מי צריך את זה בכלל? על מינימליזם והשחרור מתרבות הצריכה

החיים בעולם המערבי נראים לפעמים כמו סדרה בלתי נגמרת של רכישות, המון מוצרים שנאגרים בבתים רק בשביל לספק את הצורך בריגוש נוסף אחרי שהריגוש מהקנייה הקודמת דעך. שיחה על מינימליזם עם עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה, שמסביר את היופי שבהתנתקות מהמרוץ המטורף אחר רכוש

יהודית כ"ץ
יהודית כץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנשים מסתערים על אריזות של טלוויזיה במבצע בבלאק פריידי
אנחנו חיים בתרבות שהמסר שלה הוא "כמה קל להיות מאושרים". כולם חשופים לפרסומות של אנשים שהולכים לקניון ויוצאים עם המון שקיות והם מאושרים ומחייכיםקרדיט: NACHO DOCE/רויטרס/ נאצ'
יהודית כ"ץ
יהודית כץ

מכרסם אחד קם בבוקר, יוצא מהבית ונדחס (בקושי) בין מיליוני העכברים האחרים ברכבת תחתית עמוסה. הזנב שלו תקוע מחוץ לדלת, עד כדי היא עמוסה. כתוב שהרכבת תצא ממש בעוד דקה ל"שום מקום". סליחה, הכוונה היא לעבודה.

הוא לא בדיוק אוהב את המצב, אבל איזו ברירה יש לו? הוא צריך את הכסף, אחרת איך יקנה "אושר" הערב? כולם הולכים לקניון וקונים "אושר" בדמות קוקה קולה, אייפון או נייקי, תחת נורות הניאון הזורחות תמיד. העכברון כבר יודע שאלה חיים לא מספקים בכלל, אז הוא קונה מכונית נוצצת שמעלה אותו אל גג העולם. זה יפה, אבל מחזיק שם רק עד הפקק הבא, שבו הוא מרגיש חסר ערך בדיוק כמו קודם. 

זו עלילת סרטון האנימציה , שיצר סטיבן קאטס בשנת 2017. חייהם של העכברים הם משל נפלא לחיי בני האדם שזקוקים לגירויים חדשים בכל פעם שהריגוש מהגירוי הנוכחי נעלם. אלא שיש אנשים שחיים אחרת, ואחד מהם הוא עמית נויפלד, עורך , מינימליסט וכותב הספר "ההיסטוריה של המהירות" שמתהלך באטיות בצדו שני של המתרס. "אני לגמרי הייתי העכבר הזה", מספר נויפלד. "במשך לפחות עשור מחיי הייתי קניין כפייתי של חפצים שהיו אמורים להפוך אותי לאדם מאושר.

"חשבתי שיש לי טעם נהדר ושאני צרכן מודע, אבל מה שקרה בפועל הוא שהבית שלי נראה כמו מוזיאון עם רהיטים עתיקים ובובות מוזרות של האחים בלוז בגודל טבעי, ניצבות משני צדי הטלויזיה. הרכוש אמור היה לזעוק את ההצלחה ואת האופי המיוחד שלי, אלא שהמסע הזה גרם לי הוצאות מיותרות וגרר אותי להיות הבעלים של דירה שקשה מאוד לתחזק".

נשמע כמו קריקטורה של החיים של כולנו, שקונים בלי סוף. מה מציעה תנועת ההאטה?

"אנחנו חיים בתרבות שהמסר שלה הוא 'כמה קל להיות מאושרים'. כולם חשופים לפרסומות של אנשים שהולכים לקניון ויוצאים עם המון שקיות והם מאושרים ומחייכים. אז אנחנו אומרים לעצמנו: 'זאת הדרך אל האושר!'. אלא שזה לא עובד, מפני שחמש דקות אחרי שאנחנו קונים משהו אנחנו מבינים שהאפקט של הרכישה, שמשחרר סרוטונין ואנדורפינים במוח, דועך ואנחנו אומללים שוב. בשבל הזה אנחנו חוזרים לעבודה, עובדים קשה וקונים דבר נוסף.

"הקנייה היא סוג של פיצוי על שבוע קשה, יום קשה בעבודה, ריב עם בן הזוג, תחושה של דכדוך קיומי. האטה אומרת שאם נפסיק לפגוע בעצמנו, לא נצטרך לפצות את עצמנו. הרעיון הוא להבין למה אנחנו רצים, עובדים וצורכים כל כך הרב, ואם יש דרכים אחרות לחיות שיגרמו לנו להיות נינוחים ומסופקים. ההאטה מציעה לעקור מהשורש את ההתנהלות הזו ולסגל הרגלים אחרים".

קצת קשה לי להאשים רק את תרבות המערב במרדף אחר חפצים. כשאני מסתכלת על תינוקות, למשל הילד שלי בן השנתיים, המילה "שלי" נשמעת כל רגע. ההיקשרות שלנו לחפצים מתחילה הרבה לפני החשיפה לקניונים, ויש אפילו תופעה פסיכולוגית שנקראת Endowment Effect, אפקט הבעלות, שלפיה שאנחנו נותנים יותר ערך לחפצים ששייכים לנו לעומת חפצים שאינם בבעלותנו.

"אצל ילדים מדובר בתחושת השליטה שלהם. ככל שאתה אוגר יותר חפצים שאתה יכול לגעת בהם ולשייך אותם לעצמך, אתה מרחיב את ה'אני' שלך. מבוגרים, לעומת זאת, יכולים לנתק את הזהות הזו ולמצוא דרכים אחרות שבאמצעותן הם יכולים 'לשלוט' ולהרגיש בטוחים ונינוחים בעולם. 

"אנשים בוגרים מונעים על ידי תיאוריות פסיכולוגיות אחרות שפועלות עלינו, כמו העתקת האידיליה, תופעה שבה אנחנו משליכים את חלומותינו על חפצים. לדוגמה, אחת לעשור אני נתקף דחף להיות אתלטי וחטוב, ולשם כך קונה סט משקולות יקר. כשאני סוחב אותן הביתה אחרי הרכישה הן עוזרות לי לדמיין איך אהיה חטוב, בריא ושרירי. אני משליך על המשקולות את החלומות שלי. אבל שבסופו של דבר, הן מחלידות במחסן ואני לא משתמש בהן.

"זה קורה המון, וזה קורה מפני שאנחנו רוצים מטרה לשאוף אליה, משהו שיזעק ויראה את הערך שלנו מול אנשים אחרים. גם עיצוב הבית פועל באותו האופן: בפעם הראשונה שבה אנשים באים לדירה שלך הם מתלהבים מהעיצוב, אבל בפעם השנייה הם כבר לא מתלהבים במיוחד. המסקנה היא שאני כנראה צריך להרשים אותם בצורה אחרת".

כשחושבים על קניות, התפישה היא שאנחנו קונים במטרה לשפר את איכות החיים שלנו, אנחנו רק רוצים שהדברים שנחוצים לנו יהיו זמינים בכל עת.

אנשים צועדים בשדרות ראמבלה בברצלונה
אנחנו לא חיים בכפרים מבודדים, ואם חסר משהו אפשר לקפוץ לחנות הקרובה במרחק של לא יותר מכמה קילומטרים ולרכוש אותוצילום: Alessandro Cristiano / Shutterst

"איך מודדים רמת חיים בישראל? המדד הוא צריכה, למרות העובדה שאיכות החיים שלנו נפגעת מפני שהצריכה הזו גורמת לפקקי תנועה של המכוניות שמובילות אותנו למקומות הקנייה, בזבוז דלק ועוד דברים. לפני 100 שנים, כשהתחילו למדוד את רמת החיים, אנשים רבים חיו בלי מקררים בבית, וברור שקניית מקרר העלתה את רמת החיים שלהם. היום, לעומת זאת, לאנשים רבים יש בבית שני מקררים, אבל לפעמים אין בהם אוכל, אז לא ייתכן שנחשוב שרמת החיים עלתה. הרעיון של צריכה כמשפרת רמת החיים צריך להיעקר מן השורש. צריך לדבר על רמת חיים בהקשר של כמה שעות פנאי יש לי החודש, כמה ספרים קראתי, כמה שעות ביליתי עם אשתי, החברים והילדים שלי".

הבתים של כולנו מלאים בחפצים שבהם אנחנו לא משתמשים הרבה, אבל ברור לנו שיום אחד נצטרך אותם אז לא כדאי להיפטר מהם. הם נותנים לנו ודאות וביטחון שנוכל לדאוג לצרכים של עצמנו. 

"זה נוראי שכל משק בית הוא אי בודד שבו מישהו זקוק למשהו בכל רגע נתון. הרי אנחנו לא חיים בכפרים מבודדים, ואם חסר לך משהו את קופצת לחנות הקרובה במרחק של לא יותר מכמה קילומטרים ורוכשת אותו. יותר מזה, אני אוהב מאוד את הרעיון של כלכלה שיתופית ברמה הכי בסיסית. גרתי בלב תל אביב, ובאחד הימים תליתי בחדר המדרגות רשימה ובה כתבתי שיש לי כך וכך, ודיירים אחרים כתבו מה יש להם, ופתאום התברר שיש לנו מחסן גדול שפרוש על פני ארבע קומות. אני קורא לזה בצחוק 'אפליקציית בניין'.

"אם יש לכם מחסן בבניין תוכלו להקים בו ספריית חפצים במקום שהם ייאגרו בארונות שלכם, וכל דייר ייקח חפץ אחד לזמן קצר ויחזיר אותו לשם לשימוש הכלל. התפישה של האינדיבידואליזם ושל האי הבודד מופרכת מפני שאנו חיים בחברת שפע, ואין בכלל צורך בכל כך הרבה חפצים זהים שמפוזרים אצל כל כך הרבה אנשים". 

הרבה פעמים יש לי דיון עם בן הזוג שלי: אני רוצה לזרוק דברים והוא מעדיף לשמור אותם. במשך הרבה שנים הייתה לי מערכת תופים שעליה התאמנתי, אבל יום אחד הפסקתי לתופף. אחרי כמה שנים שבהן התופים עמדו אצלי בחדר אמרתי "די, אני לא משתמשת בזה", אבל הוא לא הסכים להיפטר מהם. הוא אמר שיום אחד אחזור לזה. היום, כשהילד שלי בן שנתיים, אני מנגנת ביחד איתו. אז הוא "ניצח", אנחנו כן משתמשים בזה.

"כמה שנים עברו מהרגע שהפסקת עד הרגע שחזרת?".

בערך שמונה שנים.

"אז חיית שמונה שנים עם מערכת תופים לא שימושית בחדר. לי זה נראה מצחיק, היום אפשר לשכור ציוד כזה. אנחנו לא יכולים להמשיך לאגור דברים למקרה שיום אחד נצטרך אותם. אנחנו לא יכולים לחיות לפי מה שאולי נרצה לעשות בעתיד, אנחנו חיים עכשיו ועושים את מה שמשרת אותנו עכשיו.

"לא חייבים להיות מינימליסטים: יש אגרנים שטוב להם, ואז אין לי מה להגיד, אבל יש גם הרבה אנשים שחיים בתחושה של עומס נפשי וויזואלי. זו שאלה של אישיות - לאנשים מסוימים לא נוח בחלל עמוס והם לא מבינים למה הם עצבניים, לא ברור להם שהעצבנות נובעת מכך שהם מוקפים בחפצים ולא מוצאים דברים. הם פותחים את הארון ולא מוצאים מה ללבוש מפני שיש שם אינסוף בגדים ונעליים. במלתחה שלי יש 37 פריטים, ואין כזה דבר שאין לי מה ללבוש. אני לובש את כל הבגדים שלי וזה נפלא, זה חופש ואיכות חיים.

"אני מבין שככל שאני יותר מאושר יש בי פחות תלות להרחיב את האני שלי באמצעות חפצים. אני אוהב את המושג 'פשטות מרצון', שפירושו שאני בוחר לחיות בצורה פשוטה. הרעיון בהאטה ומינימליזם היא לעשות את הבחירה, ואני בוחר בפשטות. חופש הבחירה הוא עניין חשוב מאוד בחיינו".

אני חושבת שכל הדיון הזה הוא על חופש והפרשנות שלו. מה זה חופש? זה מצב שאין לך אילוצים ואתה לא מחויב לנסיבות וחוקים. ואז השאלה היא מה נותן לי יותר חופש?

"ישעיהו ברלין כתב על שני מושגים, חירות שלילית וחירות חיובית. רוב החירות שלנו היא שלילית, והמשמעות היא שאנחנו מוגבלים באמצעות חוקים למען החופש של האחר כך שלא נפריע זה לזה. לעומת זאת, החירות החיובית מתבטאת בכך שקניות הן החירות המוחלטת. כל עוד כרטיס האשראי עובר, תרבות הצריכה מאפשרת לנו חופש מוחלט. ואני טוען שהחירות הזאת דווקא כולאת אותנו במעגל שווא של צריכה-עבודה-צריכה".

אתה אומר שיש חופש דווקא בצד השני, ושהוא הפוך ממה שחיפשנו. אני חושבת שהדבר הכי חזק שאני לוקחת מהשיחה הזאת הוא לשבור את התפיסה הנוקשה שנוצרה לגבי השאלה איך להשיג חופש. להכניס "חופש" למושג של החופש.

"זה נכון לגמרי. יש מנגנונים כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים שכובלים אותנו. ברגע שנשתחרר מהם נבין שאמנם חופש מתבטא ביכולת שלי לעשות מה שאני רוצה, אבל אולי אני לא רוצה לעשות כלום? לשכב על הספה עם ספר, להתהלך ברחוב ללא תכלית, סתם להתחבק עם אדם שאני אוהב? אולי החופש הוא בצמצום, בהימנעות? זה תהליך שדורש התכנסות, הבנה של הדברים שבאמת חשובים לי, מה באמת עושה אותי מאושר. 

"חשוב להבין שזה תהליך. אני לא ממליץ להיכנס למינימליזם בבת אחת, כמו שלא ממליצים על דיאטת כסאח. לקח לי שלוש או ארבע שנים להגיע למצב שאמרתי 'אני חושב שאני מינימליסט'. העיקרון שאני בוחר לפעול לפיו אומר שאני רוצה להשתמש בכל החפצים שיש ברשותי, וזהו. אני שומר רק מה שיש בו צורך.

"בתהליך הזה ויתרתי על הרבה דברים שעברה בי לגביהם המחשבה של 'אולי יום אחד אשתמש בהם', אבל ה'אולי' הזה לא מספיק חשוב כדי להיאחז בזה. מסרתי ושיחררתי, ותהליך השחרור מביא איתו חופש חדש. כל מה שחשבת על חופש משתנה. חשוב לי להדגיש שוב - מותר הכול, זאת לא דת. אפשר להשאיר גם פריטים שנותנים לכם השראה, או שמחה והומור ושאתם משתמשים בהם. חשוב להבין בהדרגה מה אני עושה בו שימוש ומה סתם תופס לי את המרחב".

אם ננסה לתת קווים מנחים לדברים שאמרנו, איך מתחילים? 

"קודם כל, שאלו את עצמכם אם אתם חשים איזשהו עומס של חפצים בחייכם. אם כן, הסתכלו סביבכם, בחנו את הבית שלכם והתחילו בחדר אחד שבו תפתחו ארונות ומגירות. זה תהליך מדהים מפני שבסידורים האלה מצאתי חפצים שלא זכרתי בכלל שיש לי אותם. אתם מתחילים להוציא אותם החוצה ועושים מיון של מה אפשר למכור או למסור, ומה צריך לזרוק. ברגע שאתם עושים את הסיבוב הראשון תחושו הקלה מיידית. 

"אל תמסרו חפץ אם אתם לא בטוחים שהוא מיותר, אם יש סיכוי הכי קלוש שתתחרטו, השאירו אותו בינתיים. חזרו לזה בעוד חודשיים-שלושה ותראו שהרבה יותר קל לכם, כי זה תהליך של הסתגלות מחשבתית. ככה מתקדמים חדר אחר חדר עד שמגיעים למצב שבו אומרים 'כל החפצים שבבית הם חפצים שמשתמשים בהם או שהם גורמים שמחה'. אתם תגיעו למקום של איזון ביניכם לבין החפצים שמקיפים אתכם, תדעו שהם לא משתלטים עליכם ופשוט תפסיקו לקנות. במעשה הזו אתם מוציאים את עצמכם מחיים של שעבוד. זה כמו התרסה נגד העולם, אתם מורדים בתרבות שלימדה אתכם שהדרך להיות מאושרים היא לעבוד קשה ולהשתמש בכסף כדי לקנות חפצים ולהיות מאושרים, אבל להיות מורד זה נורא כיף".

יהודית כ"ץ

יהודית כץ | |על פסיכולוגיה חיובית ואושר

היי! אני יזמית, יועצת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. מטרתי להנגיש את היישום של מחקר אקדמי מבוסס ופרקטי לחיים חסינים וטובים יותר. במקור אני מגיעה מתחום הפסיכוביולוגיה, מדעי המוח ומחקר קליני נוירו-פסיכיאטרי. בהמשך התפתחתי באימון פסיכולוגי ובטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). ברב זמני אני מלווה פרטים, חברות ומוסדות בתהליכים המקדמים אושר, שינוי הרגלים, מערכות יחסים, שביעות רצון בעבודה וחוסן ומקליטה את הפודקאסט הנשמע ״חושבים טוב״.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ