כתבה למנויים בלבד
גדי טאוב
צילום: נתן דביר

הסלקטיביות העמוקה ברעיון "הרוב" של גדי טאוב

במאמרו האחרון נזקק טאוב לכמה וכמה תעלולים כדי להכחיש משהו בסיסי: הוא מדבר בשפה מעמדית, נייחים מול ניידים, אבל מאחוריה עומדת חלוקה אתנית. הוא מעוניין רק בלאום אך כשהוא עוסק בכך הדמוקרטיה מתפוצצת והופכת אתנוקרטיה

המאמר האחרון "אם השמאל המתון רוצה להיות רלוונטי" החזיר אותי בעל כרחי לגדי טאוב. למה לנו שוב טאוב? כי הוא האידיאולוג החשוב ביותר של הימין החדש (עם מי נתווכח? עם רונן שובל?), כי הוא מבטא משהו עמוק ברוח הזמן, וכי הוא חושף את הכשלים (קרי: הבלופים) של הימין המבקש להתהדר בנוצות שמאל. שלא כימניים פופוליסטים גאים כאברי גלעד ועירית לינור, טאוב מתעקש לזהות עצמו כשמאל מתון ואפילו "אמיתי" כניגוד לאלה ששכחו מה זה להיות לאומיים.

מזה זמן מבקש טאוב להחליף את החלוקות הישנות, ימין ושמאל, בחלוקות מעודכנות יותר בין גלובליסטים לחסידי מדינת הלאום, בין בינלאומיים ללאומיים, או בלשונו, בין ניידים לנייחים. הלאומיות, הוא טוען, היא העמדה של הרוב והיא בסיסה היציב של הדמוקרטיה, שהגלובליסטים מנסים לקעקע כדי להשליט את משנת המיעוט שלהם.

זהו מודל יעיל מאוד, שכן כל ביקורת על שוביניזם, גזענות ואפליה הופכת אוטומטית לכזו שנידונה על שם סופה האנטי דמוקרטי. "זה מתחיל בקביעה שההמונים נמוכי המצח הם ׳פשיסטים׳, כלומר אנטי־דמוקרטים, ממשיך בזה שלכן צריך להגן על הדמוקרטיה מפניהם, ומסתיים בטענה שדמוקרטיה אמיתית היא עליונותו הפוליטית של המיעוט הנאור על פני העדר החשוך", כותב טאוב. 

הפעם יש לטאוב גם בשורה פוזיטיבית. קריאה לשמאל "המתון" להציל עצמו מציפורני הקיצוניים. ואיך יעשה זאת? על ידי הפיכה לימין, כלומר לנייח. "עליו לחדול מן הניסיון לשאת חן בעיני האליטה הניידת, ולשוב לדבר אל הנייחים במקום שבו זהותם וריבונותם הדמוקרטית נפגשות: מדינת הלאום", הוא כותב. אלא שהמאמר, שבו מנסה טאוב לענות לביקורת, חושף את הסלקטיביות העמוקה של אידיאת "הרוב" שלו (שאינה אלא, בדיוק כבמקרה טראמפ, "הרוב" הלבן), את היותה מלאת סתירות כרימון ונזקקת לשורה של תעלולים רטוריים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור:

ברני סנדרס. אנטי גלובליסט מתוך אנטי קפיטליזם
ברני סנדרס. אנטי גלובליסט מתוך אנטי קפיטליזם צילום: Rogelio V. Solis/אי־פי

תעלול ראשון הוא להיפטר מה"מיעוטים" שאינם נענים למשנתו, בתחילה בהתנצלויות ("גם אם המושגים שהצעתי אינם טובים דיים כדי להסביר את התנהגותם של כל המיעוטים, וייתכן שזה המצב...") ואחר כך פשוט בהוצאתם מהחשבון ("מיעוטים אינם כל הסיפור", שזה פחות או יותר "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו טוב"). בדרך, הוא זקוק לעוד תרגיל אחד כדי לנטרל את הנהירה לקלפיות: "ערביי ישראל, או לפחות הנהגתם, חוברים לניידים האולטרה-ליברלים במאבקם נגד הלאומיות היהודיתֿ לא כדי לקדם את הליברליזם אלא כדי להפנות את הלאומיות היהודית מדרכו של חזון לאומני ערבי". אמור מעתה: רק ההנהגה הלאומנית של הציבור הערבי מפרידה בינם לבין הצבעה למחנה הלאומי, אותו מחנה שטורח להוכיח להם באותות ובמופתים, ובחוקי יסוד, שהם גֵרים בארצם. זה ולא אחר הוא המחנה שאמור להתאים להם באמת, כי "הלאומיות היא בסיסה היציב של הדמוקרטיה". לא הלאומיות שלהם חלילה, אלא של הרוב. איך מתחילים בכלל להתווכח עם הטענה שערבים לא מוסתים היו מצביעים לליכוד או לבית היהודי? 

התעלול השני מרשים לא פחות: טאוב מכניס את ברני סנדרס ("פופוליסט שמאלי") לסיפור שלו, על מנת לתאר מציאות שמעבר לימין ולשמאל ("יש הרבה נייחים המצביעים לימין המתון, למרכז ולשמאל"). אלא שסנדרס הוא אנטי גלובליסט כי הוא אנטי קפיטליסט, שכן הוא מבין את הקשר בין הגלובליות לניאו ליברליזם. בין החזון הסוציאליסטי של סנדרס (ושל קורבין, שגם את התנגדותו לברקזיט מגייס טאוב), שבמוקדה סולידריות עם האזרחים החלשים באשר הם, לבין מדינת הלאום האתנית בגרסת טאוב - אין דבר וחצי דבר. האם טאוב עסק אי פעם במצבם של לא יהודים במדינה, אף שהם בבירור החלשים ביותר והנייחים ביותר? האם הוטרד מסוגיות של שכר מינימום, בריאות ציבורית וחינוך חינם, שהם המוקד הכמעט יחיד של הפרוגרמה הסנדרסית?

ויש עוד בלוף אחד. "לפי שעה רבים נוטים לראות בנייחים ימין, ואף ימין קיצוני, שונאי זרים ולאומנים. אכן יש מיעוט כזה ביניהם. לא ביקשתי להכחיש עובדה זו. אבל אלה השוליים". זו כמובן היתממות גמורה, לא משום שטאוב לא מציג (ואין לו) שום סטטיסטיקה לגבות קביעה זו על "שוליים", אלא משום שהיא מתעלמת מהעיקר, והוא ששנאת האחר היא הכוח המניע של הפוליטיקאים מהימין החדש. זה מה שהם מוכרים. החל מהחומה של דונלד טראמפ, דרך האיסלאמופוביה של מרין לה פן ועד הערבים הנוהרים של נתניהו, הם מוכרים שנאת זרים. ולמה? כי יש לזה קונים. להפוך זאת לסיפור זניח זה עוד טריק בדרך לעיצוב מחדש של המציאות כמאבק בין פטריוטים לקוסמופוליטים.

נתניהו נפגש עם ויקטור אורבן בירושלים, בחודש יולי. נתניהו ניקה את ראש הממשלה ההונגרי מכתם הבושה האנטישמי
נתניהו נפגש עם ויקטור אורבן בירושלים, בחודש יולי. נתניהו ניקה את ראש הממשלה ההונגרי מכתם הבושה האנטישמי צילום: Debbie Hill / AFP

מדוע טאוב זקוק לכל התעלולים? כי הוא צריך להכחיש משהו בסיסי: הוא מדבר בשפה חברתית מעמדית, נייחים מול ניידים, אבל מאחוריה עומדת חלוקה אתנית. ואם לגשת לעניין, הוא מעוניין רק בלאום. מיעוטים אולי "אינם כל הסיפור" אבל הם חושפים יפה את הטכניקה הטאובית שאומרת פופוליזם ומתכוונת לאומיות, אומרת דמוקרטיה ומתכוונת אתנוקרטיה.

על כן הלאומיות הטאובית אינה עוד ממד שמסבך קצת את הסיפור על נייחים וניידים, אלא סיכה שמפוצצת אותו לגמרי, מראה איך הוא מתפשט ברגע מכל אצטלה חברתית, מעמדית, אזרחית. כי האמת היא שאין יותר ניידת מהלאומיות א-לה נתניהו ("נרד מהארץ ושהמדינה תישרף" זעקה שרה, זוכרים?), הוא הכי אמריקאי שיש. הכסף שלו אמריקאי, בסיס התמיכה הפוליטי שלו רפובליקאי ואוונגליסטי, המיליציה שלו למבצעים מלוכלכים, "אם תרצו", היא הכי אליטה "ניידת" שיש. גם לעיתונו אין לו שום עניין בסוגיות כלכליות מעמדיות, אלא רק בחוקי לאום וחרמות.

כשרואים את ההקשר הלאומני, מבינים שההבחנה הטאובית שבין ניידים ונייחים כלל אינה מעמדית אלא רפובליקאית, ובסיסה הוא סטריאוטיפים של פטריוטים מול בוגדים, כמו לה פן, שעל משנתה הוא נשען במוצהר, ואני אוסיף - כמו מסורות אנטישמיות החל מראשית העת המודרנית (וכי יש נייד יותר מ"היהודי הנודד"?).

פסל ארדואן בוויסבאדן, השנה. קרימינליזציה מואצת של כל אופוזיציה
פסל ארדואן בוויסבאדן, השנה. קרימינליזציה מואצת של כל אופוזיציה צילום: RALPH ORLOWSKI/רויטרס

אך העיקר הוא ההכחשה הגמורה של משמעות עליית הדמוקרטיות הלא ליברליות. טראמפ ונתניהו אינם שומרים עלינו מפני לאומנות, כדבריו. הם אינם מעצור בפני כלום, הם הדבר עצמו. כמו ארדואן, אורבן, מורבייצקי, מודי ואחרים. הם מסמנים את עליית הדמוקטטורות, שבהם אין משמעה של דמוקרטיה אלא מנהיג חזק שנבחר לייצג את רצון העם ותו לא. אם טאוב קורא במאמרו לתשובה שמאלית לאומית לימין הקיצוני, מדוע הרטוריקה שלו - צירוף של פטריוטיזם, פופוליזם ובוז לאליטות - דומה הרבה יותר לטראמפ מאשר לסנדרס?

אסיים אם כן בשאלה אחת שהציקה לי לאורך כל קריאת המאמר. מה בעצם מבחין בין הרטוריקה הטאובית, המיעוט הליברלי המבקש לסכל באופן לא דמוקרטי את מימוש רצון הרוב, מזו של ארדואן ותומכיו? אותו ארדואן שאליו ואל דרכו - קרימינליזציה מואצת של כל אופוזיציה - אנחנו הולכים ומידמים לאט (ע״ע חוק החרם; חוק שוברים שתיקה; חקירות פעילי שמאל בשדה התעופה; כליאת פלסטינים, ורק פלסטינים, על "הסתה" בפייסבוק; רכז שמאל קיצוני ודה לגיטימציה בשב״כ).

ישי רוזן צבי
ישי רוזן-צבי
אזרח מודאג

נולדתי בתל אביב ב-1971. בחור ישיבה לשעבר (וגם עוד כמה לשעברים) ומרצה לתלמוד בהווה. מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. אב לארבעה וסב לאחת. חי עם בת זוגו ברמת אביב.

הבלוג "אזרח מודאג" מבקש לספק מחשבה ביקורתית על המקום והזמן שלנו.