לא מושלמים, אבל לגמרי בסדר - על פסיכולוגיה חיובית ואושר - הבלוג של יהודית כץ - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מושלמים, אבל לגמרי בסדר

ישנם אנשים שתמיד רוצים להספיק עוד ולהיות הטובים ביותר, וישנם אנשים שרוצים להשתפר במה שכבר יש להם. ארבע שאלות שיעזרו לכם להבין: האם אתם פרפקציוניסטים או אופטימליסטים?

תגובות
להיות שלם גם בלי להיות מושלם
unsplash

מר וגברת ואן דורט פשוט חייבים שהחתונה של בנם הצעיר והמוכשר, ויקטור, תהיה מושלמת. "זה יום נחמד, לחתונה מהוללת", שרה הגברת ואן דורט. "נערוך חזרה, כדי שהכול יתנהל כשורה", מזהיר בעלה. "נקווה שמה שיתרחש, יהיה בדיוק מה שתכננו", מתפללת הגברת, "ששום דבר לא צפוי לא יפריע לאווירה", ממשיך מר ואן דורט. "ושכל דבר קטן, כל דבר יחיד, מיקרוסקופי וקטן, יתנהל בדיוק לפני התכניות שלנו", הם שרים יחד בהרמוניה מושלמת.

כששרים שיר שמהלל שלמות זה כמעט כמו לשלוח הזמנה ישירות לביתו של מרפי. ובאמת, בהמשך הסרט "חתונת רפאים", של הבמאי טים ברטון, הוא רצף של דברים שמשתבשים. חתן שמת וקם לתחייה, קפיצה זריזה אל עולם המתים, רוצח משוחרר והמון אמונות טפלות.

אם צפיתם בסרט, ודאי הסתכלתם על הזוג ואן דורט במידה של לגלוג ושעשוע. אבל גם אנחנו, אנשים שלא צוירו באנימציה ושלא נכתב עבורם תסריט שנון, מתנהגים כך בדיוק: אנחנו מנסים לוודא שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ינועו גרמי השמים ביום ההרצאה שלנו, מנסים לחשב סטטיסטית את הבעיות הצפויות, מתפללים ששום דבר לא ישתבש ומתכננים תכניות עד הפרטים הכי קטנים. בשפת העם נהוג לקרוא לזה פרפקציוניזם.

פרפקציוניסט מאושר ופרפקציוניסט אומלל

אחת המשימות שאנשים נתקלים בהן במהלך ריאיונות עבודה היא בקשה לפרט את התכונות השליליות והחיוביות שלהם. רוב האנשים עונים בלי לחשוש שהתכונה השלילית שלהם היא פרפקציוניזם. הרי אין שום סיבה שמעסיק פוטנציאלי לא ירצה להעסיק אדם שמעיד על עצמו שמשימת חייו היא ליצור דברים מושלמים. להפך, זה בדיוק העובד שהוא צריך לחפש.

אלא שבפועל זה קצת יותר מסובך. ד"ר טל בן-שחר מסביר בספרו אושר אפשרי שיש שתי צורות של פרפקציוניזם. האחת אדפטיבית ומיטיבה, שמביאה לחיים מאושרים ומוצלחים, והאחרת הרסנית ממש. הוא גם קורא לכל ילד בשמו: את הפרפקציוניסט האדפטיבי הוא כמנה "אופטימליסט" (מהמילה הלטינית "אופטימום", הטוב ביותר שאפשר), ואת הפרפקציוניסט הבעייתי הוא מכנה פשוט "פרפקציוניסט".

איך נראים שני הטיפוסים הללו? האופטימליסט הוא אדם שאפתן שמוכן לעשות הרבה עבור הגשמת מטרותיו אך מקפיד לתזמן בלו"ז שלו ארוחת צהריים, מנוחה ורגיעה. הוא משקיע במערכות היחסים שלו ומבלה שעות איכות עם הילדים, אבל מרגיש לגמרי בסדר שהבית מבולגן קצת לפעמים, או כשמתבזבזת שעה לא מתוכננת על סידורים, פקקים או אירועים בלתי צפויים. לעומת זאת, לוח השנה של הפרפקציוניסט נראה הרבה יותר מרשים. הוא מכניס ללו"ז עבודה במשרה מלאה ועוד כמה פרויקטים מהצד, מתעקש להיות ההורה שיביא את העוגה המושקעת ביותר לגן, עושה מנוי משולב לחדר הכושר, מאמן בעצמו את הכלב, נלחם להיות רומנטיקן, בן אוהב שמבקר את הוריו כל שבוע ומגדל בעצמו ירקות אורגניים, ובאופן כללי הוא הבחור שחייו נראים כמו קריקטורה לחיים מושלמים.

לרוב, אחרי שתמה עבודתם של המאיירים שמתארים את חייו של הפרפקציוניסט, נותרים שבבי מחקים וחידודי עפרונות של עייפות, תשישות, תחושת אכזבה, אשמה ודכדוך. מה שנראה יפה על הנייר לא תמיד מתכתב עם מציאות משתנה, שיש בה אירועים בלתי צפויים ומגבלות של הכוח האנושי. בפשטות, אופטימליסט הוא זה שמנסה להוציא את המרב מהמצב הקיים ומסתפק בטוב האפשרי, והפרפקציוניסט הוא זה שעושה גלגלונים באוויר כדי לעשות מניפולציות על המציאות ולא מוכן לחיות עם תוצאות שהן פחות ממושלמות. 

דיוקן עצמי של הפרפקציוניסט והאופטימליסט

בהתאם להגדרות העולם שלהם, שני הטיפוסים האלה חיים את חייהם. הפרפקציוניסט מאמין שהמציאות תשנה את מסלולה בהתאם לתכניותיו, מתייחס לעייפות כאל תוצר לוואי לא לגיטימי ומציב לעצמו סטנדרטים לא אפשריים לקיום האנושי. הוא חש הקלה רגעית אחרי שהוא מגיע ליעדיו אך חוזר מיד לתחושת הפחד מפני הכישלון הצפוי. תוצאות בינוניות אינן מספיקות לו והוא מלקה את עצמו בגללן. בריאותו נפגמת בשל הלחץ האינטנסיבי שאינו נגמר והוא נמצא בסיכון להפרעות מסוגים שונים. ההערכה העצמית שלו נפגעת אנושות מכל כישלון או עיכוב והביטחון העצמי שלו שביר. ניהול הזמן של הבחור שתמיד מנסה לדחוס יותר ויותר גורם לו להרגיש שאריה רעב רודף אחריו, מערכות היחסים שלו לחוצות והוא לא מסוגל להתמודד עם ביקורת וההנאה מחיי היומיום שלו נפגעת.

האופטימליסט, לעומתו, נהנה מהדרך ולא רק מהתוצאה הסופית. הוא אינו חושש מכישלונות מפני שהוא מניח שהם יגיעו. יש לו די זמן ומוכנות להתמודד וללמוד מהם. הוא בריא יותר מהפרפקציוניסט, פיזית ונפשית. יש לו יותר זמן פנוי שהוא מנצל לרגיעה, להתבוננות ולפיתוח עצמי. מערכות היחסים שלו פתוחות ומכילות, מותר להעביר בהן ביקורת, לשתף ולייעץ. האופטימליסטים אינם חוששים לחבור לקולגות, לחברים ולשותפים ואינם מאוימים מרעיונות ומאנשים חדשים. הם מחנכים את ילדיהם על ערכים של קבלה ושל הערכה עצמית ומשננים להם שהדרך חשובה מהתוצאה. לבסוף, ההערכה והביטחון העצמי שלהם יציבים יותר.

מורה נבוכים למאבחן העצמי

מובן שקשה למצוא אדם שכולו פרפקציוניסט או אופטימליסט. כולנו נעים על הרצף הזה בתחומי חיים שונים. אתם רוצים לדעת אם האמביציה שלכם היא פרפקציוניסטית או אופטימליסטית? ד"ר בן-שחר מציג ארבע שאלות שיעזרו לכם להבין היכן אתם עומדים:

1. מה הכישלון שלי אומר עליי? מערכת היחסים עם הכישלונות, העיכובים והאתגרים בחייכם מעידה רבות על צורת החשיבה שלכם. האם הצלחה היא קו ישר או שמא גרף מפותל? אופטימליסטים מתייחסים אל הכישלונות בהבנה, שכן הם חלק מהדרך  להצלח., הם אינם חוששים מפניהם ואינם מניחים להם להגדיר אותם. פרפקציוניסטים בורחים מכישלונות כמו מאש ויעדיפו להישאר באזור הנוחות הבטוח.

2. את מי אתה חושב שאתה מבקר? סיימתם מצגת שעמלתם עליה שעות רבות, או הצעתם רעיון לבת הזוג וכעת היא עומדת מולכם מחייכת ואומרת: "שמע, אני חושבת שאתה טועה ואולי כדאי לנסות דרך אחרת". האם אתם מורטים שערות בכעס, נעלבים במפגיע וזועקים בתסכול עד שנשימתכם נעתקת? או שאתם ממשיכים באותו המטבע ואומרים: "מעולה, אני רושם"? הפרפקציוניסטים לא אוהבים ביקורות, אינם יודעים איך להתמודד איתן ועושים הכול כדי להימנע מהן, אפילו במחיר של פגיעה במערכות היחסים. אופטימליסטים מאמצים ביקורת ככלי להשתפרות ומתייחסים באופן שונה לחוויות חדשות ובלתי מוכרות. פרפקציוניסטים חוששים מהלא נודע והאופטימלסטים מחבקים אותו.

3. מראה מראה שעל הקיר: לשם התרגיל, תנו הצצה בעצם המלבני שממנו נשקפת דמותכם (כלומר המראה שבחדר). האם אתם חשים רגש חיובי? האם כשאתם חושבים על הדרך שעשיתם, על הירידות ועל העליות שחוויתם, אתם מסוגלים להגיד: "אני דווקא די בסדר"? אם כן, מזל טוב, אתם אופטימליסטים. אם לא, אתם יודעים לאיזו קטגוריה אתם משתייכים.

4. מעכשיו ועד הנצח: האם אתם מאמינים שאנשים מסוגלים להשתנות? האם אתם חושבים שמה שמפריד ביניכם ובין הצלחה אלה המאמצים שלכם, או הגנטיקה בה צוידתם? הפסיכולוגית וחוקרת המוטיבציה היידי גרנט הלוורסון מבחינה בין הרצון "להיות טוב" לבין הרצון "להשתפר". אם כל מה שאכפת לכם זה "להיות טובים" ובאיזה אופן אנשים מעריכים אתכם, יש לכם דפוס חשיבה מקובע. אם אתם שואפים להשתפר, יש לכם דפוס חשיבה מתפתח.

חשיפה לבינוניות

אם בדקתם את עצמכם וגיליתם שהנטייה לרדוף אחר השלמות גוזלת מכם טיפות אושר חשובות, זמן, משאבים וגם את ההנאה שבדרך - אל דאגה, יש מה לעשות! פרנסיס בייקון, אביה הפילוסופי של המהפכה המדעית, אמר שכדי לשלוט בטבע צריך פשוט לציית לו. בייקון התכוון לכך שכדי לנצח את גרמי השמים, תנועת המכוניות וגבולות היכולת האנושית צריך להכיר בכך שהם שם, להשלים איתם, להבין שאי אפשר לשנותם ולפעול יחד איתם.

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בפסיכולוגיה מדבר על "חשיפה לבינוניות", או חשיפה למציאות אם תרצו. הוא מעודד אנשים להיחשף כחלק מהחיים למצבים שבהם התכניות אינן מתגשמות בדיוק כפי שרצו, שדברים לא עמדו בשורה יפה ומסודרת וכשהכישלון נשף בעורף. אחרי אירוע כזה צריך להבין שזה בסדר, לגיטימי ואנושי ולשאול: "איך אעשה זאת טוב יותר בפעם הבאה?". בן שחר קורא לנו לחבק את העיכובים הקטנים הללו בדרך כדרך הטובה ביותר להשתפרות. [קראו עוד על למידה מכישלון]

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי

עריכה: הדר אזולאי

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#