יהודית כ"ץ
יהודית כץ

הידעתם? מחקר בריטי מ-2015 מצא שאנשים מבלים 218 דקות ביום על כלום. בזבוזי זמן, מריחות, תהיות, מה הם בעצם היו אמורים לעשות? 218 דקות על דחיינות (ואני לא מדברת על הפסקת צהריים). אלה יותר משלוש שעות וחצי ביום, 55 ימים כל שנה. לאורך 50 שנות עבודה אנחנו ניפרד מ- 7.5 שנים. כל כך הרבה זמן.

זמן, ולא כסף, הוא המשאב הכי יקר. כסף אפשר להרוויח פעם יותר ופעם פחות, אבל זמן שעבר לא יחזור, ולא משנה כמה נשלם. אבל יש דרך להשיב לעצמנו את הזמן האבוד. כדי שנצליח לעשות את זה עלינו לאמץ שלושה עקרונות שיעזרו לנו להפסיק לדחות לאחר כך, ולהתחיל לחיות עכשיו.

לכולנו יש כפתור שמכבה את הטלפון. זה עושה פלאיםצילום: AntonioGuillem / iStockphoto via

מה זה דחיינות?

דחיינות היא הפער שבין הכוונה שלכם, מה שהבטחתם שתעשו, לבין מה שקורה ברגע האמת. לעשות משהו ברגע האחרון זו לא דחיינות, זו אולי חוסר אחריות. דחיינות זה להבטיח שאעשה דבר מה, ולא להצליח להביא את עצמי לעשות את זה. אגב, אתם לא לבד. מחקר מאוניברסיטת דה פאול בשיקגו הראה ש-20% מאיתנו - אחד מכל חמישה אנשים - הם דחיינים כרוניים.

בפעם הראשונה שצפיתם בטלוויזיה אחרי שאמרתם שתכתבו הערב, זה היה צירוף מקרים. בפעם ה-20 אתם כבר לא מאמינים להבטחה. זה הכאב האמיתי בדחיינות - האמון ביני לבין עצמי נשבר. לפעמים רק כדי שלא נרגיש כאב, המוח עובד עלינו עם הדחיינות השקטה, היא הכי מסוכנת. הדחיינות השקטה גורמת לנו להתחבא מאחורי משימה שבאופן מובהק היא לא זאת שאנחנו אמורים לעשות עכשיו. במקום להכין את המצגת לעבודה אתם עוברים על כל התמונות שצילמתם בדרום אמריקה ומחפשים רקע חדש לנייד. או שאתם מנצלים שעות של ריכוז למשימות קלות כמו קיפול כביסה, ואז אתם כבר עייפים. ובעצם, עבדתם על עצמכם, הרגשתם שאתם יעילים בזמן שדחיתם את מה שבאמת הייתם אמורים לעשות.

להודות באמת

העיקרון הראשון הוא קודם כל להודות - מתי אנחנו בדחיינות שקטה? להחליט מראש איזו משימה באמת תקדם אותנו. כדי למנוע דחיינות שקטה, תפתחו מראש את הבוקר בשאלה - מה באמת חשוב לי היום? תגדירו MIT - Most important task או בעברית, מהמ"ם - משימה הכי מקדמת מטרה. אותה תעשו דבר ראשון על הבוקר.

אנו מנצלים שעות של ריכוז למשימות קלות כמו קיפול כביסהצילום: grinvalds / iStockphoto via Gett

בזכות הדד-ליין

העיקרון השני נלקח מדאגלס אדמס, מחבר "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ואחד מכותבי המדע בדיוני הגדולים בכל הזמנים. אנחנו מדמיינים אותו יושב, כותב, עומד בזמנים. ואנחנו טועים. היה לו כל כך קשה לעמוד בדד-ליינים, שכדי לסיים את הספר הוא ביקש מהעורך לנעול אותו בחדר מלון במשך שלושה שבועות. הביאו לו אוכל לחדר, וחוץ מזה, לא היה לו לאן לברוח. מספרים עליו שביקש שעל המצב שלו יהיה כתוב - He Finally Met his Deadline. הוא סוף סוף פגש את הדד-ליין שלו.

דד-ליינים. אנחנו שונאים אותם אבל אנחנו באמת לא יכולים בלעדיהם. חשבתם פעם מה מקור המילה דד-ליין? קו מת? מספרים שפעם דד-ליין סימן את הגבול מסביב לבתי סוהר, ואתם יכולים לנחש מה היה קורה לאסירים שהחליטו לחצות אותו.

בימינו המצב יותר טוב, ודד-ליין הפך לכלי מדהים: לא תמותו ממנו, אבל הוא יאיים עליכם מספיק כדי להכריח אתכם לפעול. הלוואי שלכל דבר היה דד-ליין. הלוואי. אבל אין דד ליין שיכריח אתכם לפתוח כבר את העסק, להציע לבחור לצאת, או לנסוע לטייל בעולם. נראה שלדברים החשובים באמת, פשוט אין דד-ליין.

דאגלס אדמס בביתו בקליפורניה, בשנת 2000. היה לו קשה לסיים את הכתיבהצילום: Getty Images

האסטרטגיה האהובה עליי למצבים כאלה היא ליצור מצב שבו אין לי ברירה. למשל, לפני שהתחלתי להקליט את הפודקאסט העברתי שנה בלהבטיח לעצמי שאני הולכת לעשות את זה. שבוע הבא, עוד חודש, ולא התחלתי. עד שהחלטתי שמעכשיו פשוט לא תהיה לי ברירה. כתבתי בפייסבוק: ״היי, עוד שבועיים יוצא הפרק הראשון בפודקאסט 'חושבים טוב'". הסוד הקטן שלי היה שלא היה לי כלום. לא נושא לפרק, לא ציוד ולא אורח. כלום. הסוד הגדול היה שעכשיו נותרו לי שבועיים לגרום לזה לקרות. מאז, עברו כבר ארבע שנים, מאה פרקים, וכמעט שתי מיליון הורדות. התחייבתי ופשוט לא היתה לי ברירה.

עליכם ליצור מצב שבו יותר קשה לכם לדחות מאשר פשוט לעשות. דוחים את הספורט? תקבעו עם מאמן ותשלמו לו מראש 2,000 שקל, מה הסיכוי שלא תופיעו? דוחים את הניקיונות? לא תרצו לארח בבית מלוכלך, תזמינו חברים פעם בשבוע. ככה גם קבעתי "פגישות חשובות" הרבה לפני שהרגשתי "מוכנה". הבנתי שעדיף לי להגיע "כמעט-מוכנה" מאשר לא להגיע אף פעם.

גם טכנולוגיה יכולה לעזור בזה. האתר הכי יעיל שגיליתי השנה נקרא FocusMate. הוא מסדר לכם בקליק אחד מישהו מאיפשהו בעולם שגם צריך לעבוד עכשיו. אז אתם מפעילים מצלמה אומרים "שלום, אני יהודית, אני עובדת על מצגת", ואז עובדים זה מול זה במשך שעה. יש עוד אפליקציה חדשה, היא כבר בטלפון של כולכם, בחינם. זה כפתור כזה שיש לכם בצד או מאחורה - כפתור שמכבה את הטלפון. זה עושה פלאים.

לכן העיקרון השני הוא ליצור מצב של חוסר ברירה כדי להפסיק להימנע. אם יש דד-ליין, מעולה. ואם אין אחד כזה - אנחנו ניצור אותו.

עליכם ליצור מצב שבו יותר קשה לכם לדחות מאשר פשוט לעשותצילום: Bychykhin_Olexandr / iStockphoto

לזהות את הפחד

בואו ניכנס עוד פנימה ונשאל, למה אנחנו דוחים את החלומות שלנו? הפילוסוף הסטואי סנקה כתב בספרו "על קוצר החיים" שאנחנו מתנהגים כמו בני תמותה בכל מה שאנחנו מפחדים ממנו, וכאילו שנחיה לנצח כשזה נוגע לתשוקות שלנו. למה אנחנו דוחים את הלימודים שתמיד רצינו ללמוד? פרידה מקשר לא טוב? טיול בעולם?

לפני כמה שנים חלמתי לכתוב ספר, ולא כתבתי. אמרתי לעצמי שאני עמוסה, שאגיע לזה בפסח, או בקיץ. ואז עברו שנתיים. הספקתי לעבור דירה פעמיים, להרצות בארגונים, להתחתן, לטייל בעולם, לפרסם כתבות, אפילו ללדת ילד. לכל זה היה זמן. אבל בשביל לפתוח קובץ, לשמור אותו בשם "הספר" ולכתוב בו מילה - לזה "לא היה לי זמן".

שנתיים עברו עד שהודיתי בסיבה האמיתית: פחד. פחדתי לכתוב את הספר. כי מי ירצה לקרוא? ומי אמר שאני מסוגלת? המשמעות שאנחנו נותנים למשימות יכולה לשתק אותנו. מה יקרה אם אני אצליח? מה יקרה אם אכשל? ומה יגידו? אולי גם אתם דוחים משהו חשוב בגלל פחד?

במחקר במכון ויצמן בדקו מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מתמודדים עם פחד. נבדקים נכנסו לתוך מכשיר fMRI, שבודק את פעילות המוח, כשמאחורי הראש שלהם היתה עגלה ובתוכה נחש אמיתי. כולם מפחדים כשיש נחש מאחורי הראש שלהם, אבל הנבדקים גם היו צריכים לקרב אליהם את הנחש. החוקרים ראו שבמוח של כל הנבדקים אזור האמיגדלה, שאחראי על פחד, היה מאוד פעיל. אבל בכל פעם שהנבדקים התקרבו לנחש למרות הפחד, קרה דבר נוסף, התחיל לפעול עוד אזור באונה הקדם-מצחית. ככל שהאזור הזה פעל יותר, כך הפעילות באמיגדלה (ותחושת הפחד) פחתו.

בפעם ה-20 שאנו צופים בטלוויזיה במקום לבצע משימה, אנו כבר לא מאמינים לעצמנוצילום: izzetugutmen / iStockphoto via G

החוקרים כינו את האזור הקדמי "מרכז האומץ". כמה מנחמת הידיעה שיש גם לכם מרכז אומץ בראש? המשמעות של אומץ היא להסכים לפחד ולפעול בכל זאת. בכל פעם שתעשו את זה, מרכז האומץ שלכם ירקוד דיסקו, אתם תפחדו פחות ותרגישו מסוגלים יותר. הרגע הזה שבו מזהים את הפחד מאפשר בחירה: להימנע או לפעול.

ברגע שהבנתי שכבר שנתיים אני דוחה את הספר מתוך פחד התחלתי לדבר על זה, להסביר שהספר כאילו שואל אותי, "מי את בכלל? זה גדול עלייך". הבטחתי לעצמי שאסכים שהפחד יצטרף לדרך, עמוד אחרי עמוד. ככה כתבתי את הספר. נראה שכדי לחיות באמת אנחנו צריכים להסכים להרגיש פחד. זה הדיל.

תבדקו אצלכם, יש משהו חשוב באמת שתקוע בגלל פחד? תכירו בזה ותסכימו להרגיש, נסו לפרק את הפחד למנות קטנות ותתקדמו צעד אחד צעד. זה העיקרון השלישי.

אז איך נתחיל לזוז יותר?

1. נאתר מקומות של דחיינות שקטה ונחליט בכל יום על דבר אחד שחשוב.

2. ניעזר בדד-ליינים או ניצור מצב שבו אין לנו ברירה אלא לפעול.

3. נסכים שהפחד יהיה חלק מהדרך.

תסתכלו על המספר הבא - 744,600. זה מספר השעות שנחיה. כנראה שניצלנו מתוכו כבר כמה וכמה שעות, לא כדאי שנחשוב על המספר הזה לרגע? נשאל איפה אנחנו דוחים את החיים שלנו, לזמן אחר ש"מתאים יותר"? והאם הגיע הזמן להעז?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ