מה עושה אותנו מאושרים יותר - ציפיות גבוהות או נמוכות? - על פסיכולוגיה חיובית ואושר - הבלוג של יהודית כץ - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושה אותנו מאושרים יותר - ציפיות גבוהות או נמוכות?

תגובות
אדם על רקע נוף, מרים ידיים
pixabay

התקשרתם לחברת הסלולרי שלכם והמענה האוטומטי הבהיר: זמן ההמתנה הוא חמש דקות. מנגינה עליזה מתנגנת ברקע ואחת לדקה חוזר המסר עם זמן ההמתנה. בדקה ה-4:58 המענה האוטומטי מכריז: ״שיחתכם מועברת לנציג שירות״. חיוך עולה על שפתיכם, פרץ דופמין קל במוחכם, ואתם מרוצים. אך מה היה קורה אם שנייה לפני קו הסיום הקול יבשר: ״זמן ההמתנה המשוער הנו 10 דקות"? אז אתם כבר מאוכזבים, כועסים ומפנטזים על המעבר לחברה אחרת. ומה היה קורה אם אחרי דקה אחת של המתנה בלבד היה מגיע המענה האנושי המיוחל מצדו השני של הקו?

ציפיות הן מנגנון שפיתחנו לעצמנו כדי להתכונן. לרוב אין לנו את המידע על אירועים שיקרו בעתיד, לכן אנחנו מגבשים אמונה לגבי מה שאנחנו חושבים שיקרה. השאלה מה ציפינו ומה קיבלנו בפועל משחקת תפקיד חשוב ברגשות שלנו; אנחנו מאושרים כשאנחנו מקבלים את מה שציפינו לקבל (או יותר ממה שציפינו), ומאוכזבים כשאנו מקבלים פחות מזה. אבל האם כדאי להחזיק בסט ציפיות גבוהות או נמוכות כדי להיות מאושרים?

[קראו על מה שגורם לנו לחוש חרטה]

מה שנצפה יהיה מה שנמצא

בספרו ״לא רציונאלי ולא במקרה״ דן אריאלי מסביר שיש לנו נטייה לחוות את המציאות כדומה לזו שציפינו שתהיה. לכולנו סיפרו פעם על החברה המדהימה, האדם הכל כך טוב שהיא, ובאמת זיהינו בה את התגלמות הטוב. או שאמרו על הילד של השכנים שהוא שד, ואכן התנהג כפרא אדם כשפגשנו בו.

הדבר בא לידי ביטוי גם באפקט פלסבו. פלסבו היא תרופת דמה, חסרת חומר פעיל. תוכלו למצוא בה סוכר, מים, קמח ועוד דברים שהם לא, איך לומר, תרופה. החולה מאמין שהוא מקבל תרופה, זריקה או התערבות רפואית, והיא גורמת לו להרגיש טוב. זו לא רק השפעה פסיכולוגית. המוח שלנו משחרר אופיואידים - חומרים האחראיים על הפגת הכאב - אל זרם הדם שלנו. כך למשל הציפייה שכדור יקר יהיה איכותי יותר מכדור זול גורמת לו לרפא אותנו ביעילות גבוהה יותר.

במחקר של אריאלי באוניברסיטת דיוק, משתתפים התבקשו לבחור בין שתי בירות שהוצבו מולם. הם לא ידעו, אך בירה אחת היתה רגילה לחלוטין ואילו השנייה היתה בתוספת חומץ בלסמי. מסתבר שאנשים אהבו את התוספת הפרועה, והבירה עם החומץ דורגה כטעימה יותר. לקבוצת ניסוי חדשה אמרו מראש: הנה שתי בירות, האחת רגילה והשנייה עם תוספת בלסמי. מסתבר שכשאנשים יודעים מראש שמדובר בחומץ בלסמי, הם שונאים את זה. הציפייה לתוספת פרועה בבירה השפיעה על ההחלטה - זה לא הולך להיות טעים. ברגע שההחלטה התקבלה, האינפורמציה מבלוטות הטעם כבר לא שידרה כל כך טוב. בקבוצת הניסוי השלישית ביקשו מאנשים קודם לטעום את שתי הבירות, ואז סיפרו להם על תוספת הבלסמי ולאחר מכן ביקשו מהם לבחור את כוס הבירה המועדפת עליהם. במקרה הזה, המשתתפים העדיפו את הבירה עם החומץ. ההבדל הפעוט בין הקבוצות הוא התזמון שבו ניתן להם המידע על המרכיב הסודי; כשהוא ניתן לפני הטעימה, הצפייה של הנבדקים שינתה את התפיסה החושית שלהם.

הציפיות שלי יכולות להיות ריאליות או בדויות אך הן בכל מקרה יגרמו לנו לפעול אחרת ובסופו של דבר ישפיעו על המציאות. את הביטוי ״נבואה שמגשימה את עצמה״ טבע רוברט מרטון בשנות ה-50. מרטון הראה שחוקרים משפיעים באופן לא מודע על תוצאות המחקרים שלהם. אפקט פיגמליון, או אפקט רוזנטל (על שם החוקר), הראה דבר מרתק: בשנת 1968 רוזנטל בחן את רמת האינטליגנציה של תלמידי בית ספר. למורים אמר כי המבחן יזהה את אלו ש"פורחים מאוחר". כלומר, תלמידים שתחילה יישארו מאחור אך עד השנה הבאה ישלימו את הפער. בסוף השנה הסתבר כי ה"פורחים המאוחרים" השיגו את ההישגים הגבוהים ביותר. מה שהמורים לא ידעו היה שרשימת התלמידים שקיבלו נבחרה בצורה אקראית. הציפייה של המורים מהתלמידים השפיעה עליהם כך שלבסוף הם באמת הצליחו. היתרון בציפיות גבוהות הוא המוטיבציה שכרוכה בצדן, הדוחפת אותנו להתאמץ ולעמוד בהן.

ילדות לומדות
pixabay

אבל מה קורה כשאנחנו מצפים לטוב מידי?

לא מזמן חברה התקשרה אליי וסיפרה על הצגה שראתה. בקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת מרוב התלהבות: ״זו ההצגה הכי טובה שראיתי; השחקנים מדהימים, העלילה מרתקת, והרגשתי שהיא מעלה בי תובנות עמוקות״. אתם יכולים להבין את ההמשך - לא מתתי על ההצגה. זה לא שהיא לא היתה טובה, אבל ממש לא מצאתי בה את כל מה שחברתי מצאה. החיסרון של ציפיות גבוהות הוא שהסיכוי שלנו להתאכזב עולה משמעותית, ואותה ההנאה שדווקא הייתי יכולה להפיק מההצגה לא התאפשרה בשל האכזבה העמוקה שחוויתי. אז מדוע כאן הציפיות לא השפיעו על המציאות? הציפיות שלנו משפיעות על המציאות עד רמה מסוימת.

למשל, הנה ריבוע כתום:

כתום
pixabay

ראיתם כתום כי זה מה שציפיתם לראות. בפועל חלקכם היו גורסים שזה בכלל אדום. מה שציפיתם לראות השפיע על מה שראיתם.

אך מה אם הייתי אומרת לכם להסתכל על הריבוע הכחול הבא: כנראה הייתם קוראים לי שקרנית ומתאכזבים מאמינותי. לא הייתם מבחינים בריבוע כחול, ולא היה נוצר מולכם ריבוע בצבע שהוא צהוב וכחול בערבוביה, פשוט כי המרחק גדול מידי. אם הציפייה שלנו קיצונית מדי ביחס למציאות, המציאות לא רק שלא תושפע, אלא תגרום לנו לאכזבה גדולה. כך שכדאי לפתח ציפיות חיובית, אך עליהן גם להיות ריאליות. מובן שעדיף תמיד להחזיק בציפיות ריאליות ומדויקות, אך היכולת שלנו לנבא את העתיד היא לרוב מאוד מצומצמת.

צהוב
pixabat

ציפיות נמוכות משרישות את הבינוניות

"כגודל הציפייה כך גודל האכזבה", אומר פתגם ידוע, וניתן לשער, שהחיים שלנו יהיו מלאים ברגעי אושר רבים יותר אם לא נצפה לדבר. שכן אם כבר נופתע מהמציאות, נופתע בוודאי לטובה. אם שאפתם להיות מסופקים בשל ציפיות נמוכות, הרשו לי להזהיר- אתם לא תחוו סיפוק, כי אם כניעה או ויתור. ההסתפקות במעט הצבעים שיש לדמיונכם להציע תגרום לכם במקרה הטוב להיות פחות אומללים, אך היא לא תהפוך אתכם למאושרים יותר. מעבר לחוסר הריגוש מכך שאינכם מאמינים שמשהו נהדר עשוי לקרות לכם אי פעם, אם תצפו לתוצאות בינוניות, ככל הנראה תמצאו רק אותן. Les Brown אמר פעם: "אנשים לא נכשלים כי הם מכוונים גבוה מדי ומפספסים, אלא מכיוון שהם מכוונים נמוך מדי ופוגעים בדיוק".

[שאלו שאלות שיעזרו לכם להיות גרסה טובה יותר של עצמכם]

החיסרון בציפיות נמוכות הוא שהן מציעות תמורה עלובה ביותר להגנה מפני אכזבה. אנחנו לא יכולים להיות הגרסה הטובה-ביותר-של-עצמנו, לא יכולים לצפות מאחרים להיות נפלאים, וממש לא מסוגלים לממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בנו כשאנחנו חסרי מעוף ומגבילים את הציפיות שלנו. האנשים המוצלחים בהיסטוריה הם אלה שהיו להם פרפרים בבטן, ציפיות גבוהות שמשכו אותם להגיע לשיאים חדשים. האכזבה - כמו שמחה, עצב ותסכול - היא חלק בלתי נפרד מהחיים. איננו יכולים לברוח מאכזבה בדיוק כפי שאנו לא יכולים לברוח מעצב ושמחה, גם לא באמצעות ציפיות נמוכות מאוד.

שאלה פילוסופית מאוד אך גם פופולרית כמעט באותה מידה היא מה משפיע משמעותית יותר על האושר שלנו - הדרך שעשינו או שמא ההגעה אל נקודת הסיום. המחקר מראה שהצבת מטרות מאתגרות (ומותאמות אישיות) וחתירה אליהן הן אחד הגורמים שמעלים את רמות האושר שלנו לאורך זמן. לעומת זאת, עצם ההשגה או אי ההשגה של מטרה היא מצב זמני שמשפיע על האושר שלנו בצורת שיא ושפל שחולפים מהר מאוד. האושר שלנו נמצא בתהליך שאנחנו עוברים ופחות בתוצאה עצמה. כשיש לנו משהו לשאוף אליו יש לנו סיפוק אינסופי. בלעדיו, המשמעות שיכולנו לחוש מתפוגגת.

[קראו עוד על שלושת מרכיבי האושר שלנו]

ציפייה טובה, מעלה טובה:

אדם החולם לטפס על האוורסט או לזכות בפרס נובל לספרות אינו בהכרח מאבד את היכולת ליהנות מהצלחות קטנות בדרך. אלו למעשה שני כישורים שונים לחלוטין - לדעת להעריך הצלחות ורגעים של סיפוק לעומת הרצון להתקדם עוד. אם רציתי ללמוד ספרדית ברמת שפת אם, אני בהחלט יכולה לחגוג ולהעריך כל צעד שמקרב אותי לשם. אני יכולה אפילו להעריך את זה שיש לי הזדמנות לחלום להגיע לרמה כזו של שליטה בשפה.

הציפיות הטובות שלנו מתחילות להשפיע עלינו הרבה לפני שבכלל קמנו מהמיטה והתחלנו לפעול כדי לממש אותן. הן גורמות לנו להיות מאושרים כבר מהרגע שהן נוצרות, כך שאלה מאיתנו שמחזיקים בציפיות חיוביות מבלים יותר זמן עם תחושה טובה. כך למשל אנשים חשים עלייה גדולה ביותר בשביעות הרצון לקראת טיול, כשהם מלאים בציפייה לקראת החוויות.

ציפיות גבוהות אינן רק מאפשרות לנו להרגיש טוב יותר כי אנו נרגשים מהדברים הטובים שיקרו לנו, או ממלאות אותנו מוטיבציה כדי להגיע לשם, אלא גם מלמדות אותנו על עצמנו. אם אני מצפה להיות בזוגיות, סימן שאני מאמינה שאני רצויה ונחשקת. אם אני מצפה שיהיו לי ילדים מדהימים, סימן שאני מאמינה שאני יכולה לחנך אותם בצורה מיטבית ושיש לי הרבה מה לתת.

קארול דואק, פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אומרת שאנחנו צריכים להבחין בין ציפיות נמוכות לאירועים כמו מזג האוויר או רכישת מכונית לבין ציפיות או סטנדרטים לגבי עצמנו. ״ציפייה נמוכה כלפי עצמנו היא המתכון להרגיש טוב בכל רגע נתון, אבל לא להגיע לשום מקום״. עוד היא מוסיפה: ״מורה המצפה מתלמידיו המון וגורם להם לחשוב שהם יכולים להגיע לשם, זה הדבר מעורר המוטיבציה הטוב ביותר עבורם".

סיפורה של מרווה קולינס מעורר השראה וממחיש בדיוק את זה. היא החליטה שבית הספר שלה יקלוט אליו רק תלמידים שהוגדרו כחסרי יכולות, לקויי למידה ולעתים אפילו כישלון של בתי הספר בסביבה. היא גייסה ילדים והורים מתוסכלים, שקיבלו תמיד את התחושה שהם מקרה אבוד, שדבר לא ייצא מהם, ושהיכולות שלהם מצומצמות ועלובות. קולינס, שמהלכה המשונה בוודאי עורר לא מעט תגובות מופתעות מהקולגות שלה, יכלה לחייך בגאווה לאחר שהגיעו תוצאות המבחנים של התלמידים אחרי שנה. כולם שיפרו משמעותית את ציוניהם, ותלמידי כיתה ד' שקודם לא הצליחו לקרוא ולכתוב דקלמו סונטות של שייקספיר ופתרו משוואות מתמטיות מורכבות.

נראה שטוב להחזיק בציפיות נמוכות בנוגע לאירועים שלגמרי מחוץ לשליטתנו, ולשמוח על ההפתעות שבדרך, ולהחזיק בציפיות ריאליות (עד כמה שניתן) עבור מה שבשליטתנו ובציפיות גבוהות מעצמנו. המסע שאנו עוברים חשוב יותר מנקודת הסיום. לכן מוטב שנציב מטרות ונתווה אליהן דרך.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית, לאתר האישי

סיפור החיים מעורר ההשראה של מרווה קולינסBigBo


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#