כוחה של מילה: הצגת המשימות בפומבי עוזרת להשלים אותן

למילים שאנחנו אומרים וכותבים יש כוח עצום. הצבת מטרות באופן פומבי בפני עצמנו ובפני אחרים מקדמת אותנו אל השלמתן מפני שהתחייבות כזו מניעה לפעולה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
המיצג "תרפיה ברכבת התחתית" שבו אנשים כתבו על פתקים והדביקו על קיר, ניו יורק, 2016
המיצג "תרפיה ברכבת התחתית" שבו אנשים כתבו על פתקים והדביקו על קיר, ניו יורק, 2016. כשהמטרות שלנו יוצאות החוצה אנחנו מתחייבים לעולם, והעולם גם מושיט לנו ידקרדיט: KENA BETANCUR / AFP

"מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו", כך נאמר בסיפור הישן שהתרחש בשנת 153 לפני הספירה. גיבור הסיפור הוא קאטו הזקן (הידוע פחות בשמו המקורי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס), שרצה להשמיד את קרתגו, מעצמה שמרכזה היה באזור שבו שוכנת היום תוניסיה. הוא פיתח כלפיה טינה שלא הרפתה ממנו מאז שהיה לוחם צעיר במלחמה בין רומא לבינה. השנים חלפו והוא הזדקן והפך למדינאי רומי משפיע, אבל האיבה נותרה על מקומה. וכך, האיש המשפיע והכריזמטי, סיים את כל נאומיו - עם או בלי קשר לעיר שנואת נפשו - במילים "מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו".

אם תבדקו מה קורה עם קרתגו היום תגלו שהנחישות וההתמדה השתלמו: בשנת 149 לפני הספירה פרצה מלחמה בין שתי הערים, ורומא ניצחה את האויבת. בשנה זו קאטו הזקן גם הלך לעולמו, מאושר מתמיד. אז בפעם הבאה שאתם רוצים להשיג משהו, שמרו פינה קטנה בלב לקרתגו ולנחישות שבה התייחס אליה המדינאי הוותיק.

המסקנה מהסיפור הזה פשוטה - מילים מאפשרות ליצור דברים גדולים. למילה, רצף של אותיות, יש כוח לחבר אותנו למטרות שלנו. זהו הכוח לברוא את המציאות שלנו ולשדר לנו ולאחרים שאנחנו מסוגלים, שנתגבר, שבמוקדם או במאוחר נצליח. רודיארד קיפלינג, הסופר והמשורר האנגלי, ניסח את זה יפה יותר: "מילים הן כמובן הסם החזק ביותר שהמין האנושי משתמש בו". איך זה קשור אליכם? בדיוק כך:

שחור על גבי לבן: מטרות מציבים בכתב

בין אם שילמתם מראש על ספה חדשה ובין אם קיבלתם את לוחות הברית, זה אומר שהתעקשתם לקבל אישור כתוב. "מה שלא כתוב לא קיים", הזכירו ההורים. זה היה מעצבן לשמוע, אבל הם צדקו. אם אנחנו מתעקשים לראות בכתב אפילו הצעת מחיר לטוסטר, אז למה לא להניח שלמטרות חיינו מגיע מעמד דומה? מטרות הן  חוזה ביניכם לבין האדם היקר לכם, שהוא אתם עצמכם.

רק כדי לסבר את האוזן, במחקר שנערך ב-2015 על ידי הפסיכולוגית גייל מתיוס מאוניברסיטת אתונה עלה שאנשים שכתבו את המטרות שלהם הצליחו ב-33% אחוז יותר מאלו שהסתפקו בהצהרות שבעל פה. כלומר, כשאנחנו כותבים משהו שחור על גבי לבן אנחנו מחויבים אליו. קשה יותר לשכוח בטעות מה הייתה המטרה שלנו. 

כשאתם כותבים, השתמשו במילים מחייבות כמו "אעשה", "אגיע" ו"אשקיע", ושקלו לוותר על הנימוסים הבריטיים ועל מילים מסתייגות בסגנון "Should", "אולי" ו"הייתי רוצה". כתבו בביטחון "השנה אפחית ב-10% את ההוצאות שלי", ולא "הייתי שמח להפחית…".

[קראו עוד על הצבת מטרות]

אין לאן לברוח: להתחייב על מטרה בפומבי

להתחייב כלפי עצמנו זה עניין מעורר השראה, אבל התחייבות בפני אחרים מעוררת פעולה. לדוגמה, הרעיון להקליט את הפודקאסט שלי עתיק מביצועו בשנה תמימה: אחי הגדול דוד היה נפגש בקביעות עם שותפו הנהדר, איתן, כדי להקליט פודקאסט בשם "השבוע". ראיתי אותם מקליטים, צוחקים ופשוט מדברים על מה שהכי מעניין אותם. היה שם איזה קסם.

"למה שלא תקליטי את עצמך גם כן?", שאל אותי דוד. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב, אבל הזמן עבר ולא הקלטתי אפילו קצה של פרק. לא ויתרתי על הרעיון, פשוט לא עשיתי איתו שום דבר. עד שהחלטתי להשתמש באסטרטגיה האהובה עלי למצבי דחיינות קשים - התחייבות בפומבי. נכנסתי לפייסבוק וכתבתי: "זה קורה! בעוד שבועיים אני מוציאה פרק ראשון בפודקאסט שלי", ולחצתי על הכפתור שאין ממנו חזרה, "פרסם".

הכנסתי את עצמי, ככה בלי תירוצים, למצב שפשוט אין לי ברירה. ברגע שאנחנו מערבים עוד אנשים בתוכניות שלנו, אנחנו רוקמים חבל שקוף שמושך אותנו אל עבר המטרה. אנחנו יודעים שיש שם מישהו שיחכה וישאל, ושיה מישהו שאולי יתאכזב. אנחנו עוברים ממצב צבירה נוזלי של דיבורים למצב מוצק של צעדים, פעולות ותוצאות. וכך, ברגע ההתחייבות, עוד לא היה לי דבר - לא ציוד הקלטה, לא אורחים פוטנציאליים ולא נושא לפרק, אבל כבר לא הייתה ברירה. אז יצאתי מהבית, קניתי ציוד והתקשרתי לאנשים. התחלתי.

אל תכתבו למגרה: תלו את המטרות שלכם במקומות בולטים כמו המראה, שולחן העבודה ודלת המקרר כדי שיזכירו לכם מה חשוב עכשיוצילום: אייל טואג

אין הביישן למד: לצעוק חלומות ולבקש עזרה

לפני כמה שנים הדרכתי ב"אוניברסיטה בעם", מיזם חברתי נפלא שבו אנשים שמעולם לא הייתה להם ההזדמנות ללמוד נפגשים שבוע אחר שבוע ללמוד פסיכולוגיה בין כותלי האוניברסיטה. באחד המפגשים שיחקתי עם התלמידים משחק שבו אמרתי להם: "כתבו על פתק את החלום שלכם".

אט אט התמלאו הפתקים: "לעבור דירה", "לרדת במשקל", "לסגור כבר את החוב", "להפגיש את הבת שלי עם נשיא ביהמ"ש", "למצוא אהבה". אחר כך הסברנו: "עכשיו קחו את הפתק, הדביקו אותו על המצח ותתחילו ללכת בחדר. אל תגידו דבר. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להסתובב, לחייך ולבחון את החלומות של החברים שלכם".

כשאנשים מביטים במשאלות הלב של אחרים, המוח מתחיל לעבוד: רעיונות, קשרים, ניסיון חיים ועצה טובה עולים ברקע. חיכינו כמה דקות והטלנו עליהם את המשימה הבאה: "כתבו פתק לכל מי שאתם יכולים לעזור לו ופרטו כיצד תעשו את זה". לא עבר הרבה זמן והידיים הנרגשות התמלאו בפתקים צבעוניים: "דברי איתי, עשיתי את זה פעם", "יש לי חבר שיכול לעזור", "באתר הזה יש את כל המידע", "אני מכיר את עומר", "דוד שלי בדיוק מחפש שותף לעסק".

זה היה רק פתק על המצח, והנה קבוצה של אנשים מקדמת חלומות שחיכו שנים במגרה. אחד הצליח להעתיק את החנות שלו למקום מרכזי יותר בעיר, השנייה קיבלה מימון להליך רפואי שעליה לעבור, ואחרת מצאה זוגיות. כשהמטרות שלנו יוצאות החוצה פועלים שני כוחות: אנחנו מתחייבים לעולם, והעולם גם מושיט לנו יד. תתפלאו, אבל טוב לבו של האדם אכן קיים, ורוב האנשים רוצים ושמחים לעזור.

הרשת היא מקום נפלא לשתף בחלומות שלנו. פוסט אחד מתפרסם ופתאום חצי מדינה מגיעה לחתונה, סלון שלם נתרם ועבודת חלומות נמצאת. למי מכם שבכל זאת חושש אני מציעה להתחיל משיתוף משפחתי בארוחת שישי, או מסוד קטן לשלושת חבריכם הטובים.

אז מה החלום שלכם?

אם בחרתם לא לשתף בפרהסיה, אין בעיה. אבל עשו טובה לעצמכם - אל תכתבו למגרה. תלו את המטרות שלכם במקומות בולטים: על המראה, על שולחן העבודה, על דלת המקרר (איפה שאתם מבלים הכי הרבה זמן). כך, הסלון, השירותים והמטבח יזכירו לכם את מה שחשוב כרגע.

הבדל של מילה

מספרים שמשה דיין, שר הביטחון הרביעי במדינתנו, אמר פעם שרק אחרי שקרא את הריאיון שנתן הבין מה רצה לומר. כלומר התחייבות כריזמטית, מילולית, כתובה ומדוקדקת תעזור מאוד. היא לא הבטחה להצלחה, אבל היא בהחלט מגדילה את הסיכויים. עד רגע ההתחייבות עוד יכולתם לצעוד צעד קדימה ושניים אחורה, להתחרט, להתלבט, או לפתוח עוד פרק בסדרה. אחרי שהתחייבתם, אתם בפנים.

עוד כמה מילים

"כשיש לך התקף אסתמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו ’אמבולנס‘". 

(מתוך הספר "צנורות"' אתגר קרת)

יהודית כ"ץ

יהודית כץ | על פסיכולוגיה חיובית ואושר

יהודית כץ היא יזמית, יועצת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. כותבת הספר "חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך", וכותבת באופן קבוע בעיתון ״הארץ״. מקליטה את הפודקאסט הנשמע ״חושבים טוב״.

לאתר האישי

לפודקאסט

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ