"הרבה יותר מעניין לקלוט את התמונה הגדולה מאשר להסתפק במה שבחרו להראות לכם"

מצחיקה או מציקה? הסטנדאפיסטית והמגישה לאה לב מספרת על החיים באור הזרקורים, התמודדות עם ביקורת ושמירה על הקול הפנימי

יהודית כ"ץ
יהודית כץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לאה לב בהופעה
חשבתי שאני אותנטית אבל יש הרבה אנשים שלא חושבים ככה. אני אומרת מה שאני חושבת ותמיד יהיו כאלה שלא יסכימו, וברגע שהבנתי שאין לי שליטה על זה פשוט שחררתיקרדיט: דודו בכר
יהודית כ"ץ
יהודית כץ

"אם ברצונך להיות איש אמת, אל תושפע מאחרים", כתב רבי נחמן מברסלב, מההוגים היהודים החשובים ביותר, והמשיך: "נסה להשתחרר מתלות, מלהיות כפוף תמיד לדעת זולתך. אז תהיה חופשי להיות מי שאתה באמת". קל לומר אבל קשה (מאוד) לבצע, אתם ודאי חושבים. קשה עוד יותר לעשות דבר כזה כשאת דמות ציבורית, ועוד כזו ששנויה במחלוקת.

ביקשתי לבדוק את העניין עם אחת הקומיקאיות הבולטות ביותר בשנים האחרונות - לאה לב. הקומיקאית הצעירה רגילה לעורר סערות וקונפליקטים: היא מופיעה בכל רחבי הארץ, לבד וכחלק מהרכב, משדרת ברדיו וככל הנראה מוכרת לכם מסדרת האינטרנט "הישראליות" או מהשתתפותה בפאנלים טלוויזיונים שונים. ההומור שלה חד, בוטה, מתריס ולעתים קרובות עוסק בנושאים שאנשים מעדיפים לא לדבר עליהם.

לב היא מהאנשים שאותם אוהבים מאוד, או ממש לא. הכתבה שלפניכם מבוססת על הפודקאסט שבו היא ואני שוחחנו בכנות וניסינו לברר איך אפשר להסתובב בעולם כשחלק מהאנשים פשוט לא אוהב אותך ואת מה שאת עושה, ועוד בעולם של טוקבקים, לייקים ביקורת פומבית וחשיפה.

[להאזנה לפרק המלא עם לאה לב לחצו כאן]

יש לך סגנון שלא מנסה להתחבב. את לא מנסה שיאהבו אותך, או לפחות כך זה נראה.

"תלוי את מי את שואלת. הקשבתי לפודקאסט על אותנטיות ומצאתי את עצמי שם. יש הרבה אנשים שלא רואים את זה ככה וטורחים להגיד לי, ככה שאני שומעת שאומרים עלי שאני מזויפת, מתאמצת, נורא דוחפת. אבל אני פשוט אומרת מה שאני חושבת, ותמיד יהיו כאלה שלא יסכימו, או שיהיה להם מה לומר. הכול בסדר, ברגע שהבנתי שאין לי שליטה על זה פשוט שחררתי".

כשהתחלתי לכתוב בעיתון "הארץ", לפני שנתיים וחצי בערך, קיבלתי הרבה פידבקים שליליים, כל מיני טרולים השתלחו בי באופן אישי, כולל עלבונות של ממש. למען האמת, זה הציק לי מאוד. הרגשתי שזה חוסם אותי ועוצר לי את הכתיבה. אני רק יכולה לשער שמה שאני חטפתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאת מקבלת. המחשבה על התגובות שתקבלי משפיעה עלייך?

"הלוואי שיכולתי להגיד שלא, שכל הטוקבקים האלה לא משפיעים עלי בשום צורה, שאני שמה עליהם אלף קילו ז*ן וממשיכה הלאה בחיים שלי. אבל זה לא באמת עובד ככה. לפעמים אני נמנעת מלהגיד דברים מסוימים, כי אין לי כוח לבלגן ולאש שזה ימשוך. אבל אם יש משהו שאני לגמרי מאמינה בו, במיליון אחוז, אני אגיד אותו, גם אם אני יודעת שזה יגרור המון תגובות.

לאה לב (מימין) ויהודית כץ בשיחה בפודקאסט
לא פשוט אפשר להסתובב בעולם כשחלק מהאנשים פשוט לא אוהב אותך ואת מה שאת עושה, ועוד בעולם של טוקבקים, לייקים, ביקורת פומבית וחשיפהצילום: יהודית כץ

"העניין הוא שכל אמירה, כל כתבה, כל סרטון, הופכים באינטרנט לשדה קרב של תגובות ולייקים. כולם רוצים את הלייקים הארורים האלה. הרבה פעמים אני תוהה אם אנשים שכותבים דברים מסוימים באמת מאמינים בהם, או שהם רק רוצים להיראות בעלי דעה ולקבל על זה מלא לייקים".

את אומרת לייקים ארורים, כי את מרגישה שגם את נשאבת לשם, לאישור הזה?

"גם אני חלק מהמעגל הזה, אבל אני מנסה להתרחק ולהתבונן. חשוב לי לבחון את הדברים, להבין מה עובד ולמה: אם אמרתי משהו והוא הצחיק אני בודקת מה היה שם שהצחיק, למה דברים הצחיקו אותי בעבר ומה מצחיק אותי עכשיו.

"באופן כללי, הסטנדאפ מבוסס על התבוננות סקרנית בדברים הקטנים, היומיומיים, שקורים כל הזמן. אני הכי אוהבת למצוא ברגעים האלה את הדבר המצחיק, ההזוי, זה ששווה לשים לב אליו ולספר אותו. אני מתה על סטנדאפיסטים שיודעים להאיר זוויות שאנשים בדרך כלל לא שמים לב אליהן. לגמרי מגניב אותי להסתובב בעולם, לקלוט סיטואציות ולשזור הבחנות".

לפי הפסיכולוגיה של ההומור, מאחורי כל מה שמצחיק אותנו מסתתר קונפליקט. למשל, כשאנחנו שומעים משהו מזעזע אזור ההפתעה במוח מתעורר, וכשמגיע הפאנץ' יש הקלה. אנחנו אומרים לעצמנו: "זה מזעזע אבל לא מזעזע מדי", ואז מגיע גם הצחוק. אבל ההומור שלך לא תמיד מקל את הזעזוע, והרבה פעמים אנשים נשארים באזור ההפתעה. את רוצה לטלטל את הקהל?

"לא בהכרח. הבדיחות נועדו לפתוח נושאים שלאנשים לא כל כך מתחשק לדבר עליהם. לדוגמה, בהופעות שלי אני מדברת על ביקור אצל הגינקולוג, שזה נושא שלא מדברים עליו כמעט בכלל, כאילו יש עליו טאבו. זה הדבר שכולן עושות ולא מדברות עליו. למה? זה חתיכת נושא חשוב! לכן אני נכנסת לזה עם כל הפרטים והתיאורים: איך אנחנו הולכות למרפאה, שוכבות מול הגינקולוג ופותחות את הרגליים והוא מסתכל ואומר לך, 'תתקרבי, עוד, עוד, עוד - אני רוצה אותו פה, מול הראש שלי'. ואת סוחבת את עצמך על נייר הטואלט הענקי שפרוש על המיטה, מתפללת שהכיסוי הדקיק הזה יגן עלייך מחיידקי הת*ת של הפציינטית הקודמת. בטח, חמודה, בטח.

קהל במופע סטנד אפ
ההומור בוטה אבל לא מתוך רצון לטלטל את הקהל. הבדיחות נועדו לפתוח נושאים שלאנשים לא כל כך מתחשק לדבר עליהםצילום: דודו בכר

"כן, זה בוטה, זה גס, זה עוסק באיבר המין, אבל חייבים לדבר על זה. אני לא איזה רוזה פארקס, אבל כן, יש לי שליחות, ואני אפתח את הנושא הזה גם אם הוא גורם לכמה אנשים בקהל להזדעזע ולהרגיש לא בנוח. היו בחורות שהיו בהופעה וסיפרו שבביקור הבא שלהן אצל הגינקולוג הן הרגישו פחות גרוע והרבה יותר בנוח. ולמה? כי הן שמעו את התיאורים שלי, נקרעו מצחוק מרוב הזדהות, וההתעסקות בעניין הזה דרך הומור שחררה אותן מהלחץ שהבדיקות האלה גורמות באופן טבעי. בכלל, שימוש בהומור בסיטואציות מלחיצות הוא דבר שאני מנסה כל הזמן לגייס לחיים שלי. באמצע מריבה להשחיל איזו בדיחה, והופ, כל הסיטואציה המתוחה הופכת למצחיקה".

[קראו עוד על מה שגורם לנו לצחוק]

כשאני כותבת בפייסבוק על האורחים שמגיעים לפודקאסט אני מקבלת כל מיני תגובות וכל מיני שאלות. אנשים מתלהבים מהאורחים ויש שיח חיובי בדרך כלל. הפעם התגובות היו ממש מקוטבות. היה אפילו אדם שכתב שמקסימום אאבד כמה מאזינים.

"ומה, את באמת לא מפחדת לאבד מאזינים?".

הייתה לי מחשבה כזו, שאולי באמת אנשים לא יאהבו את התוכנית. וכשהתעכבתי על זה אמרתי לעצמי: "את לא יכולה לפעול ככה, לחשוב שאם יש אנשים שלא יאהבו את הריאיון לא תעשי אותו".

"זה מעניין. בכל פעם שאנשים מביאים אותי לשיתוף פעולה או לריאיון ושואלים אותי על האופן שבו אני מתבטאת, אני חושבת לעצמי: 'איך אתם יכולים לבוא ולשאול אותי איך אני שמה ז*ן, כשאתם עושים בדיוק אותו הדבר בזה שאתם לוקחים את הסיכון של עבודה איתי?'.

"אבל אני יודעת שהאנשים שמבקרים אותי פשוט לא מכירים אותי. הם לא דיברו איתי אחד על אחד מעולם, כך שאין להם משהו אישי נגדי כבנאדם. הם אימצו איזושהי תפיסה של 'הנה, זאת פרפורמרית שמבאסת אותי'. השורה התחתונה היא שהם מכירים את הדמות הפומבית שלי, לא אותי. ואני מקפידה על ההפרדה הזו בין הדמות שלי לבין אדם שאני. אם אקח את הביקורת באופן אישי, אין לי יותר מה לעשות במקצוע הזה.

"כדי לשמור על האיזון אני מקפידה להזכיר לעצמי כשאני שוטפת כלים או מנגבת את הראי: 'אלה החיים הרגילים, הנורמליים, החיים עצמם. לא מה שקורה על הבמה וברשתות החברתיות'".

נשמע שהמקצוע שבחרת דורש הרבה אומץ. את מרגישה אמיצה?

"אני לא חווה את זה כאומץ. לדעתי, אומץ זה להיות פקח חנייה. אני לא מרגישה אמיצה, אלא נהנית ממה שאני עושה. יש דברים פחות נעימים. למשל, אני עומדת על הבמה, אומרת פאנצ'ים ו... דממה. הקהל לא צוחק. זה חתיכת ייבוש, זאת כאפה רצינית, אבל זו המשמעות של סטנדאפ, לחטוף כאפות וללמוד מזה.

"אני מתייחסת לייבושים האלה כאל הזדמנות ללמוד, להשתפר. אם יש בדיחה שלא עובדת אני בודקת למה היא לא עבדה. כל אדם שמתעסק בסטנדאפ חייב לאמץ דפוס חשיבה שאומר: 'עכשיו זה לא עבד, אבל בפעם הבאה זה כן יעבוד'. זה בדיוק כמו להתאמן על גלישה בסקייטבורד: אתה תקפוץ, תיפול, תשבור יד ותתהפך, אבל אם תמשיך להתאמן תהיה גולש מוצלח. ככה בדיוק עם סטנדאפ: אתה תתרסק על הבמה, תוציא את נשמתך ותחטוף כאפות עד שתצליח. ככה זה, כמו בכל תחום בחיים".

לסיום, יש משהו שאת רוצה להגיד לאנשים שהתנגדו לאירוח שלך בפודקאסט?

"כן. צריך לזכור שמה שאתם רואים בטלוויזיה עבר הרבה מאוד עיבודים. גם במקרה של דברים שנראים לכם ברורים מאוד וחד משמעיים, תמיד יש עוד צדדים למטבע. כשאני הבנתי את זה מפלס השיפוטיות שלי צנח פלאים. הבנתי שהרבה יותר מעניין לנסות לקלוט את התמונה הגדולה, המורכבת, מאשר להסתפק רק במה שבחרו להראות לכם. נסו את זה!".

העצה הזו היא לב העניין. פעמים רבות אנחנו נוטשים את חלומותינו בגלל פחדים, קשיים אמיתיים וקשיים מדומיינים, מפני שנדמה לנו שאנחנו לא מספיק טובים ובגלל חששות מתגובות הסביבה. השיחה איתה האירה את ההתמודדות עם המחיר שגובה הגשמה עצמית, והאופן שבו אפשר להתמודד עם ביקורת חיצונית ועם רעש פנימי. זה אינו פתרון של זבנג וגמרנו, אלא תהליך מתמיד שדורש כנות רבה, דיוק של הקול הייחודי שלנו, שיפור מתמיד והתחמשות בעור עבה. לעולם לא נצליח לרצות את כולם, אז אולי כדאי שנפסיק לנסות?

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי

יהודית כ"ץ

יהודית כץ | |על פסיכולוגיה חיובית ואושר

לפודקאסט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ