אמרו "כן", הנהנו, והביטו בעיניהם. כך תקשיבו לילדיכם והם יקשיבו לכם

כמה דרכים שיעזרו לכם להעצים את ילדיכם וליצור עמם תקשורת חיובית

יהודית כ"ץ
יהודית כץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמא ובת
קרדיט: pixabay
יהודית כ"ץ
יהודית כץ

דמיינו את התרחיש הבא; הארנק שלכם נגנב ואתם זקוקים לרישיון חדש. כיוון שאתם יודעים שתורים במשרדים ממשלתיים נראים לפעמים כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, אתם מגיעים לסניף המקומי ראשונים. 7:30, כשאפילו המאבטחים עדיין לא במתחם, אתם שם - נכונים להשלים את המשימה ולהסתלק. את ליל אמש העברתם בפענוח רשימת הטפסים הדרושים, וכבר הודעתם בעבודה על איחור קליל, לכל מקרה. השעות חולפות, זמזומי הממתינים בתור נעשים קולניים יותר, והבטן מתחילה לשגע אתכם. כשאתם מגיעים סוף סוף לפקידת הקבלה, מרוטי שיער וטרוטי עיניים, היא מביטה בכם ומודיעה "חסר לכם טופס ג', מלאו אותו וחזרו אליי מחר". אתם מתחננים אליה, שוקלים ברצינות מתן שוחד, אך הגברת מרימה את אפה  ומכריזה "הבא בתור". באותו ערב אתם נפגשים עם שמונת החברים הטובים שלכם ומספרים להם על היום שעבר עליכם. אחד אחרי השני הם פותחים את פיהם ולכל אחד תגובה משלו, ובכם עולה רגש עם כל תגובה כזאת.

דני, הבחור הרגוע בחבורה, עוטה על פניו ארשת מבינה ומבשר שאתם פשוט עייפים מהיום הזה ומוציאים את העניין מפרופורציות. מאיה, חובבת הפילוסופיה, מזכירה לכם שהחיים מתנהלים שונה ממה שקיווינו, ומעודדת אתכם להשלים עם המצב. בועז, מומחה האסטרטגיה, פורש בפניכם את כל הליקויים בהתנהלותכם היום, ומציע דרכי פתרון מפורטות, לתתי שלבים, לגבי מה שתצטרכו לעשות מחר. לילית, חוקרת המוסד החובבת, מנסה לבדוק אתכם שוב; האם קראתם את כל ההסברים, האם שאלתם את השאלות הנכונות, האם פניתם באדיבות לפקידה, והאם אתם בטוחים שכתבתם נכון את שמכם. רוז, שוחרת הצדק, גוערת בכם על חוסר הרגישות שהפגנתם כלפי אותה גברת בדלפק משרד הרישוי, וירדן הרחמן סופק כפיו למרום וממרר "מסכן/ה שלי". אסף, שלקח קורס אחד בפסיכולוגיה, מספר לכם שהפקידה ההיא בוודאי הזכירה לכם את אימא שלכם, ורק רוני אומרת בפשטות "זה נשמע ממש מתסכל להתאמץ כל כך, לשווא. אני ממש יכולה להבין אותך". בלי להכיר את הנפשות הפועלות לעומק, אני מהמרת שרוני תהיה החברה הקרובה שלכם.

פעמים רבות אנחנו משתמשים באותן הטקטיקות גם עם הילדים שלנו. אומרים להם "אין לך סיבה לבכות", מנסים להכניס בהם היגיון נוסח "אתה הבוגר", או מאשימים אותם שלא גילו אמפתיה כלפי הגננת או חבר. הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" מכונה גם "התנ"ך של ההורים". הוא מככב ברשימת רבי המכר כבר למעלה מ-30 שנים, ועדיין רלוונטי לימינו. הכותבות, אדל פייבר ואיילין מייזליש, קוראות להורים, אבל ממש לא רק להם, להכיר בחוויה של הצד השני. כשאנו בוחרים להוציא מילים ורגשות לאוויר העולם אנחנו רוצים לקבל פידבק. "המסר שלך התקבל, אני מנסה להבין אותו ואותך". כל עוד אותו אישור לא ניתן לנו, ובמקומו ממלאים את החלל שלל תירוצים, הסברים והשקפות עולם של אנשים אחרים, אנחנו מרגישים שדברינו לא נשמעו ולרגשות שלנו אין מקום. כשהילדים שלנו חווים פעם אחרי פעם סביבה שלא מעודדת תקשורת, הם פשוט יפסיקו לדבר ולהקשיב לנו ויבטאו את הרגשות שלהם בצעקות, בכי, הסתגרות ואולי אפילו באלימות.

"אני כאן ואני שומע ומבין את הרגשתך"

לא משנה אם העובדה שבדיוק נגמרו עוגיות השוקולד לא מסעירה אתכם באותה המידה, או שהטלטלה שהם חווים בגין הריב התורן עם החברה משעשעת אתכם, אל תבטלו את תחושותיהם של הילדים שלכם. הקפידו לשלוח להם מסרים שנקלטים. הנהנו, אמרו מדי פעם "כן", והביטו בעיניהם. נסו לזהות את הרגש שהם מרגישים ותרגמו אותו למילים; "אני רואה שאת נסערת", בכך תעזרו להם גם להכיר את הרגשות שלהם בפעם הבאה, לסמוך על עולמם הרגשי, וגם תראו להם שאתם מתייחסים ברצינות למה שהם חשים. גם אם לא תצליחו לנחש את הרגש המדויק, סמנו שאתם מתאמצים להבין אותם. הימנעו משיפוטיות ותרגלו הסתכלות מתוך נקודת המבט של ילדכם. כך תוכלו להתחבר למה שהם מרגישים ולהציע עזרה מתוך הבנה והכרה לגבי מה שעובר עליהם. פעמים רבות עצם ההקשבה והשיקוף יכולים לעזור לצד השני להגיע אל הפתרון בעצמו. הקשיבו בתשומת לב מלאה, שימו בצד את הפלאפון, והראו לילדכם שכל תשומת הלב שלכם נתונה לו. שימו לב שלקבל רגשות של מישהו לא אומר שאתם מאפשרים כל התנהגות, אתם עדיין תרצו למנוע מילדכם התנהגות אלימה. אבל היופי הוא שאנשים מוכנים לקבל גבולות אם הם מרגישים שמבינים אותם [קראו עוד על מעלותיה של ההקשבה]. 

במקום "לך לחדר", נסו - "בוא נמצא פתרון"

ילדים (וגם מתבגרים) הם אסופה של רצונות ותשוקות שלא מתחשבים במה שנהוג, מקובל, או צריך לעשות. אם הם רוצים צעצוע, הם יבהירו לכם שהם חושקים בו, ואם הם ראו קיר לבן וצבעים, לא יהיה מופרך לשער שהוא לא יהיה לבן עוד הרבה זמן. הורים ומחנכים רבים משתמשים בכלים חינוכיים שלא עוזרים לפתור בעיות התנהגות. למשל, הם מכלילים את ההתנהגות הרעה ומתייחסים לילד כמי שיש בעיה באופי שלו. הם גם נותנים עונשים מתוך ציפייה שהילדים יקשרו בין הסנקציה הלא כיפית למעשה השלילי שעשו. עונש אולי יגרום להם לא לחזור על המעשה ההוא שוב, אך לא ילמד אותם מדוע לא כדאי לחזור עליו. בפעם הבאה שהילד או המתבגר שלכם עושה משהו שאינכם מסכימים איתו, הקפידו לצמצם את ההערה למעשה עצמו ולא להסיק מכך על טבעו הכללי. הסבירו לו את ההשלכות הנובעות ממעשיו, וחשבו איתו ביחד על פתרון שיגרום לו להיות זהיר יותר בפעם הבאה. אל תהיו הצהרתיים, כי אם תיאוריים. במקום לומר "שלא תעז לקשקש על הקירות", הסבירו שציור שכזה לא יורד בקלות ועדיף להשתמש בדף. עונשים אולי יגרמו לילדים לא לעשות את המעשה השלילי בנוכחותכם מתוך פחד, אך לא באמת ילמדו אותם מה בעייתי מבחינה מוסרית או חברתית במעשים שלהם. עוד אפשרות שתשפר את התקשורת היא לתת להם בחירה. אם רוצים להגביל צפייה בטלוויזיה, הם יוכלו לבחור לנצל את מכסת הזמן שלהם, או שאם רוצים להקפיד על אכילת ירקות, ניתן לתת להם לבחור את אלו המועדפים עליהם. [קראו עוד על אסרטיביות] 

"אני סומך עליך שתוכל לעשות זאת"

נסו להיזכר בפעם הראשונה שבה עשיתם משהו לגמרי לבדכם. הפעם הראשונה שבה ביקרתם בעיר זרה או הימים הראשונים בדירה השכורה הראשונה שלכם. היו דברים שהייתם צריכים להתרגל אליהם, דברים שהתרגשתם לקראתם ודברים שחששתם מהם, אך זו היתה חוויה שהיא לגמרי שלכם. בכל פעם שאנחנו מצליחים לבצע משהו בכוחות עצמנו, אנו מתמלאים הרגשה טובה של ניצחון. הורים רבים מבקשים להגן על ילדיהם מהדברים הרעים שמחכים להם בחוץ. מילדים לא נחמדים אחרים, מנפילות, כישלונות ואכזבות. זו טעות. כל חוויה כזאת, חיובית או שלילית, גורמת להם להכיר קצת יותר את היכולות שלהם, לפתח מנגנוני התמודדות ותחושת מסוגלות. החליפו את "אני אעשה זאת, זה מסוכן או מסובך", ל-"זו לא משימה פשוטה אך אני מאמין שאתה מסוגל לבצע אותה" [האזינו גם לפודקאסט על מערכת החינוך ואיך היא משפיעה על החשיבה שלנו]. 

ותרו על ה"נסיך" וה"נסיכה"

אם התמזל מזלכם ואתם הורים גאים, אתם בטח יודעים שאין דבר בעולם שתוכלו לאהוב יותר מילדיכם. הצורה שבה הם הוגים את המילים, החיוך, המשחק והקול שלהם נראים בעיניכם כדבר המושלם ביותר שיכולתם ליצור. כתוצאה מכך הורים רבים מרבים לשלוח סופרלטיבים לעוללים הקטנים. מכנים אותם "גאונים", "נסיכים" ו"מושלמים". בואו נשים את הדברים על השולחן, אין יצורים מושלמים. הערכה שניתנת ללא מאמץ או השתדלות מצדם גורמת לילדים להאמין שהם זכאים למחמאות תמידית. ילדים אכן צריכים אישורים ושבחים כדי לבנות את ההערכה העצמית שלהם, אך הם לא צריכים מנה מוגזמת שלהם. למעשה יש ספקטרום של שבחים שמתחיל בהענקת תחושה בטוחה. שבחו את ילדיכם על פעילות נאותה, על דרך מרשימה שעשו, על ניסיונות ולמידה. הקפידו לתת מחמאות ספציפיות. במקום "אתה אמן מחונן", אמרו "יש לך הסתכלות מעניינת על קומפוזיציה וצבעים". העריכו את המאמצים והעבודה שלהם ולא את התכונות שלהם.

התייחסו לילדים שלכם כאל מבוגרים קטנים. תנו מקום לרגשות, למחשבות, לתחושות ולחלומות שלהם. הם רוצים שיקשיבו להם ויקבלו את הרגשות שלהם. הם גם ישמחו לשמוע את דעתכם ולהשמיע את דעתם, ומקווים לנהל מערכת יחסים כנה ופתוחה אתכם. אל תהססו להסביר דברים לא מובנים, לשאול אותם לדעתם ולתת להם לנסות דברים חדשים.

כתיבה: יהודית כץ מתמחה בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי

עריכה: הדר אזולאי

יהודית כ"ץ

יהודית כץ | |על פסיכולוגיה חיובית ואושר

היי! אני יזמית, יועצת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. מטרתי להנגיש את היישום של מחקר אקדמי מבוסס ופרקטי לחיים חסינים וטובים יותר. במקור אני מגיעה מתחום הפסיכוביולוגיה, מדעי המוח ומחקר קליני נוירו-פסיכיאטרי. בהמשך התפתחתי באימון פסיכולוגי ובטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). ברב זמני אני מלווה פרטים, חברות ומוסדות בתהליכים המקדמים אושר, שינוי הרגלים, מערכות יחסים, שביעות רצון בעבודה וחוסן ומקליטה את הפודקאסט הנשמע ״חושבים טוב״.

לאתר האישי

לפודקאסט

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ