 20 דולר במחיר מופקע של 40 דולר (כלומר כפול ממה שרשום עליו).

איך זה קרה? הוא הציג בפני המשתתפים את השטר והכריז על מכירה פומבית שמתחילה בדולר אחד. למנחה הערמומי היה עוד שפן בכובע: נוסף על כללי המכירה הפומבית הרגילה, גם מי שיציע את הסכום השני בגודלו יצטרך לשלם את הסכום שהיה מוכן לשלם אם היה זוכה. מספרם של המשתתפים במכירה הצטמצם ככל שהמשחק התקדם עד שנותרו שניים, אחד מהם הציע 20 דולר והאחר 19 דולר. אף אחד לא רצה להפסיד, וכך ההצעות עלו ועלו עד שהגיעו ל-40 דולר! המשמעות היא שהזוכה קנה לעצמו שטר של 20 דולר  במחיר מציאה של 40 דולר, והמפסיד תרם 39 דולר. הוגה הניסוי האכזרי הזה הוא פרופ' מרטין שוביק, כלכלן מאוניברסיטת ייל, שרצה להראות כיצד שרשרת פעולות רציונליות יכולה להוביל לתוצאות לא רציונליות.

למה אתה שלילי?
pixabay
להמשך הפוסט

האמינו בעצמכם, זה עובד

היכולת להתמודד עם קשיים ואתגרים נובעת מתחושת המסוגלות העצמית שלנו. אלה הם חמשת הרכיבים שעוזרים לה להתפתח במהלך החיים

אמיליה קלארק, שמגלמת את מלכת הדרקונים בסדרת הלהיט "משחקי הכס" של HBO, פשוט עפה על הדמות שלה: "לדאינריז יש כוח מתפרץ. שום דבר לא יכול לעמוד בדרכה, היא מאמינה בעצמה ומוכנה לעשות הרבה כדי להשיג כל מה שהיא רוצה".

אחד הדיאלוגים החזקים שלה היה מול המנהיג ג'ון סנואו (השחקן קיט הרינגטון): "העברתי את חיי בגלות. כל כך הרבה אנשים ניסו להרוג אותי, ואני בכלל לא זוכרת את שמותיהם", סיפרה בלי להשפיל מבט. "נמכרתי כמו סחורה. כבלו אותי, בגדו בי, פגעו בי ואנסו אותי. אתה יודע מה החזיק אותי במשך כל השנים הללו בארצות אויב? אמונה. לא אמונה באל, באגדות או מיתוסים, אלא אמונה בעצמי. אמונה בדאינריז טארגאריין. העולם לא ראה דרקונים במשך מאות שנים עד שהדרקונים שלי נולדו וצבא הדות'ראקי לא חצה ים מעולם, הם עשו זאת בשבילי", תיארה את הבלתי ייאמן שחוללה. "נולדתי לשלוט בשבע הממלכות, ואני אעשה זאת". כל הכבוד, ג'ורג' ר.ר. מרטין, הצלחת להגדיר מסוגלות עצמית.

דאינריז טארגאריין וג'ון סנואו, מתוך הסדרה "משחקי הכס"
Macall B. Polay/אי־פי
להמשך הפוסט

להוציא מהמציאות את המקסימום

על אחותה הקטנה, האנרגטית ומלאת החיים של הפסיכולוגיה המסורתית: תגובה לכתבה "ביושר ובאושר: הסיפור הלא חד צדדי על פסיכולוגיה חיובית"

"כל רעיון חדשני באמת נשמע מופרך ומטורף בתחילה", נהג לומר פרופ' אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי שנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית. אפשר לומר שהפסיכולוגיה מעולם לא נחשבה לתלמידה המבריקה בכיתה. חברותיה המדעיות "הרציניות" יותר, דוגמת הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה נהגו לשנן באוזניה שהיא אינה מדויקת כמותן. הן רק שכחו לציין שהן חוקרות אטומים ויצורים חד תאיים. יצורים אנושיים נוטים להיות מורכבים יותר וצפויים הרבה פחות.

לא מזמן הצטרפה תלמידה חדשה לכיתה האקדמית וביקשה הכרה: קוראים לה פסיכולוגיה חיובית והיא אחותה הקטנה, האנרגטית ומלאת החיים של הפסיכולוגיה המסורתית. היא צועדת צעד נוסף קדימה ומציעה הנחות שנשמעות לאוזן הביקורתית-מחקרית פשטניות מעט. הפסיכולוגיה החיובית מספרת על קשרים חברתיים שיכולים להקים חומת הגנה נוספת מפני מחוללי מחלות, קושרת בין תרגילים פשוטים של הכרת תודה למונח האמורפי אושר, ומדברת על שינוי המבנה המוחי בעקבות שינוי החשיבה. כל אלה בזכות הרעיונות הקטנים והמשונים על כך שישנו קשר בין גוף למוח, שמוחנו מסוגל להשתנות ושהמאגר הגנטי שלנו איננו סופו של הסיפור האנושי אלא רק ההתחלה. מהפכני, אני יודעת.

בואו נדבר על פסיכולוגיה חיובית
unsplash
להמשך הפוסט

דמיינו את המחר

מה בסך הכול צריך בשביל להגיע לשליטה עצמית טובה? להתאפק, לדחות סיפוקים, לבחור בין אלטרנטיבות ולתכנן מראש. בקיצור, להמתין

כשהייתם קטנים ודאי שיחקתם במשחק חם-קר. חוקי המשחק פשוטים מאוד: ככל שהתקרבתם לחפץ מוסתר, כך ניתן לכם רמז חמים יותר. ככל שהתרחקתם ממנו, סיפרו לכם שהטמפרטורות צונחות. אם מישהו צעק: "רותח", ידעתם שעוד רגע אתם שם, ואם אמרו לכם: "קפוא" כדאי לחשב מסלול מחדש.

גם בחיים הבוגרים יש מטמונים שאנחנו רוצים להשיג. חלקם קרובים ואחרים רחוקים. תענוג קרוב יכול להיות עוגת שוקולד מפתה, צפיית בינג' בסדרות או קנייה של עוד כמה חולצות לארון הקיץ. מטרות אחרות נמצאות באופק - הפנסיה השמנה שתגיע בגיל הפרישה, הגוף שיצליח לתפקד גם בגיל 80, הגזרה שתגיע אחרי אימונים של כמה חודשים והילדים שיגדלו להיות מבוגרים שאפשר להתגאות בהם. קל לראות ולהרגיש את ההנאות הקרובות. הן ממש פה, כל כך פה עד שממש מתחשק לצעוק: "חם, לוהט!", כמו במשחק הילדים ההוא. קצת יותר קשה לחוש את המטרות הרחוקות. הן רחוקות מהישג יד וממש קרירות. אנחנו נוטים להעדיף את התגמול המיידי, הנראה לעין והקרוב על פני הרחוק.

מי שולט במי?
pixabay
להמשך הפוסט

רוצים להצליח? דברו על ההצלחה

אם חשבתם שהצלחה היא עניין שאין מה ללמוד ממנו, אתם טועים. התמקדות בכישלון תגרום לכם להישאר במקום, אבל אם תוסיפו גם ניתוח של ההצלחות תוכלו להתקדם

אם תחפשו "כישלונות מפורסמים" בגוגל, תקבלו יותר מ-51 מיליון תוצאות. בין הכישלונות המפורסמים ומעוררי ההשראה ניתן למצוא את ג'יי קיי רולינג, אם חד הורית ענייה שאף הוצאת ספרים לא רצתה לפרסם את רב המכר העולמי שלה, "הארי פוטר"'. גם אופרה וינפרי, אחת הנשים החשובות המשפיעות בעולם שחוותה התעללות מינית, הזנחה ועוני בילדותה נמצאת שם. אם תמשיכו לקרוא יעלו ויופיעו שמות רבים מספור: מייקל ג'ורדן, תומס אדיסון, סטיבן ספילברג, קלינט איסטווד, ג'רי סיינפלד, תומס אדיסון ואלברט איינשטיין (האמינו לי, הרשימה עוד ארוכה).

כשאנו קוראים שגם הסופרים, המלחינים, השחקנים והאמנים הגדולים ביותר היו פעם אנשים שלא ממש הצליחו, אנו מרגישים קצת טוב יותר לגבי דברים שלא מסתדרים לנו. כשאנשים כאלה בוחרים לחשוף ממד אנושי כמו טעויות שעשו אנו מתמלאים תקווה והתרגשות. סיפורם מוצג כאנלוגיה מעוררת השראה לכל מה שתקוע ולא מסתדר. "מכישלון", אנחנו משננים לעצמנו, "אפשר ללמוד המון". אבל מה אם אומר לכם שלמרות התדמית שיצאה להם, כישלונות אינם מלמדים אותנו מה שההצלחה, יריבתם הזוהרת, מלמדת אותנו? למעשה, כשמשווים למידה מכישלון ללמידה מהצלחה, רואים שהתרומו של הכישלון דלה ומאכזבת. מהיום, הרחיבו את קונספט ההתקדמות ואמרו: למידה מהצלחה. כן, יש דבר כזה, ואפשר בהחלט לתרגל אותו בחיי היומיום.

למי קראת מצליח?
pixabay
להמשך הפוסט

הרכיב הסודי של המצוינות

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. [קראו גם על המדע שמאחורי יצירתיות] 

רכיב הקסם של הצלחה
pixabay
להמשך הפוסט

3 דרכים שיגרמו לכם לדבר בצורה חיובית ולהיות מאושרים יותר

חוקרים משערים שיש מעגל שקושר בין שפה חיובית לאושר. כך תאמצו אותה

בשנת 1913 כתבה אלינור ה. פורטר את אחת מקלסיקות הילדים האהובות יותר - ״פוליאנה״. הספר סיפר את סיפורה של הילדה פוליאנה, בתו של כומר עני שנשלחת בגיל 11 מביתה שבמערב ארצות הברית אל דודיה שבמזרח. אביה המנוח לימד אותה משחק ששמו "משחק השמחה", שבו ניתן למצוא משהו חיובי בכל מצב או אירוע. את המשחק הזה בדיוק מביאה איתה פוליאנה לעיירה השמחה פחות שאליה היא נשלחת. אט-אט היא מלמדת את תושבי המקום את המשחק ומשנה את חייהם. "את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר… והכל בזכות ילדה קטנה", אומרת לה דודתה פולי.

הצלחתו המסחררת של הספר גרמה לשם של הילדה, פוליאנה, להיכנס לשפה האנגלית כתיאור לאדם עליז ושמח. ואם חשבתם שמשחק השמחה טוב רק לספרי ילדים, טעות בידכם. מסתבר שהשימוש במילים חיוביות והתייחסות חיובית יכולים לנבא חיים ארוכים ומוצלחים יותר.

פתק עם מילים יפות
pixabay
להמשך הפוסט

7 דרכים שיעזרו לכם להרגיש משמעותיים ומסופקים בעבודה

עבודה משמעותית היא כזו שבה האדם תופס את עצמו כמשפיע על חייהם של אחרים, או פועל למען מטרה גדולה מה"אני" הפרטי שלו.האם זה כך אצלכם?

מייקל סיסקונטי, שופט מוכר באוהיו, ידוע בגזרי הדין המשונים שלו. על אישה שנטשה חתולים ביער, גזר לבלות לילה באותו המקום. לאדם שכינה שוטר "חזיר" נתן לשהות בתא מאסר ולצדו חזיר שעליו נכתב: "זה לא שוטר". לאישה שריססה את פני חברתה בגז פלפל נתן אפשרות בחירה; 30 ימי מאסר, או לספוג גז פלפל בפניה. הגברת בחרה בגז. מקובל לבחון את יעילות מערכת המשפט על פי אחוז ההרשעות החוזרות. 75% מהמורשעים במדינת אוהיו חוזרים לסורם, בהשוואה ל-10% שנשפטו אצל סיסקונטי. "אני רוצה לגרום לפושע להזדהות עם הסביבה הנפגעת", סיפר השופט היצירתי. "חשוב לי שהעבריינים יבינו את תוצאות מעשיהם. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד ונותנת מוטיבציה להשתנות". במילים אחרות, מה שניסה סיסקונטי להנחיל הוא משמעות.

איך לפרק מוטיבציה ברגע

שלד עובד במשרד
pixabay
להמשך הפוסט

איך נפטרים מהרגלים רעים? ארבע עצות מעשיות

כמה זמן לוקח לשנות הרגל ואיך עושים זאת כמו שצריך

אגדת עם ברזילאית מספרת על יצורים מסתוריים הנקראים אנקנטאדו. הם מסוגלים ללבוש צורת אדם מדי לילה, לעלות מנהר האמזונס ולעשות צרות. הם משתמשים בשירתם הנוגה כדי להשתלט על מחשבותיהם של בני האדם. מרגע שתפס אנקנטאדו את מוחו של אדם מסכן, הוא אחראי לחלוטין על מעשיו ויגרום לו לבצע מה שירצה אוטומטית. מה אם אומר לכם שיש לכולנו אנקנטאדו קטן במוח שאומר לנו מה לעשות עוד לפני שאנחנו חושבים אם זה מתאים, כדאי או חכם? עשו היכרות עם ההרגלים שלכם. הם אולי לא נראים מאיימים, אבל הם שולטים משמעותית בחיינו. או כמו שאריסטו הגדיר זאת: "אנחנו מה שאנחנו מורגלים לעשות".

בספר "כוחו של הרגל", מספר צ'ארלס דוהיג, כתב זוכה פוליצר לענייני מדע וטכנולוגיה בניו יורק טיימס, שכל הרגל ניתן לשינוי ולא משנה באיזה גיל. הוא מסביר שכל הרגל נוצר ממעגל עם שלושה מרכיבים: סימן, התנהגות ופרס. ככל שנסתובב יותר על רולטת הסימן-התנהגות-פרס, נחזק את אותו הרגל במוח שלנו והוא יהפוך לפעולה אוטומטית. להרגלים יש בסיס מוחי. פרופ' ונדי וודס מאוניברסיטת דרום קליפורניה מספרת שכל פעולה מודעת מתחילה באזור קבלת ההחלטות במוח, הלוא הוא הקורטקס הפרה פרונטלי וההיפוקמפוס. במשך הזמן, כשאנו עושים פעולה שוב ושוב, המידע עליה עובר לאזורים מוחיים אחרים לגמרי, שבהם אין מודעות. בעברית פשוטה: הפעולה הופכת להיות לא מודעת. אנחנו פועלים על אוטומט, על בסיס ההרגל. וודס הראתה במחקריה ש-43% ממה שאנחנו עושים כל יום נעשה בגלל הרגלים.

אדם נפטר מהאזיקים
pixabay
להמשך הפוסט

6 המלצות שיעזרו לכם לישון כמו שצריך, גם בצהריים

מהם מחזורי השינה וכיצד אפשר לסייע להם לעבוד לפי השעון

אם התמזל מזלכם ויצא לכם להניח את הראש באמצע היום, בוודאי שמתם לב שאו שאתם מתעוררים רעננים ומלאי מרץ, או שאתם מעוכים ומותשים. בספרד כל איש, אשה, ילד וילדה עוצרים באמצע היום ומנמנמים קלות. איך הם ישנים באמצע היום מבלי לקום הפוכים?

אחרי שהם נשענים אחורה בכורסה, מותחים את הרגליים ונרגעים, הם מחזיקים חפץ קטן. זה יכול להיות מפתח, מזלג או כף. כך הם עוצמים את העיניים ומנמנמים עד שהחפץ נופל והם מתעוררים בדיוק ברגע הנכון. כשאנחנו נכנסים לשלבי השינה העמוקים אנחנו מאבדים שליטה על השרירים ומשחררים את האחיזה. זו בדיוק הנקודה שבה כדאי להפסיק את שנת הצהריים הקצרה - בסוף השלבים המוקדמים שלה. היכרות עם מחזורי השינה ועם התהליכים המוחיים שמתרחשים בהם תוכל לעזור לכם לתכנן את שנת הצהריים ולהוציא ממנה את המרב.

אשה ישנה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

חשים שמחה, כעס, פחד, אהבה? איך זה יתבטא באיברי הגוף שלכם

מחקר בחן כיצד רגשות מתבטאים פיזית אצל בני אדם מתרבויות שונות

פתחתי את השבוע שלי במשימה משעשעת: ניסיתי לחשוב על כל השירים שכוללים שמות של איברי גוף. מבול הדוגמאות שעלה בראשי גילה לי שיוצרים ממש מכבדים את המכונה האנושית. למשל, להקת אבטיפוס - "במורד הגרון מתחלקת מועקה", בועז שרעבי - "תני לי יד, מחזקת ושלווה", גלי עטרי - "ועיניים צוחקות לה, נמשים בקצה אפה", אריק איינשטיין - "מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד", זוהר ארגוב - "לב של קרח", ריטה - "ידיים קפוצות התארכו", ומאיר אריאל - "זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך וחוזר בעינייך...". מה כל אלה מנסים לומר לנו? האם איברי גופנו חשים את תחושותינו הנפשיות?

יש לנו פרפרים בבטן בעת מאורע מרגש, אנחנו רותחים ורועדים בעת כעס, ומכונסים כשעצוב לנו. לא, זאת לא רק הבניה חברתית או התייחסות פואטית לתחושות נפשיות. מסתבר שהקשר ההדוק בין גוף לנפש מתבטא גם בתחושות הפיזיות שלנו שמתאימות עצמן לאלה הנפשיות. כך, כשאנו כועסים אנחנו באמת רותחים מכעס, רועדים ועומדים להתפוצץ, פשוט כי טמפרטורת הגוף ולחץ הדם עולים. גם הפרפרים בבטן אכן מערבלים לנו את המערכת, ודיכאון נחווה ככאב פיזי ברמה הנוירוכימית. אבל האם התחושות שלנו משתנות בהתאם לשפה או לתרבות שלנו? האם ביפן ובגרמניה חשים אהבה באיברים שונים? האם דיכאון מורגש אחרת בארה"ב לעומת ישראל? מחקר מפינלנד גורס שלא. [האזינו גם לפודקאסט שיעזור לכם לעבוד עם הרגשות] 

מפת רגשות
Nummenmaa, L., Glerean, E., Hari, R., & Hietanen, J. K. (2014)
להמשך הפוסט

ציון לשבח - שבע דרכים לפרגן בצורה שעובדת

כשאנחנו מחמיאים למישהו, אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש טוב. כשמחמיאים לא נכון, עשויים להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה. מבולבלים? הרשו לי להסביר

נסו לחשוב רגע על כל הרגעים בהם פרגנתם לבת הזוג, לילדים שלכם, לסבא, לקולגה בעבודה ואולי גם לבוס. באילו מחמאות השתמשתם? אני מניחה שהיו שם המחמאות הגדולות כמו: "מהממת!", "מוכשר ברמות", "גאון", "כישרוני ברמת פיקאסו", וגם "נסיך ונסיכה", בטח מככבות. מחמאות צנועות יותר כמו: "כל הכבוד על ההשקעה והמאמץ", נשמעות פחות. אלוהים, כך אומרים, מסתתר בפרטים הקטנים. מסתבר שמחמאות קטנות, ממוקדות וספציפיות עדיפות על פומפוזיות מתפרצת.

כשאנחנו מחמיאים למישהו, אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש טוב. אנחנו רוצים לציין כמה מרשים, מיוחד ומוכשר הוא. פרגון ושבחים הם כלי מצוין לחיזוק הביטחון העצמי, שיפור התדמית, בניית מוטיבציה, ויצירת דפוסי התנהגות מתפתחים ובריאים. אבל עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה. כשמחמיאים לא נכון, עשויים להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה. מבולבלים? הרשו לי להסביר.

אם ובנותיה. מספיק עם ה"נסיך", וה-"מושלמת"
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

מהן שתי הפעולות שנדרשות כדי לחוות שוב ושוב רגעי אושר?

למה קשה לנו לשים לב לחוויות החיוביות בחיינו ויותר קל לנו להתמקד באלו השליליות, וכיצד ניתן לשנות את זה

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה". "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעל לכל שיעור". היא מספרת את מה שנשמע מעט מוזר בתחילה, אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם. אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", טוענת ויליאמסון. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו".

מגיל צעיר אנחנו נזהרים שלא לשמוח מידי ליד אדם עצוב, ולא לספר על הצלחה למי שלא חווה אותה. אנחנו נוטים לחלוק יותר חוויות שליליות ולהתלונן מאשר לספר בעיניים נוצצות על משהו שמלהיב אותנו. אנחנו מקפידים שלא לפאר את שמנו או לקבל את הקרדיט המגיע לנו מחשש לתווית מתנשאת. לפעמים אנחנו אפילו חוששים שעצם אזכור דברים משמחים יביא עלינו ביש מזל. כשאלה הנחות היסוד שלנו מה הפלא שקשה לנו לשתף אחרים בשמחה ובהצלחות שלנו?

אנשים שמחים
pixabay
להמשך הפוסט

האושר טמון בשירותי משק בית. ואפילו לא נדרש כסף רב לזה

מחקר חושף שקניית זמן פנוי היא שיטה אפקטיבית לקידום אושר ואיכות חיים, שרובנו בוחרים לא להשתמש בה. איך אפשר לעשות זאת גם בלי להיות עשירים

״אתמול ישר בבוקר בשבע זה התחיל, הרגשתי שהולך סיפור בלתי רגיל״, כתבה והלחינה ב-1980 נעמי שמר. ״הוצאתי ראש החוצה תפסתי ת'גרון, המון דברים קורים בזמן האחרון״. שמר האלמותית ידעה איך להישאר אקטואלית עם יצירותיה. מי מאיתנו לא יוכל להזדהות היום, כמעט 40 שנה אחרי, עם הפזמון המקפיץ-אך-המעט-עצוב: ״אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל, והו והא ואל תשאל, אין לי רגע דל״. אנחנו רצים מהעבודה, לחדר הכושר, לקנות עוד כמה מצרכים בסופר, רגע לפני שנשכיב את הילדים, נסיים עוד-משהו-קטן-עד-אמצע-הלילה, נספיק לשטוף עוד כמה כוסות בכיור וניפול לתרדמת במיטה, לא לפני שניזכר שגם היום שכחנו להתקשר לסדר את האינטרנט [קראו מה לעשות כשהשגרה גומרת אתכם].

פעמים רבות אנחנו חושבים "לו רק היתה לי קצת עזרה", ואפילו מתחילים לברר בזהירות על אפשרות לשכור שירותים של מנקה, גנן או מישהו שיוציא את הילדים מהגן או את הכלב לטיול. מהר מאוד מתגנבות מחשבות אחרות. "מה הבעיה לשטוף את הכלים?", "זה לחלוטין בזבוז של כסף", וגם "אני סתם מפונק". אבל מה אם אומר לכם שכסף יכול לקנות לכם כמה רגעים של אושר אם רק תשתמשו בו נכון? מחקר חדש חושף שקניית זמן פנוי היא שיטה אפקטיבית להגברת וקידום אושר ואיכות חיים, שרובנו בוחרים לא להשתמש בה.

מוצרים לבית
אייל טואג
להמשך הפוסט

לחוצים? זה יכול להזיק לכם אבל גם להועיל. כיצד?

ההתייחסות שלנו ללחץ בחיינו קובעת במידה רבה איך נתמודד איתו

דמיינו שחוצן חביב מכוכב לכת רחוק נוחת על הכוכב שלנו ובפיו בקשה אחת - ללמוד את שפת בני האדם. אחרי שהוא משנן את כללי הדקדוק, הזמנים, ההטיות והביטויים השגורים, מגיע אותו חייזר אל קבוצת החוקרים שמסייעת בידו ושואל בחיוך "מה זה לחץ?". "זה פשוט", אומר ראשון החוקרים ומניח ידו על שפמו בביטחון. "לחץ הוא עומס בעבודה, אירועים לא צפויים ודרישות גבוהות מדי". "לא, לא", אומרת הקולגה שלו ומעקמת שפתיה, "לחץ זה כשאני מרגישה שאיני יכולה להתמודד עם מה שאני צריכה לעשות. שאין לי מספיק כוח לעמוד בכל זה". "שניכם טועים!", קורא החוקר השלישי ועל פניו ארשת פנים זחוחה. "לחץ הוא התכווצות החזה, תחושת המועקה, הנשימות המהירות, צמצום האישונים והמחסור בשינה". התרחיש הבא אולי מדומיין, אך קונצנזוס מקצועי סביב הגדרת המונח "לחץ" טרם נמצא. על אף שכולנו חווים לחץ כמעט מדי יום, אנחנו לא ממש יודעים מהם הגורמים המנטליים המפעילים אותו.

איך המוח שלכם רואה את העולם?

אב ובן
pixabay
להמשך הפוסט

איך להיות יעילים ולחוש מסופקים? פרופ' דן אריאלי מנסה להשיב

ראיון עם דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, על מוטיבציה פנימית, אושר ושלמות

לאנשים ואירועים בחיינו השפעה מכרעת על המשך הדרך שבה נתנהל. כל אחד מאתנו יכול להצביע על רגע או אדם ששינה את הצורה שבה הוא מסתכל על העולם. אם תשאלו את דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, הוא ישמח למנות לפניכם רשימה ארוכה של רופאים, אחיות, משפחה וחברים שליוו אותו בשלוש השנים הקשות בחייו. בהיותו נער נפצע אריאלי בתאונה שהתרחשה בהכנות לטקס של הנוער העובד והלומד. הוא סבל מכוויות בדרגה שלישית שכיסו 70% מגופו והפכו אותו מנער רגיל למטופל קבוע במרכז הרפואי שיבא. החלטתי לראיין אותו על מוטיבציה פנימית, אושר ושלמות.

מה מניע אותך באופן אישי?

פרופ' דן אריאלי ואני
אלבום אישי
להמשך הפוסט

איך תצליחו לעבוד במה שאתם טובים בו ונהנים ממנו - וגם להרוויח כסף?

על המונח היפני Ikigai - "הסיבה להיות ולחיות" - ועל המרכיבים שיעזרו לכם למצוא משמעות במקום העבודה

אם תקפצו לגן הילדים הסמוך לבית מגוריכם ותשאלו כל אחד מהם "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" - תקבלו רשימה מגוונת של מקצועות. אחד חולם להיות כבאי, אחד רוצה להיות טייס, אחת רוצה להיות רופאה, ואחרת - ציירת. כשהם עונים על השאלה הסבוכה הזאת הם לא חושבים על המשכורת, מעמד חברתי וכדומה. כל מה שהם חושבים עליו הוא "מה אני אוהב לעשות". בספר "האלכימאי" של פאולו קואלו יש ציטוט מעורר מחשבה. הוא אומר שכל ילד יודע מה ייעודו ומהם חלומותיו, כיוון שהילדות מאופיינת במחשבה שכל האפשרויות פתוחות. כשאנו גדלים אנו מתחילים לפקפק ביכולת שלנו להגשים את כל אותם יעדים. אם אתם מתחילים לצקצק בלשונכם ואתם כבר מוכנים לומר לי שעם חלומות ותשוקה לא הולכים למכולת, אבקש מכם לשנן את המילה היפנית "איקיגאי".

מה זה איקיגאי?

נייר יפני
pixabay
להמשך הפוסט

כמה פעמים ביום אתם מחייכים, וכמה שרירים אתם מפעילים לשם כך?

חיוכים עשויים להפוך את חייכם לטובים יותר במגוון דרכים. אלו כמה מהן

השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין הוא אסופה של אופטימיות ואושר: "כדאי ללמוד מהפרחים", שרה אלברשטיין, "לא לקמץ בחיוכים. והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב". מתחשק להגיד לאלברשטיין, וללאה נאור שכתבה את המילים היפות, "כן, אבל…". האם העולם באמת ייעשה טוב יותר אם רק נחייך? האם הבעיות שאנחנו מוטרדים מהן אכן ייעלמו אם על שפתינו יימתח חיוך רחב? אין כל ערובה לכך שחיוכים יצליחו לפתור את כל צרותיכם כבמטה קסם, אך הם עשויים להפוך את חייכם לטובים יותר במגוון דרכים מפתיעות.

1. איך חיוך נולד? כמו תינוק: הנטייה שלנו למתוח את שרירי הלסת, לכווץ את העיניים ולחשוף שיניים מתחילה הרבה לפני ששיני החלב הראשונות צומחות. אנחנו מתחילים לחייך כבר כשאנחנו ברחם. בעזרת אולטרסאונד ניתן היום לראות עוברים מחייכים כבר לאחר שבוע 26 להיריון. כשתינוקות נולדים הם ממשיכים לחייך, בתחילה בעיקר בשנתם, ומגיבים בחיוך כבר בגיל חודש לערך לצלילי קולות אנושיים. מעניין לציין שגם תינוקות עיוורים, שמעולם לא ראו את חיוכה של אמם, מגיבים לקולה בחיוך רחב.  

תינוק מחייך
pixabay
להמשך הפוסט

אמרו "כן", הנהנו, והביטו בעיניהם. כך תקשיבו לילדיכם והם יקשיבו לכם

כמה דרכים שיעזרו לכם להעצים את ילדיכם וליצור עמם תקשורת חיובית

דמיינו את התרחיש הבא; הארנק שלכם נגנב ואתם זקוקים לרישיון חדש. כיוון שאתם יודעים שתורים במשרדים ממשלתיים נראים לפעמים כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, אתם מגיעים לסניף המקומי ראשונים. 7:30, כשאפילו המאבטחים עדיין לא במתחם, אתם שם - נכונים להשלים את המשימה ולהסתלק. את ליל אמש העברתם בפענוח רשימת הטפסים הדרושים, וכבר הודעתם בעבודה על איחור קליל, לכל מקרה. השעות חולפות, זמזומי הממתינים בתור נעשים קולניים יותר, והבטן מתחילה לשגע אתכם. כשאתם מגיעים סוף סוף לפקידת הקבלה, מרוטי שיער וטרוטי עיניים, היא מביטה בכם ומודיעה "חסר לכם טופס ג', מלאו אותו וחזרו אליי מחר". אתם מתחננים אליה, שוקלים ברצינות מתן שוחד, אך הגברת מרימה את אפה  ומכריזה "הבא בתור". באותו ערב אתם נפגשים עם שמונת החברים הטובים שלכם ומספרים להם על היום שעבר עליכם. אחד אחרי השני הם פותחים את פיהם ולכל אחד תגובה משלו, ובכם עולה רגש עם כל תגובה כזאת.

דני, הבחור הרגוע בחבורה, עוטה על פניו ארשת מבינה ומבשר שאתם פשוט עייפים מהיום הזה ומוציאים את העניין מפרופורציות. מאיה, חובבת הפילוסופיה, מזכירה לכם שהחיים מתנהלים שונה ממה שקיווינו, ומעודדת אתכם להשלים עם המצב. בועז, מומחה האסטרטגיה, פורש בפניכם את כל הליקויים בהתנהלותכם היום, ומציע דרכי פתרון מפורטות, לתתי שלבים, לגבי מה שתצטרכו לעשות מחר. לילית, חוקרת המוסד החובבת, מנסה לבדוק אתכם שוב; האם קראתם את כל ההסברים, האם שאלתם את השאלות הנכונות, האם פניתם באדיבות לפקידה, והאם אתם בטוחים שכתבתם נכון את שמכם. רוז, שוחרת הצדק, גוערת בכם על חוסר הרגישות שהפגנתם כלפי אותה גברת בדלפק משרד הרישוי, וירדן הרחמן סופק כפיו למרום וממרר "מסכן/ה שלי". אסף, שלקח קורס אחד בפסיכולוגיה, מספר לכם שהפקידה ההיא בוודאי הזכירה לכם את אימא שלכם, ורק רוני אומרת בפשטות "זה נשמע ממש מתסכל להתאמץ כל כך, לשווא. אני ממש יכולה להבין אותך". בלי להכיר את הנפשות הפועלות לעומק, אני מהמרת שרוני תהיה החברה הקרובה שלכם.

אמא ובת
pixabay
להמשך הפוסט

4 סיבות שבגללן אנחנו מפחדים לבקש עזרה, ואיך לעשות זאת נכון

רבים יעדיפו לקרוס לפני שיבקשו עזרה מאדם אחר. למה כל כך קשה לנו לעשות את זה

אחרי שנים של התמקדות בקריירה, קיבלתי עצה: תפסיקי להיות כל כך עצמאית. למרות שהייתי רגילה לא לבקש עזרה, לקחתי על עצמי את האתגר. למשל, ביקשתי מאנשים הוראות הגעה ומקולגות שיקנו לי אוכל בקפיטריה. לא הבנתי את ערך המשימה המשונה עד שהגיעה תקרית המזוודה בטיסה. הגעתי לשדה התעופה מותשת אחרי לילה דליל בשינה, בדיוק כשהכרוז הודיע על עיכוב נוסף. וכשכבר עליתי לטיסה, הנעתי בקושי את המזוודה הכבדה שלי וניסיתי לאחסן אותה בתא המטען שמעליי. היא הגיבה בקול שבר והידית שלה התנתקה ממנה. "תרצי שאעזור לך?" שאל מישהו. אני, בעלת ההרגלים הטובים, ועיקשת כמו המזוודה - סירבתי. הרמתי אותה שוב, מנסה לדחוף, כשהפעם היה זה האגודל שלי שהתחיל להשמיע רעשים ושלח אותות כאב נוראיים לשארית היד. "אני יכול לעזור?", הוא שאל שוב, ואני מסרבת שוב, מנסה עם היד האחרת, ומפילה את המשקל הכבד מטה. אז לקח האיש את המזוודה, מבלי לבקש רשות, והכניס אותה לתא שמעל ראשי.

"תודה רבה" אמרתי וחייכתי אליו. לפתע נפקחו עיניי והרגשתי שגל של תובנות מציף אותי. הרגע הזה שינה אותי. כשהודיתי לו הרגשתי כיצד אני והוא נעשים קרובים יותר. לא, אנחנו ככל הנראה לא נצעד לעבר השקיעה חבוקי ידיים. אבל אנחנו יותר קרובים אחד לשני כבני אדם. הסיטואציה הזאת לימדה אותי שבקשת עזרה לא רק מספקת את הצרכים שלי, כי אם נותנת לי הזדמנות להתחבר לנשמתו של אדם אחר. הסיפור הנוגע מובא בספרה של מ. נורה קלאבר "Mayday! Asking for help in times of need". קלאבר, שלמדה על בשרה על מעלותיה הטובות של בקשת העזרה, מספרת כי אנחנו נמנעים מלעשות זאת. "למעשה", היא אומרת, "שבעה מתוך עשרה אנשים מודים שהיה נחמד אם היו מקבלים עזרה בשבוע האחרון, אבל איש מהם לא חשב לבקש".

נערה עוזרת לנערה אחרת לטפס על גבעה
pexels
להמשך הפוסט

מפחדים להקיא ולהשתמש במעלית - חייהם של הסובלים מחרדה

דפוסי החשיבה שמאפיינים אנשים עם חרדה נמצאים בכל אחד ברמות שונות. אתגרו את הנרטיב הקטסטרופלי כשהוא עולה, שאלו מה אתם יכולים לשנות וחשבו על דרכי התמודדות

ב-2015 החליטו דיסני ופיקסאר להעניק תפאורה חדשה ומעניינת לסרט החדש שלהם - מוחה של ילדה בת 11 בשם ריילי. בסרט, ששמו "הקול בראש" (Inside Out), לא תמצאו נסיכות ואבירים כי אם חמישה רגשות שמנהלים ביד רמה את ה"מפקדה הראשית", שהיא תודעתה של ריילי השובבה. יחד הם מעצבים את המציאות שהיא חווה ומחליטים מה היא תרגיש. אל המשימה החשובה נקראים שמחה הזהובה, עצב הכחלחלה, גועל הירקרקה, כעס אדום הפנים ופחד הסגלגל. הרשו לי לזנוח את הרביעייה המשעשעת ולהתמקד בדמותו המצחיקה של הפחד. הוא כל כך מפוחד שכל דבר מוציא אותו משלוותו וגורם לו לאבד את העשתונות. זה יכול להיות חבל מתוח, אוכל בלתי מוכר, תשובה לא ידועה במבחן, שיחה עם ילד זר או מעבר דירה. בכל פעם שאירוע כזה מתרחש הוא מחליט שאינו יכול להתמודד עם המציאות ועוצם את עיניו, מנסה לברוח, או בפשטות - מאבד את ההכרה.

התיאור המשעשע של דמות הפחד בסרט פחות נתפס ככזה בעיני טל ועופר (שמות בדויים). טל תיארה בפניי כיצד היא סובלת מאמטופוביה, או בעברית - הפחד להקיא. היא לא אוכלת במסעדות, לא מסוגלת לגעת במזון שנגעו בו קודם, נמנעת מלשתות אלכוהול וגם לא מתקרבת לבייגלה וגזר. נוסף לכל אלה היא לא מביאה את עצמה למצב שהיא רחוקה יותר מ-45 דקות מהבית, שמא תצטרך לעזוב כדי להקיא. היא לא נפרדת מהכדורים וחיה את חייה בפחד מתמיד. סיפור דומה סיפר לי גם עופר, שמתמודד עם אגרופוביה וקלאוסטרופוביה - פחד ממקומות הומי אדם ופחד ממקומות סגורים. עופר חש חוסר אונים כשאינו יכול לצאת במהירות ממקום מסוים, או כשהוא נמצא בחלל קטן וסגור. "פעם", הוא סיפר לי, "היתה לי פגישה עסקית חשובה בקומה ה-35. מעליות הן סיוט עבורי. אני מדמיין כיצד אני מוצא את עצמי לכוד בתוכן, ללא אוויר, נחנק אט אט. אם הפגישה היתה מתקיימת בקומה ה-15, עוד הייתי מטפס במדרגות. לבסוף נאלצתי לוותר עליה. לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להשתמש במעלית". [קראו למה כדאי לכם לעשות דבר שמפחיד אתכם מדי יום]. 

ראש עטוף בחבלים
pixabay
להמשך הפוסט

כיצד יציאה לטבע משפיעה על המוח

חמש דרכים שבהן הירוק הצומח תורם לרווחה גופנית ופסיכולוגית

"היא תביט אליי טובה וחכמה", כתב יענקל'ה רוטבליט וביצע אריק איינשטיין. "כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה. היא תגיד אתה עייף מן המסע, אל תפחד אני חובשת את פצעיך. היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה, אמא אדמה". כשאני מרגישה שעניינים פעוטים בחיי יצאו מפרופורציה, כשהמחשבות סוערות בי או כשהרגשות שלי צריכים עיבוד אני יוצאת החוצה. כשאני עומדת בחיק הטבע דברים נעשים ברורים יותר. אני מבינה עד כמה העניינים שלי רגילים ויומיומיים, עד כמה אני קטנה מול מערכת של גרמי שמים, רוחות, ובעלי חיים שנמצאים כאן זמן רב ממני. הגלים המתנפצים על החוף, השחפים הקוראים מעליהם, אוושת הרוח, גובהם של ההרים או צבעם העז של העצים. כולם יחד ממלאים אותי השתאות. אני מרגישה כיצד האדמה, השמים והמים מחבקים אותי יחד, מזכירים לי שגם אני חלק מאותה מערכת גדולה, יפהפייה ותמידית של הטבע.

בני האדם הראשונים היו בוודאי נשבעים אמונים לגרינפיס עוד לפני שידעו מה הדבר אומר. הם חיו במערות, בקתות עץ או בתי לבנים נמוכי קומה ותמיד חזרו אל הטבע. שם הם מצאו את חומרי הגלם שאפשרו להם לחיות. ככל שהשנים על מחוגי ההיסטוריה נעו קדימה, הלכו והתרחקו בני האדם מן הטבע. הם בנו ערים גדולות, סללו כבישים, כרתו עצים והעבירו את רוב ימיהם במשרדים גבוהים והתניידו במכוניות פח ממקום למקום. כבר במאה ה-18 כתב הסופר והמשורר סמואל ג'ונסון כי כל התרחקות מהטבע מרחיקה את האדם גם מהאושר. מחקרים עדכניים יותר מגלים לנו שהוא עשוי להיות צודק והקשר לטבע עשוי להטיב עם האושר ושביעות הרצון שלנו. הנה 5 דרכים שבהן הטבע יכול לשפר את חייכם.

נערה בטבע
pexels
להמשך הפוסט

כיצד התשוקה לעוד ועוד גורמת לנו סבל

האם אתם מגדירים הצלחה, סיפוק ושביעות רצון במדדים חיצוניים, באנשים אחרים או בהשגת יעדים? נסו לתרגל שחרור מדפוס החשיבה הזה, וחפשו אושר ברגע הנוכחי שבו אתם נמצאים

"אני רץ, אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, כל זמן שהאוויר מגיע, וזה לא מפריע ומלטף אותי", שר דודו טסה ומספר במילים קצרות ובמקצב מהיר על החיים שאנו מתאמצים כל כך לתחזק. "אני יודע", הוא ממשיך "אני זז וזה פוגע, בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור, אז אני רץ". אנחנו רצים קדימה, בטוחים שעם השגת היעד הבא נצליח למלא את אותו חור פנימי ולהיות מאושרים, אך מגלים ריקנות כואבת אפילו יותר. יש לנו מיליון מקומות, מצבים ואירועים לרוץ אליהם ומהם. אנחנו מחכים להגעתו המבורכת של הסופ"ש כדי לנוח, אך אז מצטערים שלא יצאנו לטייל. אנחנו משתוקקים להגיע לדירה משלנו, אך אז סופרים חודש לחודש כדי לסיים את המשכנתה המעיקה. אנחנו רוצים להתחיל ולסיים עוד ועוד פרקי זמן בחיינו; הלימודים, העבודה הראשונה שתוביל לזו שתהיה טובה ממנה ולדייט עם הפרטנר הטוב יותר.

בכל רגע נתון אנחנו משתוקקים למשהו. אנחנו משתוקקים שיהיה לנו משהו, האייפון החדש, מצלמה משוכללת יותר, או כסף לביקור בניו יורק. אנחנו משתוקקים שדבר מה מסוים יקרה, שנקבל העלאה, שנמצא את האחד, שנמלא את הדירה בצחוקו של ילד. זה לא נגמר כאן. אנחנו משתוקקים גם לכך שדברים לא יקרו, כי הם לא נעימים לנו. כל אותן תלאות החיים, כמו פקקים של יום ראשון, פיטורים, חוסר ביטחון כלכלי, עלייה מופרזת במשקל או פרידה כואבת. כי אם יקרו כל הדברים שאנחנו כל כך כמהים להם, ולא יקרו אותם דברים שאנחנו מבועתים מפניהם - רק אז נהיה מאושרים.

מלדיביים
אי-פי
להמשך הפוסט

רוצים לסלוח לעצמכם על טעות שעשיתם? 7 צעדים שיעזרו לכם

כשאנו עושים מעשה שנוגד את אמות המידה שלנו, פעמים רבות אנחנו שוכחים לסלוח לעצמנו או מתקשים בכך. אך זה חיוני כדי להמשיך הלאה

ב-1994 יצא לאקרנים סרט אנימציה מקסים על חייה הסוערים של להקת אריות השוכנת בסמוך לצוק מחודד הנושא את השם המבטיח צוק התקווה. הסרט המצליח ההוא הוא כמובן "מלך האריות" של דיסני. פסקול הסרט הוא הנמכר ביותר בכל הזמנים לסרטי אנימציה, ויוצריו גם זכו באוסקר על הלחנים המוצלחים והמילים החכמות. אחד השירים הזכורים מאותו סרט ילדים-מבוגרים מצליח הוא "האקונה מטטה", ביטוי בשפת הסווהילי האפרקאית שאומר בפשטות "אין דאגות". מי שהוגה לראשונה את הביטוי הנהדר הם הצמד המצחיק טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות. "אין דאגות" הם אומרים לגור האריות המתוק שהם פוגשים. ומדוע שיהיו? הרי הגורון מגיע אליהם בדיוק אחרי שסיים לצפות בסצנה קורעת לב של מות אביו, וגרוע מכך, הוא בטוח שהוא אחראי לכך. "שים את העבר מאחוריך" מחייכים השניים טרם מתחילה המנגינה הקליטה "האקונה מטטה".

אם יצא לכם לצפות בסרט המדובר אחרי שעברתם את גילאי העשרה בוודאי התבלבלתם קצת, שנייה בודדת אחת לפני שפצחתם בשיר. אנחנו הרי לא אמורים להשליך את העבר לפח. הוא הסיבה לכך שאנחנו חכמים יותר כיום. יתרה מכך, גם אם נרצה להשאיר מאחור דברים שאנחנו מתחרטים עליהם, נגלה שזאת לא משימה קלה בכלל. כך צפים ועולים להם זיכרונות של דברים שעשינו בעבר, במזיד או בשוגג, ואיננו יכולים למחוק או לבטל אותם. כמו שהם אינם ניתנים למחיקה במציאות הם אינם ניתנים לגניזה גם במגירות הלב שלנו, ואנו הוגים בהם שוב ושוב, הופכים ותוהים, מלקים את עצמנו, מפזרים מלח היישר על הפצעים. לכאורה יש בזה משהו מנחם, אנו מרגישים ששילמנו את חובנו לחברה באמצעות ענישה עצמית, הזדככות וניקיון.

אשה מליטה פניה
Pixabay
להמשך הפוסט

מהם 5 המרכיבים שיגרמו לכם אושר על פי הפסיכולוגיה החיובית

מי שנחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית הרכיב מודל מעשי לרווחה נפשית. שנה חדשה היא הזדמנות להבין איך ניתן לישמו בחיי היומיום

״עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה״. אנחנו מפזמים לעצמנו, מלאי תקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה טובה מזאת שקדמה לה. אנחנו רוצים להשיג בשנה הבאה עוד מהמרכיב הסודי והחמקמק - אושר. אך האם אנחנו עוצרים רגע לחשוב אחרי מה בדיוק אנחנו רודפים? מהם אותם המרכיבים המקדמים את החיים הטובים שכולנו רוצים לחיות?

פרופסור מרטין סליגמן, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית, מתאר בספרו ״Flourish״ ממה מורכב אותו אושר נסתר; אדם מאושר, הוא מסביר, הוא לא זה המקפץ תוך כדי שירה וחיוך מרוח על שפתיו. מי שטוב לו באמת חווה יותר מאותה שמחה, הוא חווה רווחה פסיכולוגית מורכבת ועמוקה הרבה יותר. כדי לא לדבר בתיאוריה, מציע לנו סליגמן מודל מעשי של חמישה מרכיבים מדידים וברי אימון. כל אחד מהם קריטי ליצירת החיים המאושרים שלנו. יש לו גם שם מהודר: PERMA שעוזר לנו לזכור את המרכיבים במודל המחומש: Positive Emotions - רגשות חיוביים, Engagement - מעורבות, Relationships - מערכות יחסים, Meaning - משמעות ו-Accomplishments - הישגים.

עוגייה
אילייה מלניקוב
להמשך הפוסט

מה קורה לנפש שלנו כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים

הדשא של השכן עשוי להיות ירוק יותר, אבל לא כדאי לפזול אליו

מאיר אריאל היה פזמונאי, מלחין וזמר בחסד. הוא זכה גם בחוש הומור משונן. בהופעותיו היה נוהג לספר סיפור משעשע על קורותיו בקיבוץ: "אתם בטח יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא ליד הבית. אתם גם מכירים את הפתגם: "הדשא של השכן ירוק יותר". אני הייתי מקפיד על זה. שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר", הוא היה מספר ופורט על הגיטרה שלו. "הייתי מצהיב את הדשא שלי, ליתר ביטחון. הייתי מצמיא אותו, וכך הדשא היה נהיה ירקרק ושרוע. הדשא של השכן שלי היה ירוק, מה זה ירוק? שחור! הייתי משקה אותו, מדשן אותו ועושה לו ציפורניים. כל עשב אצלו היה עומד דום. הייתי יוצא מהבית לעת ערב, מסתכל על הדשא שלי ושל השכן שלי והייתי מבסוט, הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אני בסדר. לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד לאחד". מאיר אריאל התבדח על תופעה שכולנו מכירים מקרוב, השוואה חברתית.

"אני משקיעה יותר מאימהות אחרות"

מה שרואים מכאן לא רואים משם
pixabay
להמשך הפוסט

מדוע באמת אנחנו מכורים לסמארטפון? התשובה: שלוש פנטזיות

הסמארטפונים פוגעים בתפקוד האנושי והחברתי שלנו וגם במערכות היחסים. מהן הדרכים שיעזרו להתנתק מהם מעט

לא מזמן יצא לי לבלות עם אחי האהוב זמן איכות. נפגשנו בבית קפה החביב על שנינו והחלפנו חוויות משותפות. לאחר שעה של שיחה היה רגע מוזר שכזה - אחי הודיע שהוא קופץ רגע לשירותים ואני נותרתי שם לגמרי לבדי. הרמתי את מבטי אל המקום שבו אני נמצאת, יכולתי להבחין בשיחה-חסרת-קול שניהלו שני מלצרים, לתהות על מערכת היחסים ביניהם, ולציין לעצמי שלאחת מהשניים יש חיוך נפלא. שמתי לב לעיצוב החדש של המקום, שהואר בצורה נהדרת בשמש הבוקר הסגרירית. הבטתי מסביב וראיתי עדה של ראשים הרכונים מעל מסכים מנצנצים. אנשים, נשים וטף, יושבים ביחד, אך נמצאים לגמרי לחוד, כל אחד בעולמו כפי שהוא משתקף במסך המרובע. כמה פעמים יצא לכם להיוותר לבד ולשלוף את המכשיר הנייד שלכם? וכמה פעמים הייתם יחד עם אנשים קרובים, אך בעצם הייתם לגמרי איתו?

חשמל זורם בכפות ידיך

סליחה, יש כאן wifi?
pixabay
להמשך הפוסט

צחוק בצד, מה גורם לנו לצחוק?

העולם מצחיק אז צוחקים. אבל מה זה עושה לנו בפנים?

אם יצא לכם לצפות בסרט הנפלא "סיפורו של וויל האנטינג" אתם בטח זוכרים את הדיאלוגים הנפלאים בין רובין וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג לבין מאט דיימון, הלוא הוא הגאון וויל האנטינג. באחת הסצנות הזכורות מספר וויליאמס על הרגלי הנפיחות של אשתו המנוחה, מה שגורם לדיימון להתפקע מצחוק. לא רבים יודעים, אך הסצינה אולתרה ברוב גאונותו הקומית של וויליאמס, שגרמה אפילו לצלמים להתגלגל בשאגות צחוק שהרעידו את הצילום. חדי העין מביניכם יבחינו שהצילום הרועד שרד את העריכה ונכנס אל הסרט. היכולת לגרום לאנשים לאחוז בבטנם ולהתפקע ממש לא שמורה רק לקומיקאים גדולים כמו וויליאמס. גלי צחוק ניתן למצוא בקלות בכל מפגש משפחתי, יציאה עם חברים ולפני כל מליאה במשרד.

בני אדם ועכברושים

נאמר ושמעתם בדיחה נהדרת ואתם מחליטים לנסות אותה על חבריכם הקרובים. נאמר גם שהחבר'ה היו במצב רוח מבודח, והיכולות הקומיות שלכם לא נופלות מאלה של לואי סי קיי. קחו לכם כמה שניות בודדות והאנשים הטובים מסביבכם מתחילים לצחוק. לא צחוק אחיד להם, כי אם אסופה משונה של קולות. האחת נשמעת כאילו תקפה אותה בהלת שיהוקים, השני נשמע על סף התקף אסטמה, השלישי במצב קטטוני רוקע ברגליו, והרביעי מעלה נחירות צחוק. בתהליך הצחוק מעורבים שרירים שונים המתחילים להתכווץ. אלו בעיקר שרירי הפנים ושרירי הסרעפת שלכם. כתוצאה מכך מוצא האוויר שבחלל הריאות בלחץ אדיר שיוצר את קולות הצחוק שאנו שומעים (כל אחד וצחוקו שלו). אם חשבתם שצחוק של אנשים מסוימים יכול להזכיר יצורים מעולם החי, יכול להיות שזה בגלל שהוא לא בלעדי לנו. גם חברינו למחלקת היונקים מייצרים יבבות צחוק כאשר מדגדגים אותם, או כשאר מציגים לפניהם משחק מצחיק ומשעשע במיוחד.

גם חיות צוחקות, הנה הוכחה לכך
pixabay
להמשך הפוסט

איך לההפך מ"תקוע" ל"זורם"?

חווית הזרימה היא אחת החוויות המספקות שיש, אז למה אין לנו ממנה מספיק?

הוא הביט בדף הלבן מולו וחש כיצד ליבו מאיץ את פעימותיו, אישוניו התכווצו, וזרם חשמלי החל ממלא את עורקיו. הוא מסוגל לראות את דמותו כאילו הייתה אדם נפרד ממנו. האדם ההוא שעון על שולחן הכתיבה שלו, ידיו רועדות והוא ממלא את הדף בעל חמשת השורות במנגינות. הן יוצאות ממנו בנביעה טבעית, נשפכות על הדף בשצף. באותו הרגע הוא לא מרגיש את קיומו שלו. הוא אינו זקוק למים, מזון, או שינה. הוא אינו מודע לצורה בה מונחות רגליו, אינו מבחין בציפור הניצבת מול חלונו ואינו שומע את שאון המכוניות ברחוב שתחתיו. הוא אינו יכול להסביר מדוע, אך הוא יודע בעת ההיא שהוא מאושר. הוא חש אושר שליו וממכר שגורם לו להמשיך לכתוב עוד ועוד.

נסו להיזכר מתי הרגשתם אתם כך לאחרונה. נשמע קצת כמו חווית שימוש בחומרים מעוררי הזיות? תיאורים כאלה ואחרים ניתן למצוא בדבריהם של הממציאים, הסופרים, היוצרים והמלחינים הגדולים. הם מדברים על מעין חווית אקסטזה. ״אקסטזה״, ביוונית עתיקה משמעה "לעמוד לצד מה שאתה עושה". זו הרגשה של מציאות חלופית, תחושה שהאני אינו קיים. ריבוי התיאורים הללו הוא לא ניסיון לכתיבה מעוררת השראה בין גדולי היוצרים, אלא תיאור של חוויה אמיתית. הפסיכולוג ההונגרי, העונה לשם המאתגר, מיהאי צ׳יקסטמיהאיי, קורא לחוויה הזו "חווית זרימה" (Flow) ומספר עליה בספרו הנושא את אותו שם. 

זרימה, לא מה שחשבתם
pixabay
להמשך הפוסט

כך תגרמו לאנשים להסכים אתכם: מחקר בדק מה משותף למנצחים בוויכוחי פייסבוק

הרבה יותר נעים להיות צודקים. איך אפשר לשכנע אחרים לקבל את דעתנו? הנה כמה כללים

דיבייט הוא ספורט מילולי בו נדרשים המשתתפים להפליא ביכולות השכנוע שלהם, כשהמנצח הוא זה שהצליח לתת נוק אאוט ורבאלי ליריבו. אחד הסרטים המוכרים שעוסקים באולימפיאדת המילים הוא "הווכחנים הגדולים" (The Great Debaters). עלילת הסרט, המבוססת על סיפור אמיתי, מלווה קבוצת דיבייט שחורה בשנות ה-30 המתמודדת מול קבוצת האצולה מהרווארד. דנזל וושינגטון שמגלם את המורה הנלהב של חבורת הצעירים מהעיירה הגזענית בדרום אומר לתלמידיו: "ויכוח הוא מאבק, שהנשק בו הוא מילים". אבל לא רק מילים עומדות לרשות קבוצת הווכחנים, כי אם אינטונציה, רגש, הנד הראש, אגרוף מורם, רטוריקה, כריזמה ולעיתים אף הזלת דמעה.

אלא שלא רק משתתפים בנבחרות הדיבייט צריכים להחזיק ביכולת שיכנוע מופלאה. הרי הרבה יותר נעים לחיות בעולם בו הילדים שלנו, בני הזוג, הבוסים והקולגות מבינים למה התכוונו. הרבה יותר נעים לקבל את מדבקת "אתה צודק" או לנצח בוויכוח פוליטי עם החברים.

קסם השכנוע, כך תרגמו לאנשים להסכים
pixabay
להמשך הפוסט

6 ממצאים מפתיעים על הקשר שבין גנטיקה לבין מאפייני אישיות

סקירה של עשרות מחקרים בנושא גנטיקה התנהגותית מעלה שהיכולות הקוגניטיביות שלנו, הנטייה להפרעות אישיות ואפילו האופי עצמו מושפעים במידה ניכרת מרצף הגנים שקבלנו מאמא ואבא

אם יש משפט נפוץ בספרי ההדרכה להורים הוא "ילדים הם המראה של הוריהם". נהוג לחשוב שהצורה בה נתבטא לידם, העונשים החינוכיים בהם נשתמש והשיטות הפדגוגיות אותן נאמץ, הם אלה שיקבעו אילו ילדים נגדל. אבל האם שאלת אופיו של הילדון נקבעת עוד הרבה לפני "הנו-נו-נו" הראשון? האם יכול להיות שמהרגע שבו פקח אותו עולל את עיניו בעולם החדש נקבעו גם מאפייני האישיות שלו, הנטייה שלו לאימפולסיביות, מנת המשכל שלו, וגם הנטייה שלו לפתח הפרעות אישיות? האם נוסף על היכולת המופלאה של המין האנושי לשכפל צורת סנטר וצבע עיניים, אנחנו מעבירים לילדינו גם חוש הומור וכישרונות?

התפוח לא נופל רחוק מהעץ

התפוח לא נופל רחוק מהעץ
pixabay
להמשך הפוסט

איך מוצאים את האיזון העדין בין תשוקה לבין אהבה?

הסקסולוגית והמטפלת הזוגית אסתר פרל מציעה כמה רעיונות בספרה - "אינטליגנציה ארוטית"

סיפור עם אמריקאי ידוע מספר על ביקורם של הזוג הנשיאותי קלווין וגרייס קולידג' באחת מחוות החקלאים בדרום. אחד החקלאים אותו ביקרו התמחה בגידול תרנגולים. רוחה של הגברת הראשונה הייתה קלה עליה "נראה שהתרנגולים והתרנגולות שלך מייצרים המון אפרוחים", היא אמרה, "אני מניחה שהתרנגולים מבצעים את עבודתם עשרות פעמים ביום. האם תוכל להפנות את תשומת ליבו של הנשיא לכך?". בעלה המופתע התקרב ללול העופות והביט בו, אחר הרים עיניו למארח שלהם ושאל: "האם התרנגולים שלך משרתים כל פעם את אותה התרנגולת"? "לא ולא", השיב החקלאי. "בכל פעם עוברים הזכרים לנקבה אחרת". קלווין קולידג' חייך וביקש מהמארח להסב את תשומת ליבה של הגברת לעניין.

״אפקט קולידג'״ הוא מושג ביולוגי - פסיכולוגי המראה רמת עוררות מינית גבוהה יותר עם החלפת הפרטנר. האפקט הודגם לראשונה באוניברסיטת קליפורניה בשנת 1963 בעכברי מעבדה ושוחזר בשנת 2000 גם בבני אדם. הנבדקים באותו ניסוי, גילו רמת עוררות הולכת ויורדת בצפייה באותו הסרטון הפורנוגרפי, אך כשהוצג להם סרטון ובו שחקנית אחרת, הם התעוררו, תרתי משמע, מחדש. 

לא חשבתם על זה כשהרהרתם בשאלת הנפש התאומה שלכם
pixabay
להמשך הפוסט

השעון הפנימי שיעזור לכם להיות יעילים יותר

האם מצאתם את עצמכם מבצעים משימה שוב ושוב או מבזבזים זמן רב על משהו שסיימתם אתמול בחצי מהזמן? סיכוי סביר שאתם לא קשובים לשעון הפנימי שלכם

לוונדר וומן וסטיב טרבר (לא לדאוג, הספוילרים נשארים בחוץ) יש דיאלוג משעשע על שעונים בסרט החדש על אשת החיל. כשהיא מגיעה לבקר את טרבר כדי ללמוד עוד על המין האנושי מבחינה וונדר וומן בעצם משונה. "מה זה?" אומרת נסיכת האמזונות. "זה?" מחייך טרבר "זה שעון". "מה הוא עושה?" מביטה בו וונדר וומן בפליאה. "הוא מורה על השעה" מחייך טרבר את חיוך מליון הדולר שלו. "הוא אומר לי מתי לאכול, לישון, להתעורר, ומתי לצאת לעבודה". "ואתה נותן למכשיר הקטן הזה להגיד לך מה לעשות?" עיניה נפערות.

אנחנו משתמשים בשעונים כדי לנהל חברה תקינה. אבל האם ידעתם שחוץ מהשעון על פרק כף היד שלכם (או בסמארטפון) יש לכם גם שעון פנימי מתקתק ומדויק? בתוך כל אחד מכם שוכן שעון העונה לשם "השעון הצירקדיאני״. השעון הצירקדיאני ("בערך יום" בלטינית) מתפקד כמו מנהל מיומן. הוא עוקב אחר שינויים חיצוניים כמו מיקום השמש במחזור של 24 שעות. הוא שולט על מידת הערנות, טמפרטורת הגוף, ייצור ההורמונים, קיבולת הריאות, ומידת הקשב שלנו. כשאנו מתעלמים מהתקתוק הפנימי, ומכוונים את הפעילות היומית שלנו רק על פי שעונים של אחרים, אנחנו לא מצליחים לבצע משימות, נתקלים בחסמים יצירתיים ואנרגטיים ובמקרים קיצוניים מגבירים את הסיכון לדיכאון, הפרעות שינה וסוכרת. פתחו שעונים חברים, מחזירים לשעון הפנימי את הקרדיט שמגיע לו. [קראו עוד על שני תרגילים שיעשו אתכם אדונים לזמן שלכם]

האם גם אתם עבדים של הזמן?
pixabay
להמשך הפוסט

איך גורמים לרגשות שלנו לעבוד לטובתנו?

בעזרת אימון מוחי אפשר לשנות את הנטייה שלנו לחוש רגשות שליליים

בספטמבר 1848 יצא פיניאס גייג', מהנדס אמריקאי צעיר, לעבודתו כראש צוות האחראי על פיצוץ סלעים סמוך למסילת רכבת חדשה. עלי העצים של עיירתו נצבעו צבעי שלכת יפים, וגייג' בוודאי זמזם שיר לכת אמריקאי ידוע, בדרכו לעבודה שכל כך אהב. שעות מועטות לאחר שהגיע לעבודתו, חייו ישתנו מן הקצה אל הקצה. ככה זה כשמוט ברזל בקוטר שלושה סנטימטרים מפלח לך את הגולגולת. בניגוד למה שהיה מצופה, הוא התרומם, מדמם אך צלול, הגיע לביתו של רופא העיירה הקטנה והודיע: "ד"ר, יש לנו בעיה". הרופא המופתע חבש את פצעיו של גייג', רשם משככי כאבים והורה לו לנוח. בטופס ששלח לעבודתו של גייג' ציין הרופא שהבחור צלול ויוכל לחזור לעבודתו בהקדם. גייג' באמת חזר, אך משהו לא היה בסדר. מאדם שקול, נעים ונורמטיבי הפך לבחור,  גס רוח, דוחה ואגרסיבי. חבריו הסכימו ביניהם: "זה לא אותו פיניאס גייג'."

את העובדה שגייג' סבל מכאבי ראש, והתקפי אפילפסיה, אפשר לתרץ בקלות על ידי התאונה הקשה שעבר. אבל איך קשור שינוי האישיות של המסכן לפגיעה הפיזית האנושה? ספוילר: אמרו שלום לקשר המרתק בין מוח לנפש.

רגש מגיע מהבטן או מהמוח?
pixabay
להמשך הפוסט

כך תייצרו את האני המיטבי שלכם

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצאו כי תקווה קשורה להצלחה, ואנשים בעלי תקווה חסינים יותר בפני מחלות וחיים זמן רב יותר. איך מתרגלים תקווה?

ניק הוא סיפור הצלחה. בגיל 17 הקים בעצמו ארגון ללא מטרות רווח וזכה בתואר "הצעיר האוסטרלי המבטיח של השנה". בגיל 21 השלים את לימודי התואר הכפול שלו בחשבונאות ותכנון פיננסי. בין השנים 2012-2014, הוציא ניק לא פחות משישה ספרים שתורגמו כמעט מידית ל-30 שפות. הוא גם שיחק בסרט קצר שזכה ב-30 פרסים, ביניהם "השחקן הטוב ביותר לסרט קצר". הוא יצא לסיבובי הרצאות בפני למעלה משלושה מיליון בני אדם, ביותר מ-24 מדינות ובחמש יבשות. לעמוד הפייסבוק שלו יש למעלה מ-9 מיליון עוקבים והוא נחשב אחד המרצים המבוקשים בתבל. הוא גם אב לשני בנים חמודים, ובעל לגברת נכבדה שמגדירה אותו "האמונה והאור של חייה". בהרצאותיו הוא נוהג לחייך ולהעיד על עצמו שהוא אסיר תודה על החיים שניתנו לו.

בנוסף לכל השפע הזה, ניק ויצ׳יץ׳ (Nick Vujicic) גם נולד ללא ידיים ורגליים עקב הפרעה נדירה המכונה אמיליה-טטרה. בגיל שמונה הוא ניסה להתאבד והתחרט כשחשב על הצער שייגרם להוריו. אותו אדם שאינו יכול לחבק את ילדיו (ולהרים אותם זה בכלל בגדר חלום), ומחזיק בזוג נעליים בארון 'רק למקרה ש…', מעיד על עצמו שהוא מלא תקווה. "כולנו מחפשים תקווה" הוא אומר. "אנחנו לא נולדים איתה. אנו חווים קושי וכאב, אך תקווה היא בחירה". הוא מחייך ומניע את כתפו חסרת הגפה לקול תשואות הקהל.

לא רק ההמנון. כך תקווה תעשה אתכם מצוינים
pixabay
להמשך הפוסט

האומץ להיות פגיעים

הניסיון להיות חזקים, יודעי-כל ובלתי מנוצחים הופך אותנו לחלשים הרבה יותר. איך אפשר ללמוד לחיות בשלום עם העובדה שאנחנו לא מושלמים?

שמעתי שיר מתוק ועוקצני גם יחד. הזמרת-כותבת, גבריאל אפלין, קראה לו "Please Don't Say You Love Me". הבויפרנד שלה הוא מכיל ואדיב. הקשר איתו עושה אותה רגועה, וכמו בסרטים, היא מחסירה פעימה כשהוא מביט בה. עדיין, היא מבקשת, "אל תגיד שאתה אוהב אותי, כי אולי לא אומר לך זאת בחזרה". פעמים רבות אנחנו כבר מרגישים את הצורך בשינוי, את הבערה להגשים את החלום, או את הרצון המתפרץ לפנות לחבר הטוב ולהציע לו להיות קצת יותר מרק חברים טובים. פעמים אחרות אנחנו רוצים לנסות משהו חדש, כמהים לשתף באיזו תובנה נהדרת, או שאנחנו פשוט אוהבים, אך כמו אפלין, יש לנו איזה קול שקורא 'סכנה' ואנו לא מצליחים להגות את המילים בקול רם.

יש מיליון ואחת סיבות לקיבעון שאנו חשים כשאנחנו רוצים לעשות משהו שמפחיד אותנו, אך נשארים במקום. אנחנו חוששים מהתגובה של הסובבים אותנו - הם עשויים לצקצק בלשון, למתוח ביקורת, או להתעלם. אנחנו פוחדים להיכשל, וחוששים להתבזות. כל הפחדים האלה יוצרים יחד את אחד הפחדים הגדולים שלנו - הפחד להיות פגיעים. הפחד להודות שאין לנו את כל התשובות, להיות בלתי מושלמים, לחשוף רגשות כמוסים, ולהיות מעט מרושלים ושונים. באופן פרדוקסלי, הניסיון להיות חזקים, יודעי-כל ובלתי מנוצחים הופך אותנו חלשים הרבה יותר.   

הדבר האמיץ ביותר, הוא להודות שאתה בעצם מפחד
pixabay
להמשך הפוסט

משחק ילדים - כך תהפכו את החיים לטובים יותר בעזרת משחק

משחק יכול להיות דרך נפלאה ללמוד, להשתנות, לרתום את המוטיבציה למען המטרות שלנו ואפילו לגרום לנו להיות פרודוקטיביים יותר

בשנת 1999 עלתה לאוויר סדרה יפנית חביבה בשם "פוקימון". הסדרה שעקבה אחר מאמציהם של חבורת צעירים המנסה ללכוד יצורים קסומים (להלן, הפוקימונים) יצרה שלל מרצ'נדייז דוגמת בובת, קלפים, פוגים ומשחקי וידאו. מילים כמו "פוכדור" או "פיקאצ'ו מכת ברק" היו שגורות בכל פה של ילד בשנות ה-90. לפני שנה, 17 שנים אחרי, משחק המבוסס על הסדרה, מסעיר שוב את העולם. קוראים לו "פוקימון גו", הוא ניתן להורדה בחינם בכל מכשיר סמארטפון והוא המשחק הסלולרי המבוקש ביותר בארצות הברית, עם שיא משתמשים העומד על 45 מיליון. בין האנשים שהתרוצצו ללכוד פוקימונים לא היו רק ילדים, אלא גם צעירים בני עשרה, יחד עם צעירים-בנפשם, בשנות הארבעים המאוחרות שלהם.

"למה שאדם בוגר בן כמעט 50 יצא לשחק?", תוכלו לשאול, ואני אומר "למה לא?". נדמה שככל שאנחנו מתבגרים, כמות המשחקים בלו"ז שלנו הולכת ומצטמצמת. אנחנו נולדים לעולם שכולו משחקים ודמיון, ממשיכים לגן הילדים - בו זמני המשחק מתקצרים, כי צריך לשבת במעגל בידיים שלובות וראש זקוף - ומגיעים לבית הספר בו ניתן לשחק רק בהפסקות. אדם בוגר שיקפוץ על מגלשה, או יגלה עניין במשחקי קופסה ייתפס לרוב כהורה משקיען, או כמטורף מתחיל. הרי אין כל סיבה שאדם מבוגר, ישתטה בצורה הזאת. אך מתברר שהמדע מספר לנו אחרת - משחק יכול להיות דרך נפלאה ללמוד, להשתנות, לרתום את המוטיבציה למען המטרות שלנו, ואפילו לגרום לנו להיות פרודוקטיביים יותר. [האזינו גם לפודקאסט על הדרך בה מערכת החינוך מעצבת את החשיבה שלנו]

לא רק לילדים. משחק כדרך לשיפור
pixabay
להמשך הפוסט

תסביך פינוקיו - איך המוח שלנו משקר ללא היגיון

שקרים קטנים גורמים לשלל בעיות: מבייש להיתפס בהם, סומכים עלינו קצת פחות ובמצבי קיצון הם אפילו מסכנים את חיינו. אז למה בכל זאת אנשים מרמים?

אם נדרשתם לעבור מבחן אמינות בוודאי נתקלתם בשאלות הבאות: "האם שיקרת בשבועיים האחרונים?", ו-"האם אי פעם גנבת משהו?". כיוון שבוחנים את מידת האמינות שלכם, חשבתם שיהיה חכם להשיב "לא". בדיוק להפך. אם תנידו ראשכם לשלילה, יסמנו אתכם הבוחנים כשקרנים פתולוגיים על המקום. כולנו היינו שם: גנבנו פעם רמזור שלא היינו אמורים לחצות, שיקרנו לוויז כששאל האם אנחנו הנהגים והבטחנו לחבר שיצאנו כבר לפני רבע שעה לכיוונו. הרגשנו אז שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשות, אך הרמאויות הקטנות גורמות לשלל בעיות: מבייש להיתפס בהן, סומכים עלינו קצת פחות ובמצבי קיצון הן אפילו מסכנות את חיינו.

לשקר אין היגיון

האף שלכם ארך! האם שיקרתם?
pixabay
להמשך הפוסט

נודדים במחשבות? כך אתם פוגעים באושר שלכם

משעמם לכם ואתם חושבים שאם תטיילו במחשבות לזמנים אחרים תהיו מאושרים יותר? מחקר הראה שגם כשאנחנו חושבים על המיליון הבא, או הטיול המתוכנן לקיץ, אנחנו פוגעים בחוויה העכשווית

בסדרה האגדית של ה-BBC, ניתן לראות את המחשבה המהירה של הבלש שרלוק הולמס מזנקת מרמז אחד למשנהו; מהצורה בה מונח האבק על המדפים, תנועת המכוניות והטון השברירי בו משתמש האדם שמולו. מידע כמו 'שיכור', 'גרוש', 'בעיות זעם', 'חדר-שרק-נראה-נטוש', מוצגות על המסך, ויוצרות יחד תמונה שלמה של השתלשלות הסיפור. גם אנחנו, בדיוק כמו הבלש בעל חיי הנצח, מוצפים מידע כל הזמן. הפלאפון שלנו רוקד כמו ג'אגר עם כל מסרון, אורח החיים שלנו הוא כולו מולטי- טאסקינג אחד גדול, אנחנו מנהלים כמה שיחות במקביל, חולמים על העתיד וחוזרים אחורה בזמן. ותמיד יישאר איזה בוילר דולק, או יהיה פתק מהמורה שלא התייחסנו אליו. [הקשיבו גם לפודקאסט בנושא "התרגיל המוחי שיעשה אתכם פרודוקטיביים יותר] 

עומס המידע והעובדה שאנחנו קופצים מנושא לנושא גם בלי לשים לב פוגעים בנו אנושות. אנחנו סובלים מחוסר ריכוז, מתח וחרדה, מתמכרים בקלות רבה יותר, ישנים פחות טוב וסובלים מכאבי ראש. לכל זה יש השלכות רחבות יותר - על מקום העבודה, המשפחה, הזוגיות והחברויות. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להרצות בפני אנשים שלא באמת מקשיבים לו, או לשפוך את הלב בפני מישהו שחושב בכלל על החופשה הבאה שלו. [קראו גם על איך להפוך למקשיבים טובים יותר]

על מה אתה חושב כשאתה מתקלח?
pixabay
להמשך הפוסט

הטיית החשיבה שגורמת לנו להפסיד פעמיים

אם אתם הולכים להופעה למרות שאתם חולים כי חבל על הכסף, או ממשיכים לעבוד במקצוע שמדכא אתכם כי השקעתם בו שנים, כנראה שגם אתם נפלתם בפח של הטיית העלות השקועה. איך שמים לזה סוף?

יתושים, ארטיק קרח, חמסין והופעות. אלו רק כמה מן הבשורות שהקיץ הקרוב יביא עימו. את ארצנו הקטנטונת עומדים לפקוד אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה;  אירוסמית', גאנז אנד רוזס, טום ג'ונס, פול יאנג ופט שופ בויז. ואפילו בריטני תקפוץ לבקר. אתם, כבר רכשתם כרטיסים במיטב כספכם, אך אבוי, ביום ההופעה השפעת חזרה לבקר. 'לעזאזל', אתם מסננים וחושבים על הכסף. 'חבל, כבר שילמתי', אתם לוחשים ומניחים את היד על המצח. 'טוב, שני כדורים, ונזוז להופעה'. והנה אתם, עם צעיף, ערימת טישו ועיניים מזוגגות בין אלפי אנשים על הדשא, כשהרוח הקרה נושפת לכם בעורף. אם ננסח את זה בעדינות, אתם לא נהנים. אם נהיה כנים יותר, אתם מקללים כל רגע. הערב הפך מחלום ורוד למציאות איומה. [קראו עוד על הפחד מהחמצה ומה שהוא עושה לכם] 

חייכו חברים, כנראה שגם אתם נפלתם בפח של הטיית העלות השקועה.

אל תעשו את הטעות הזאת, זה יעלה לכם כפול
pixabay
להמשך הפוסט

שני תרגילים שיעזרו לכם לנהל את הזמן

המשאב החמקמק והיקר ביותר שיש לנו הוא הזמן, כדאי ללמוד איך לשלוט בו

אם קראתם את הכותרת, התעכבתם והצצתם בתמונה, ואפילו הגעתם אל השם שלי, סביר להניח שחלפו חמש שניות מחייכם. חמש שניות הן יחידת זמן שאנחנו בככל לא שמים אליה לב. את חמש השניות הבאות תנצל מקדונלד'ס כדי למכור 375 המבורגרים, וינצלו אנשים ברחבי העולם כדי לכתוב 205,000 פוסטים, 17 מיליון מיילים ולהעלות 300 תמונות לאינסטגרם. בזמן שלקח לכם לקרוא את השורות הנ"ל, נולדו עוד 21 תינוקות ברחבי העולם, ומתו תשעה אנשים. בחמש השניות האחרונות אמר מישהו למישהי שהוא אוהב אותה, אדם שהתאושש מפציעה, עשה את צעדיו הראשונים, שני חברים צחקו מבדיחה פרטית, ואלכוהוליסט לשעבר חגג שנה של פיכחות. זמן הוא המשאב היקר ביותר שהיה ויהיה לכם. הרי לפניכם שני תרגילים שמסייעים לקחת את המושכות לידיים, ולנהל את הזמן גם בחיים האישיים וגם בזוגיות.

TIME IS MONEY

והופ! כבר עברה עוד דקה. כך תנהלו את הזמן שלכם
pixabay
להמשך הפוסט

המחקר שישפר את חיי המין שלכם

מה מבדיל בין זוגות שיש להם חיי מין סוערים, לבין אלו שיוצאים לא מרוצים מחדר המיטות? במחקר שבו השתתפו 70,000 אנשים נמצא כי הדרך לסקס טוב יותר לא עוברת דרך תרגילים לשיפור הגמישות

הרשו לי לקחת אתכם אחורה בזמן, לשנת 1957 ליתר דיוק. אל מעבדה קטנה באוניברסיטת וושינגטון, נכנס זוג נבדקים נוסף. הם לא היחידים, 382 נשים ו־312 גברים צפויים להשתתף בניסויים של ד"ר ויליאם מאסטרס והעוזרת שלו - וירג'יניה גו'נסון. "אתם יכולים להתחיל" תאמר וירג'יניה בקול הרך-אך-הסמכותי שלה, ותכוון לכך שעל השניים להתפשט, להתחבר למכשירי מדידה, ולקפוץ ביחד למיטה. מאסטרס וג'ונסון, זוג החוקרים שגם הפך לזוג בחיים האמיתיים היו מחלוצי חקר המיניות האנושית. מאז ממשיכים אנשים לנסות ולפצח את האניגמה בדרך לחיי מין נהדרים ומלהיבים, שגם מצליחים להחזיק מעמד. 

אם ציפיתם לקבל רשימת שיטות שיעזרו לכם להפוך את הסקס שלכם לסקסי יותר, הרשו לי להתנצל. זה לא יופיע כאן. מסתבר שהסוד לחיי מין מוצלחים לא נעוץ בגמישות או בגודל האיברים שלכם, אלא ביחסים שמחוץ למיטה. הנה לפניכם המסקנות המחקריות על קשרי אהבה שיובילו לחיים טובים יותר גם בין הסדינים.