ההבדל בין כאב לסבל: האם תצליחו לחמוק מהחץ השני?

הכאב שהחיים מזמנים יכול להיות קשה, אבל התגובה שלנו כלפיו גורמת לנו סבל. הפתרון שמצא לכך הבודהה הוא להתרחק מהכעס על עצמנו ועל העולם ולהתבונן בכאב שלנו מרחוק, והרעיון הזה עומד בבסיסה של מדיטציית המיינדפולנס שרבים מתרגלים

יהודית כ"ץ
יהודית כץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פסל של בודהה
פסל של בודהה. כשהנסיך התעיר יצא מארמונו המוגן הוא פגש סבל עצום שעמו מתמודדים בני אדם, ואחרי זמן הבין שהמקור שלו פנימיקרדיט: NAVESH CHITRAKAR/רויטרס
יהודית כ"ץ
יהודית כץ

אתם הולכים ביער. העצים סביבכם יציבים וגדולים, הכול כל כך ירוק ויפה, ואתם מחייכים. פתאום אתם מרגישים כאב חד במותן. אתם מניחים את היד על מקום הכאב ומגלים שמישהו ירה בכם חץ! ואם כל זה לא מספיק נורא, אתם רואים במרחק עוד חץ מאיים בדרך אליכם. האם תצליחו לחמוק ממנו? וחשוב לא פחות, מי כיוון אליכם את החץ הראשון ולמה הוא עושה זאת שוב?

זה תרחיש דמיוני עבור כולנו כמעט, מפני שלא באמת סביר להיתקל בקשתים באמצע החיים. אלא שזו רק הדרך שלי להסביר לכם שהחץ הזה קיים באופנים אחרים ושהכאב שאתם חשים אחרי הפגיעה ראשונה הוא אמיתי, אבל הכאב של הפעם השנייה נגרם על ידיכם בלבד.

ההסבר הוא כזה: הפגיעה הראשונה היא הכאב הבלתי נמנע שהחיים מזמנים לכל אחד ואחת מאתנו - מחלה קשה, משבר משפחתי, פיטורים או היתקלות של הזרת בפינת השולחן. נכון, זה כאב חזק מאוד, אבל בעקבותיו מופיע חץ נוסף וכואב עוד יותר, שהוא תוצאת התגובה שלנו כלפי אותו אירוע מכאיב. שם, בתגובה, נמצא הסבל.

הסיפור היפה הזה אינו שלי אלא של סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה, הידוע כבודהה, שהקדיש את חייו לשאלה: "איך נפטרים מהסבל?". הבודהה לא נולד כזה שאנטי, אלא היה נסיך הודי שחי בארמון גדול ומוזהב. למרות הכול, הוא לא היה מאושר ולכן יצא לחפש את עצמו בעולם הגדול שבחוץ ונתקל בכמויות אדירות של כאב: קבצן רעב, גבר חולה ואדם מת. הנסיך הצעיר הבין מהר שיום אחד גם הוא יסיים את חייו בעולם, אבל לפני כן יש לו משימה - ללמוד איך להיחלץ ממעגל הסבל. מעט מאתגר לדחוס את הבודהיזם לכמה משפטים, אבל אם אתם ממש מבקשים, זה בערך כך:

- יש סבל בעולם.

- מקור הסבל הוא פנימי.

- לכן יש לו פתרון.

הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא אפשרות

חזרנו לשני החצים. אחרי שפגע בנו חץ אחד, אנחנו עסוקים ברחמים עצמיים ושואלים את עצמנו איך נקלענו לאירוע כזה. "זה פשוט לא הוגן!!!", אנחנו אומרים ומאשימים את עצמנו, את העולם או את ההורים. זה החץ השני, זה שאנחנו יורים בעצמנו ובכך מעצימים את הקושי.

הבודהה הסביר שאנחנו לא בוחרים את החץ הראשון, אבל מכיוון שהחץ השני הוא התגובה שלנו לפגיעה הראשונה מגיעה עמו האפשרות לבחור. לדבריו: "הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא אפשרות".[קראו עוד על חמלה עצמית]

כאב וסבל
ברגע שמשהו קורה אנחנו מתנגדים לקיומו וזה מה ששובר אותנו. המציאות בגדה בציפיותינו ואנחנו פונים לתלונות, לאצבעות מאשימות ולהלקאה עצמית

כאב X התנגדות=סבל

בחיי היומיום שלנו אנחנו מתעלמים כליל מהמחשבה שיכולים לקרות לנו דברים נוראיים. אנחנו כן יודעים שמתישהו נהיה חולים, ניכשל, אנשים ימותו סביבנו וגם אנחנו עצמנו נמות פעם, אבל זו רק ידיעה ערטילאית. בלב פנימה מתקיים משפט אחר: "לי זה לא יקרה".

ד"ר קריסטין נף, חברה במחלקה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת אוהיו, מסבירה את רעיון הסבל באמצעות משוואה פשוטה: כאב X התנגדות = סבל. ברגע שבו משהו באמת קורה אנחנו מתנגדים לקיומו, וזה מה ששובר אותנו. המציאות בגדה בציפיותינו, לכן אנחנו ממהרים לשלוף את החץ השני שבו מתקיימות יחדיו תלונות, אצבעות מאשימות, הלקאות עצמיות ומנה הגונה של ניתוח יתר.

בזמנים מאוחרים יותר, כשהכאב מגיע לביקור, אנחנו מחפשים מקלט בהסחות דעת זמינות כמו זפזופ טלוויזיוני, ג'וינט קטן ומקרר פתוח. אלא שהדברים הללו לא מספקים לנו נחמה אמיתית, ולעתים אפילו מחמירים את המצב.

קשיבות ללא שיפוטיות

בשביל שאותו סבל ארור יהיה רק אפשרות אנחנו צריכים לעבוד קשה. אנחנו זקוקים לעצירה ולהתבוננות במה שעובר עלינו באמת, מעבר למסך השיפוטים, וזה לא קל. חלק מהפתרון שהציע הבודהה לפני אלפי שנים, ושהמחקרים מגבים גם היום, הוא מיינדפולנס - נוכחות וקשיבוּת ברגע, ללא שיפוטיות.

במקום לפזול הצדה נתבונן במה שבאמת באמת קיים כרגע: התחושה הפיזית, הרגשות העולים והיורדים והמחשבה על כך שהכול ארעי. במקום לברוח או להתעלם מרגשותינו נפנה אליהם וננסה להבין איך אנחנו באמת באמת מרגישים (ולא מפרשים, שופטים וחותמים) לגבי הסיטואציה שלפנינו, ומה עולה מההכרה בחוויה של הרגשות.

"נדפקו לי החיים" הוא לא מה שקורה ברגע זה, וגם המחשבה על כמה אנחנו אשמים לא בדיוק מקדמת את המצב. במקום להגיב בלי להתבונן באמת, תנו לעצמכם זמן להרגיש ולבחון את רגשותיכם. עשו זאת בסקרנות, ללא שיפוטיות ולצד הפחד לפגוש את מה שעולה.

זה כמובן קל לומר וקשה לבצע. "לא די בפתיחת חלון כדי לראות את השדות והנהר", כתב המשורר הפורטוגלי הגדול פרננדו פסואה, "צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה". באופן דומה ננסה לתת לציפיותינו, אותו ספר חוקים שמסביר איך דברים אמורים להיות, להתמוסס. רק כך נוכל לראות את הדברים כפי שהם. "יש לי עכשיו חץ בבטן. פיטרו אותי. איבדתי אדם יקר. זה כואב. זה עצוב. אני מרגישה את זה בגרון, או בחזה". ננסה להתבונן מהצד על מחשבות כמו "אין לי מזל, זה תמיד קורה לי". כך אנחנו מייצרים מרחב לנקודת מבט חדשה. זהו מרחב של תגובה שאיננה אוטומטית, אלא מיטיבה יותר ופשוטה יותר. [קראו עוד על נדידת המחשבות שלנו]

להביט במשקפיים שלנו

נניח שבבוקר אתם נוסעים בדרך הפקוקה והעמוסה לעייפה, ואחד הנהגים נדחף לנתיב שבו אתם נוסעים. סיטואציות מהסוג הזה נוטות להפגיש אותנו עם הצדדים היפים פחות שלנו: "איזה עצבים, אני שונא אותו!", המחשבה משתלטת. אתם סופגים את המחשבה השלילית ומאמצים אותה, צופרים, מסננים קללה עסיסית ואולי אפילו מסכנים את חייכם בניסיון לנקמה. אבל עם קצת מיינדפולנס ומודעות לחץ השני שמגיע במהרה אתם שואלים: "מה קורה לי? אני מרגישה דפיקות לב חזקות, האוזניים שלי מתחממות, בראש רצות הרבה מחשבות והפנים שלי אדומות. א-הה! אני כועסת".

ברגע הזה נוצר מרווח חדש, שמאפשר לנו להגיב בחוכמה למה שקורה בצורה שקולה. זו משמעותה של המילה מיינדפולנס: להתבונן על המציאות מחדש תחת בחינה פתוחה של האמונות הכי בסיסיות שלנו. לבדוק את האוטמטיות של מחשבות כמו "לחכות בתור זה בזבוז זמן מעצבן", "אסור לדבר כך עם הבוסית" או "הרסתי הכול".

המחשבות העוברות הן המשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים בעולם, אז נסו להוריד את המשקפיים ולהתבונן במצב בלעדיהם. איך נראית המציאות דרך המשקפיים שלכם? מחודדת, רכה, ורודה או אפוקליפטית? איך נראה היחס שלנו אל אותה החוויה, האם אנחנו מקבלים, מכילים, שופטים או מזדהים?

לא, אל תנסו לעצור ולהתנגד לכל המחשבות, להיפטר מהרגשות ואיכשהו לשלוט על המוח מפני שזה לא אפשרי. לכן צריך ללכת צעד אחד אחורה, להסתכל על עצמנו מהצד ולראות בצורה בהירה יותר את החשיבה שלנו וממה היא מושפעת. כל זה צריך להיעשות ללא שיפוטיות.

הפרדה קוגניטיבית

הסטנדאפיסט הנהדר אמו פיליפס אמר פעם: "פעם חשבתי שהמוח הוא האיבר הנפלא ביותר בגוף שלי. ואז הבנתי מי אומר לי את זה...". במקום להסתחרר לתחושות כמו "הכול אבוד" נזכיר לעצמנו בעדינות: "יש לי כרגע מחשבה שהכול אבוד". זו רק מחשבה שבעוד כמה שניות תתחלף באחרת. אנחנו לא חייבים לקנות כל מחשבה שמציעים בשוק המחשבות שם למעלה.

אז היו טובים כלפי עצמכם, אל תירו עוד חץ. מספיק חץ אחד. הזכירו לעצמכם שזה באמת בסדר להרגיש כל דבר שאתם מרגישים, ושכולם מרגישים כך מדי פעם. ותרו על השיפוטיות ובדקו מה קורה באמת.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי

יהודית כץ | |על פסיכולוגיה חיובית ואושר

היי! אני יזמית, יועצת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. מטרתי להנגיש את היישום של מחקר אקדמי מבוסס ופרקטי לחיים חסינים וטובים יותר. במקור אני מגיעה מתחום הפסיכוביולוגיה, מדעי המוח ומחקר קליני נוירו-פסיכיאטרי. בהמשך התפתחתי באימון פסיכולוגי ובטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). ברב זמני אני מלווה פרטים, חברות ומוסדות בתהליכים המקדמים אושר, שינוי הרגלים, מערכות יחסים, שביעות רצון בעבודה וחוסן ומקליטה את הפודקאסט הנשמע ״חושבים טוב״.

לאתר האישי

לפודקאסט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ