שמנופוביה היא ההומופוביה החדשה: על מלחמת הרזון מול בריאות ואהבה עצמית

שיחה עם איילת קלטר שבה היא מסבירה אם מה שמגדיר אדם שמן הוא משקלו או הלך המחשבה שלו, מה הסיבה לכך שכמעט כל הדיאטות נכשלות ומדוע העובדה שאדם שמן אינה מעידה על הבריאות שלו

יהודית כ"ץ
יהודית כץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדם עומד על משקל
אנחנו חברה בהפרעת אכילה. כולנו לא יודעים מה לאכול, מתי וכמה ומדי יום צצה "כת" אחרת – תזונת פליאו, תזונה קטוגנית, בלי גלוטן אבל עם צוםקרדיט: Peter Dazeley / Getty Images IL
יהודית כ"ץ
יהודית כץ

"אני רוצה שאנשים יבינו שלבריאות אין מראה, אסתטיקה או משקל. בריאות זה דבר מאוד אישי בינך לבין הרופא שלך. אני בחדר כושר כל יום, אבל אנשים לא מאמינים בגלל שיש לי משקל עודף ותחת גדול. אני חושבת שזה מעצים נערות צעירות - לראות שזה בסדר להתאמן גם בלי שיהיו לך קוביות בבטן".

אלה הן מילותיה של ליזו, זמרת וראפרית אמריקאית שגאה בכל גרם שמעצב את קימורי הגוף שלה. היום, בגיל 31, רבים מכתירים אותה כיורשת העצר של הפופ בארצות הברית וכנושאת הדגל של אהבת עצמית בכל משקל. נפלא לראות נשים גדולות וחזקות מקבלות הכרה על הכישרון שלהן (היוש נטע ברזילי!) ושהעולם מחבק את המסר של יופי בכל מידה. ובכל זאת, אם אעמוד על במה בהרצאה, כמה אנשים באולם ירימו את היד כשאשאל מי עשה לפחות דיאטה אחת בחייו, מי ישמח להוריד כמה ק"ג כדי להיכנס לג'ינס מהתיכון ולמי היתה שיחה פנימית קשה עם החלה בערב שישי?

רציתי לבחון את מערכת היחסים שלנו עם אוכל ועם שומן, עם דיאטות ועם דימוי גוף ולשם כך הזמנתי לשיחה את איילת קלטר, מנהלת מרכז "שפת האכילה" לטיפול וללימוד התנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. בתחילת דרכה עבדה תחת הטייטל הפופולרי "תזונאית קלינית", ואפילו היתה לה קליניקה מצליחה ומלאה בלקוחות במרכז תל אביב, אבל מהר מאוד היא הבינה שזה לא עובד. "כל השמנה והסלתה של תל אביב הגיעו אלי, תרתי משמע. היו הרבה מטופלים שהתמידו בפגישות שנים ארוכות, ובאמצעותם הבנתי שקורה פה משהו מוזר מאוד. כולם יורדים במשקל בעזרת תפריט מותאם, אבל כמעט כולם עולים בחזרה. לא הבנתי מה אני עושה לא טוב, אפילו היו לי הרהורי כפירה במקצוע. שאלתי את עצמי: 'אולי הם מרמים ולא שומרים?', 'אולי הם לא מתאמצים מספיק?'". [קראו עוד על ביקורת עצמית ועל האופן שבה היא מזיקה]

את מדברת על זה היום כאילו את מתוודה על חטא.

"הייתי מלאת רצון טוב אבל לדעתי עשיתי נזק למטופלים שלי. גררתי אותם למסע שלכאורה יציל אותם מהמשקל הנוראי ומלהיות שמן, וזה קרה מפני שלא ידעתי מה שאני יודעת היום – שכל מי שיורד במשקל מעלה אותו, לפעמים בריבית. בזכותם גיליתי את זה, והגילוי היה מטלטל.

"הידע הזה הוביל אותי למסע חקר מקצועי ואישי ארוך ולא קל. גיליתי בו שהחברה שלנו מתעסקת במשקל ומתייחסת אליו כאל משהו שמגדיר את מי שאנחנו כאילו יש לזה זהות, משמעות או ערך. העניין הוא שהמשקל לא אומר דבר על האישיות שלנו, בדיוק כמו צבע עור, נטייה מינית וגיל. זאת הבנה שמצד אחד משחררת מאוד, ומצד שני מבהילה מאוד".

הזמרת האמריקאית ליזו מספרת על תפישת הגוף שלה ועל יחס הסביבה

יש אנשים בתת משקל, במשקל תקין ובמשקל יתר, ובכל אחת מהקבוצות יש בריאים יותר ופחות. על מי אנחנו מדברות היום?

"אנחנו מדברות על החברה הישראלית בכלל. זו חברה בהפרעת אכילה, כולנו לא יודעים מה לאכול, מתי וכמה, מה בריא ומה מזיק. בכל יום צצה 'כת' אחרת – תזונה קטוגנית, פליאו, בלי גלוטן אבל עם צום. אף אחד לא מסתכל על כך שלכל אחד יש צרכים, רעבים וטעמים אחרים. כל ההכללות, הדיאטות והגורואים מעידים על הפרעת אכילה חברתית. אגב, רזון קיצוני או השמנה לא מעידים על הפרעת אכילה, אין קשר בין הדברים. 

"נקודה נוספת היא שמדד ה-BMI, שאמור להעיד על משקל תקין, פשט את הרגל מזמן. הוא לא אומר אם אני בריאה, לא מודד את פיזור השומן בגוף ולא אם השומן שלי בריא, אבל עדיין משתמשים בו במשרד הבריאות. כשמגיע אלי אדם אני לא מתייחסת ל-BMI שלו ולא שוקלת אותו. אין לי משקל בקליניקה. הדבר הכי חשוב הוא לראות את האדם כאדם, לא באמצעות המשקל שלו או האוכל שהוא צורך. יש שאלה שאני אוהבת לשאול את המטופלים שלי: 'מה אתה מרגיש שאתה רוצה לספר לי?', והתשובה מאפשרת לי לצלול יחד איתם אל תוכם". 

קלטר מסבירה שהבעיה מתחילה כבר בגיל הינקות, כשאחיות טיפת חלב מסדרות את הילדים על אחוזונים שקבע משרד הבריאות ומתחילות להתעסק במשקלם. מחקרים מראים שאם ילד צעיר ינסה לרדת במשקל, הניסיון הזה ישפיע על התנהגויות האכילה ועל תפישת הגוף שלו, כך שהסיכוי שלו להגיע להשמנה גדל רק מעצם העיסוק בנושא. "נניח שמגיע אלי בחור שמשקלו 150 ק"ג. מה שמסקרן אותי הוא להבין את ההיסטוריה של העיסוק במשקלו, כלומר עד כמה היה נוכח בבית מה שנקרא Fat Talk, או שפת דיאטה. אני בודקת אם התקיים דיון במה הוא אכל, למה וכמה, ואם הוא שמע בבית שאלות לגבי משקלו והערות מסוג 'אם תרד שלושה קילו תהיה יפה יותר'.

"רבים מאוד משתמשים בשפה הזו, והיא כל כך פוגענית! זה דיבור שהילד שומע מגיל צעיר והוא נאלץ לעבור תהליכי נורמליזציה כדי לעמוד בתקן מסוים. הבעיה היא שהוא לא יכול, כי כמו שאדם נולד עם נטייה מינית מסוימת כך זה גם במשקל. ברגע שמנסים לערער על השונות הזו, הסיכוי של הילד להגיע למשקלים גבוהים גדל והולך. מה שעומד בבסיס השפה הזו הוא הסיפור שאני מספרת לעצמי כשאני רואה אדם שמן, שלפיו הוא אוכל לא בריא, שהוא עצלן, סובל מהתקפי אכילה או שהוא אוכל אכילה רגשית. ודקה אחרי שנפגשנו הוא מסתכל על עצמו דרך העיניים שלי ונכנס לתוך הסיפור שלי. האמת היא שאדם יכול להיות בריא ולעשות ספורט אבל הוא שמן מפני שזו הנטייה הגנטית שלו, והסיפור שאני מספרת לעצמי פשוט לא נכון".

ילד שמן עומד על משקל
מחקרים מראים שאם ילד צעיר ינסה לרדת במשקל הניסיון הזה ישפיע על התנהגויות האכילה ועל תפישת הגוף שלו, כך שהסיכוי שלו להגיע להשמנה גדל רק מעצם העיסוק בנושאצילום: דודו בכר

אני קצת חלוקה בדעתי לגבי מה שאת אומרת עכשיו. אני מסכימה לגבי אותם אנשים שעושים ספורט ואוכלים בריא, אבל יש גם אנשים שאורח החיים שלהם לא בריא, והמשקל הוא ביטוי לכך. יש איזשהו קשר בין התנהגויות אכילה לא בריאות למשקל?

"לא! זה בדיוק מה שאני אומרת. אין בהכרח קשר כזה. אני יכולה לאכול לא בריא ולהיות רזה, והמשקל שלי לא יתאים לאופן האכילה שלי. מה יבוא לידי ביטוי בבריאות שלי? העובדה שבאמת אכלתי בריא, שאני אדם פעיל ושאני מצליחה לנהל מערכת יחסים בריאה עם הגוף שלי - האופן שבו אני מכבדת אותו, מתייחסת אליו, מוקירה אותו. אלה המדדים שאני רוצה להסתכל עליהם כשאני מדברת על בריאות. 

"תינוקות נולדים עם מנגנונים בריאים של רעב ושובע. יש תינוקות שאוכלים הרבה ויש כאלה שזקוקים למעט מזון. כשאני מקטלגת אוכל ומחלקת אותו למותר ולאסור אני מתחילה לנהל מערכת יחסים איתו ולא עם הרצונות והצרכים שלי. אם ממש מתחשק לי שוקולד אני לא רואה אותו אלא את התיוג ואת המחשבות השיפוטיות לגביו. אני כבר לא בודקת אם הגוף שלי צריך עכשיו שוקולד, אלא מתלבטת אם לאכול אותו בגלל המחשבות שלי. אני מנהלת עם האוכל מערכת יחסים שבדרך כלל תהיה הימנעות ממנו או התנפלות עליו, זו אינה מערכת יחסים נורמלית ותקינה.

קלטר אומרת שדיאטות קיצוניות מקלקלות את המנגנונים המטבוליים, המנטליים והקוגניטיביים שלנו. "ככל שהדיאטה קיצונית יותר, ההשמנה אחריה משמעותית יותר. הגוף חווה סטרס וחש צורך להגן על נקודת שיווי המשקל, ולכן נכנס למצב שנקרא 'פוסט דיאטה'. זה קורה גם במצבים של דיאטה שנחשבת קלה לכאורה. במחקרים נמצא שהגוף בהאטה מטבולית אפילו שבוע-שמונה שנים אחרי דיאטה, וזו הסיבה לכך שהוא לא יכול אחרי זה לחוות ירידה נוספת במשקל.

"מדיאטה לדיאטה נקודת שיווי המשקל הטבעית משתנה, אבל היא רק עולה ולא יכולה לרדת", אומרת קלטר. אלא שאם נצליח לשנות את יחסנו כלפי האוכל לא נהיה עסוקים בו כל הזמן, היא מדגישה: "יהיה איזון טבעי נורמטיבי. היום אנחנו במצב שאיבדנו את הקשב לגוף שלנו ולא יודעים מה טוב לנו. כשאנחנו מודעים לאכילה, מקשיבים לגוף ולמחשבות שלנו על האוכל אנחנו מאפשרים לעצמנו בחירה. מכיוון שרוב היום שלנו בנוי על אוטומטים אנחנו לא פנויים להקשיב מה הגוף אומר לנו, ואז אנחנו מפסידים". [קראו עוד על התמודדות עם כישלון ועם הצלחה]

תראי, אי אפשר להתעלם מכך שאנשים בוחרים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע, ואולי יש מקום לפרשנות בדברים שאת אומרת. יכול להיות שיש אנשים שרוצים לרדת במשקל, ועם כל הכבוד לבריאות ואהבה עצמית, הם יבחרו לשמוע שהדרך שאת מציגה היא עוד תכנית הרזיה?

"אומר את זה בצורה בוטה ואז אסביר. מבין האנשים שעושים דיאטת הרזיה, 97%-95% מעלים שוב את המשקל שהורידו. הבודדים שכן מצליחים לשמור על משקלם הם אנשים שהופכים להיות פנאטיים והם חיים בהימנעות אינסופית. המסקנה היא שהגוף מנצח את כוח הרצון: יש לו מנגנונים טבעיים שבאמצעותם הוא על עצמו ולכן הוא אינו מאפשר לשמור על תוצאות הרידה במשקל. לכן, רצוי שנאכל בריא ונהיה פעילים.

"הבעיה היא שאנשים שנכנסים למשחק של הדיאטות מתקשים לאכול בריא, וגם מערכת היחסים שהם מפתחים עם הספורט מבוססת על אותה שפת דיאטה שיש להם עם האוכל. זו שפה לא בריאה, כפייתית ומאשימה. אני חושבת שאנשים היום מבינים לאט לאט את המציאות הזאת, את מורכבות המשחק. די ברור שמדובר במשחק מכור, אבל בגלל פוליטיקות של כסף שקיים בתחום הדיאטות אנחנו מתעלמים.

"כל תכניות ההרזיה, למרות התחפושות השונות שלהן, בסופו של דבר מוכרות לך חלום של ירידה במשקל, אשליה של להיות 'שווה'. וזה מה שמביא אותי לדבר על האדם השמן בחברה שלנו: כל אדם שמשקלו גבוה, אםילו לא במידה קיצונית, חווה כל הזמן אפליה - בחנויות הבגדים, בבית, ברפואה, בפרסומות. הוא מרגיש אשם, נמדד ונדרש להתנצלויות. 

"היום מדברים על כך שתכניות ההרזיה הן כמו טיפולי המרה להומואים, כלומר שמנופוביה היא ההומופוביה החדשה. קשה לנו לוותר על העיסוק במשקל בגלל כוחות כלכליים ופוליטיים שעוטפים את העניין בשם הבריאות שהם רוצים למכור לנו. העניין הוא שעולם הרפואה כבר יודע את האמת - אין פתרון גורף שמתאים לכולם. אם יש לי ילד שנולד עם נטייה להיות עגלגל, ואגדל אותו בתוך תפישה עצמית חזקה של אכילה בריאה, חיים פעילים, אהבה עצמית וכבוד לגוף, אולי הוא לא יהיה רזה אבל הוא יהיה בריא בנפשו וגופו".

[להאזנה לפרק המלא עם איילת קלטר]

יהודית כ"ץ

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ