כשאתם לומדים איך למות אתם יודעים איך לחיות - על פסיכולוגיה חיובית ואושר - הבלוג של יהודית כץ - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשאתם לומדים איך למות אתם יודעים איך לחיות

כולנו יודעים שנמות יום אחד אבל מדחיקים את הידיעה הזו. ההכנה הטובה ביותר למוות היא להפסיק להתעלם ממנו כדי ללמוד איך למצות את חיינו

תגובות
עמידת ידיים על צוק
unsplash

בחלקו האחורי של ראשנו ישנו מידע חבוי. אנחנו לא נזכרים בו, אולי בכוונה, עד שאנחנו מקבלים תזכורת כואבת שהוא שם. הידיעה על אופיים הסופי של חיינו שייכת לסוג כזה של מידע.

במוצ"ש האחרון נכנסתי לפייסבוק, התעדכנתי בתמונה של חברה, התחלתי לצפות בסרטון שמישהו העלה ואז הגעתי לפוסט כואב שנפתח במילים: "בלילה שבין שישי לשבת נפטרה חן יהושע מדום לב בשנתה". הכרתי את חן דרך חברה משותפת. בכל פעם שראיתי אותה היא שרה באופן שגורם ללב להתרחב, בפשטות ובצניעות. כשהיא שרה היה מאוד קל להאמין שהחיים יפים ופשוטים. אפשר היה לשמוע את החיוך שלה כשהיא שרה, גם אם עצמתם את העיניים. היא הייתה רק בת 28, צעירה, מלאת כישרון, אדיבה ויפה. הכתבה הזאת מוקדשת לזכרה. 

אחד הציטוטים שחזרו אליי השבוע היה הציטוט של הפולוסוף הרומאי סנקה שחי לפני 2,000 שנים: "אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל בני תמותה בכל הנוגע למה שאנחנו מפחדים ממנו, ומתנהגים כאילו אנחנו בני אלמוות בכל הנוגע לשאיפות ולתקוות שלנו". התחושה הזאת, שנחיה לנצח, או לפחות עד נצח-שהוא-גיל-85, גורמת לנו לדחות את החלום לעשות את שביל ישראל ולשכוח לספר לאמא עוד היום כמה היא משמעותית בחיינו, או להישאר בעבודה מבטיחה שאנחנו שונאים.

אנחנו מאמינים שנוכל לעשות את כל זה מחר, בשנה הבאה, כשנתייצב כלכלית או כשנצא לפנסיה. אבל כשהמוות מגיע לבקר אנחנו מגלים פתאום את מחיר הדחיינות הכואבת והקשה ביותר. זו אינה דחיינות של משימות שאנחנו לא אוהבים לעשות, אלא דחיינות של חלקים משמעותיים בערכים שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו שנהיה לגמרי "אנחנו" יום אחד. [האזינו גם לפרק הפודקאסט בתוכנית "חושבים טוב" בנושא אותנטיות] 

אני שואלת את עצמי בימים האחרונים: אם הייתי מתה מחר, האם הייתי בוחרת לחיות אחרת? האם הייתי שמחה שביליתי ככה את חיי?

סרט שאני אוהבת במיוחד הוא "מתים על החיים", (The Bucket List). הסרט, בכיכובם של ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן, מספר את סיפורם של שניים שמגלים לפתע פתאום שנותרה להם עוד שנה בודדת לחיות. אחד מהם הוא מכונאי שעובד כדי לפרנס את משפחתו, האחר איש עסקים עשיר וגרוש בפעם הרביעית. הם יוצאים ביחד להשלים את רשימת החוויות (באנגלית: Bucket List) שהם רוצים לחוות לפני שהם מחתימים כרטיס ומחזירים ציוד לבורא. ברשימה שלהם אפשר למצוא משימות רומנטיות כמו "לראות מראה נשגב", "לצחוק עד שאבכה", ו"לעשות טוב פשוט כדי לעשות טוב". אפשר גם למצוא דברים קלילים יותר כמו "לנשק את הנערה היפה בעולם", ו"לצנוח צניחה חופשית".

אם תחפשו בגוגל את הביטוי " Bucket List" תמצאו כמעט ארבעה מיליון תוצאות. אם תקדישו דקה או שתיים כדי לקרוא את הרשימות הללו תגלו חלומות רבים של אנשים רגילים שהם מקווים להשלים לפני שהכל נגמר. חלק מהחלומות "רגילים", אחרים נועזים יותר. חלקם יכולים להסתיים בכמה שעות, עבור אחרים יש להשקיע זמן ומאמץ של שנים. החלום לעצב את המטבח מחדש בסגנון רטרו, ללמוד שפה חדשה, לצד החלומות על קריירה בינלאומית, ומציאת תרופה למחלה חשוכת מרפא.

"חיה כאילו תמות מחר, למד כאילו תחיה לנצח", מהטמה גנדי.

רבים מאיתנו חיים את חייהם בעודם ישנים. אנחנו מעבירים ימים שלמים בחרטה, בלחץ ובמועקה. גם אם נמות בגיל מתקדם ובשיבה טובה סביר להניח שנרגיש שהחיים שלנו היו קצרים מדי וננסה לבקש הארכה. נרגיש שיכולנו להשקיע קצת פחות זמן בלחשוב ולנהוג לפי ציפיות אחרים. נרגיש שיכולנו לאהוב יותר, לתת יותר ולהיות נאמנים יותר לעצמנו. אין הכוונה לחיות על פי המשפט "אכול ושתה כי מחר נמות", אלא לעבוד קשה כדי לתת משמעות לימים סתמיים לכאורה. לאהוב כאילו אין מחר, ללמוד כאילו לא נותר עוד זמן להחכים, לומר לאהובינו שהם חשובים לנו סתם כך. [קראו עוד על החרטות הגדולות של חיינו ואיך להימנע מהן]

אפשר לחשוב שכשאנשים חושבים על המוות הקרוב, כל מה שמתחשק להם לעשות זה לצאת למסע קניות, לרכוש כרטיסי טיסה למאות יעדים ולרוקן את חשבון הבנק שלהם לחלוטין. אלא שהפסיכולוגים ניקולס קלי וברנדון שמייכל גילו שזה לא נכון: במחקר שעשו הם ביקשו מחצי מהמשתתפים לדמיין שהם עומדים למות ומהחצי האחר לדמיין שהם סובלים כאבים. אחרי שדמיינו את מצבם הם התבקשו לחשוב מה היו עושים עם 50 דולר - משתמשים בהם עכשיו או מחכים למועד מאוחר יותר ומקבלים יותר כסף. החוקרים מצאו שנבדקים שחשבו על מוות התאפיינו בגישה חסכנית יותר מאשר אלה שדמיינו שכואב להם, כלומר העדיפו רווח כספי קטן יותר מאשר חבריהם שלא "עמדו למות".

רנדי פאוש, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה היוקרתית קרנגי מלון, אובחן כחולה בסרטן הלבלב. רופאיו אמרו שנותרו לו רק כמה חודשים לחיות. פאוש, המרצה התמידי, חזר אל האקדמיה ונשא את "ההרצאה האחרונה" שהפכה ויראלית והולידה גם ספר. כותרת ההרצאה שלו הייתה "להגשים באמת את חלומות הילדות שלנו". בהרצאה האחרונה הוא פורש את תובנותיו על החיים ומדבר על איך להתגבר על מכשולים, לחיות את הרגע ולעשות חיים. "אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו", מסביר פאוש בחיוך, "אבל אנחנו יכולים לשנות את אופן המשחק שלנו. הזמן שלכם הוא כל מה שיש לכם, ואתם יכולים לגלות יום אחד שיש לכם פחות ממה שחשבתם", הוא אומר לתלמידיו ומחייך גם לעצמו.

זה לא רק רנדי פאוש. ספרים, סרטים ובלוגים רבים נכתבו על ידי אנשים שעומדים למות וסחפו אחריהם תגובות נרגשות. פעמים רבות הם שואלים: "איך לא הבחנתי בכך קודם?", "למה לא הבנתי את כל זה כשעוד נותר לי זמן ליישם?". מחקרים אכן מראים שההכרה במצב משפיעה בצורה חיובית על חיינו. במדינת בהוטן שנמצאת אי שם על הרי ההימלאיה חיים אנשים שמחים מאוד. כמה שמחים? בהוטן נחשבת למדינה המאושרת ביותר בעולם. תושבי המדינה הזאת עושים משהו משונה - הם מהרהרים במוות חמש פעמים ביום כחלק מהמסורת הבודהיסטית. הם מדמיינים ציפור חמודה שעומדת על כתפיהם ושואלת: "אם היום היה יומך האחרון, האם אתה מוכן? האם אתה האדם שאתה רוצה להיות?". המדיטציה המשונה הזאת, שהולכת יד ביד עם המוות, עוזרת לקבל פרספקטיבה רחבה יותר ולהתאים מטרות חיים להווי היומיומי.

פגשו את המוות וחזרו כדי לספר

אנשים רבים מוצאים את עצמם קרובים מאוד למוות. חלק מהאנשים שחוו מוות קליני ועוד רגע חצו את הקו הדק בין החיים למוות חזרו כדי לספר. זו יכולה להיות תאונת דרכים קטלנית, מצב גופני אקוטי או הצלה מבית בוער. בשנת 2014 ערכתי מחקר יחד עם ד"ר שחר ארזי ונעם סעדון-גרוסמן על חוויית סף מוות. נפגשתי עם אנשים שראו את חייהם חולפים מול עיניהם והקשבתי לחוויותיהם במשך שעה וחצי כדי להבין מה היחס לחיים אחרי המפגש עם המוות. גילינו שאלה שחוו חוויית סף מוות התייחסו אל קיומם כאל עשיר ומשמעותי יותר ממה שהיה לפני אותה החוויה. נקודת המבט שלהם השתנתה והם הרגישו שהם שולטים בחייהם, נעשו אופטימיים יותר, העריכו את מערכות היחסים שלהם יותר, הפסיקו לעשות דברים שהם לא רוצים, השתמשו בשיח אותנטי יותר והיו נוכחים יותר ברגע. 

סטיב ג'ובס ראה את המוות כמעין דלק שמניע את החיים עצמם וגורם להם להיות אותנטיים ומאושרים יותר. הוא נהג לומר שכשאנחנו מודעים לעובדה שחיינו יסתיימו יום אחד אנחנו פחות מודאגים מהדברים הלא חשובים שהחיים מזמנים לנו. בסוף ימינו לא נדאג בגלל שלבשנו את החולצה הלא נכונה, לא נתעצב על סליחה והשלמה עם חבר שפגע בנו, או נתפלל שיהיו לנו עוד כמה דקות להיות מרירים. "כל הפחדים; הפחד מציפיות חיצוניות, מכישלון וממבוכה מתגמדים מול המוות. כשאתה חושב על המוות אתה לא חושב על מה שאתה עלול להפסיד, אתה עירום לחלוטין. כעת אין לך סיבה לא ללכת אחרי לבך", הוא אמר.

סטיב ג'ובס בשנת 2009
REUTERS

מותה הפתאומי של חן גרם לי לשאול את עצמי שאלות. אם תרצו, תוכלו לקחת לעצמכם רגע ולברר עם עצמכם היכן אתם עומדים ואם אתם מרוצים מהתשובות שלכם. [קראו עוד של 30 שאלות שכל אחד צריך לשאול את עצמו] 

דמיינו את חייכם בנקודה שבה הם עומדים להסתיים, שאלו את עצמכם: מה הייתם מייעצים לעצמכם היום? איך תמצאו יותר סיפוק בחייכם? אילו אנשים ופעולות גורמים לכם אושר וכמה זמן אתם מקדישים להם? מה נותן לכם השראה? אילו חלומות אתם פשוט חייבים להגשים? תוכלו להרחיב את המחשבה ולשאול אם הייתה זו הארוחה האחרונה שלי, החופשה האחרונה, השיחה האחרונה, מה הייתי עושה? על מה הייתם שמים דגש? איך הייתם מתנסחים? אני חושבת שבכול מתכנס למה שאמר פעם הסופר מארק טוויין: "החיים היו מאושרים פי כמה אם יכולנו להיוולד בגיל 80 ולהגיע בהדרגה לגיל 18".

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי

עריכה: הדר אזולאי

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#