כתבה למנויים בלבד
סימפוזיון לנשים בבית ספר בגרמניה
סימפוזיון לנשים בבית ספר בגרמניה צילום: Markus Schreiber/אי־פי

בקורס לגרמנית, תהום החיים הטובים נפערה בפניי

העבודה שלי תמיד הגדירה את מי שאני. עכשיו, כשאני בגרמניה על תקן "אשת מדען משועממת", אני רואה לנגד עיניי את היופי והאימה שבחיים שבהם אפשר גם לא לעבוד - ולאבד משמעות

פעמיים בשבוע אני הולכת לשיעורי גרמנית לנשות מדענים משועממות. השיעורים מאורגנים על ידי גוף שנקרא "שירות לקריירה שנייה עבור מדענים בינלאומיים זוטרים", שמורכב למעשה מאשה אחת אנרגטית וכריזמתית שעושה כמיטב יכולתה כדי להנעים את חייהן של נשות החוקרים שבאים לאוניברסיטת דרזדן ואולי אף לצקת בהם משמעות. התיאור אינו מנוסח במקרה בלשון נקבה. כל התלמידות בקורס, מלבד רופא מבוגר מסוריה שפוקד את השיעורים באופן לא סדיר, הן נשים. מהודו, גאנה, בריה"מ לשעבר, קולומביה, ארה"ב ואחת מישראל - אני.

בשיעור האחרון, שהוקדש לתיאורי זמן, כתבנו חיבורים קצרים אודות סדר היום שלנו והקראנו אותם בכיתה. אחת הנשים כתבה שבשעות אחר הצהריים היא מנגנת בפסנתר עם חברה, אשה אחרת סיפרה שאחרי שהיא יוצאת לטיול בוקר עם הכלב על גדות האלבה, היא מבשלת ארוחת בוקר למשפחתה, ואחר כך קוראת ספר ועושה יוגה. בערב היא יוצאת לרקוד טנגו. אשה שלישית סיפרה שבבוקר ובצהריים היא מבשלת ומנקה את הבית, אך בערב היא רואה סרט, מארחת חברים ומקדישה גם קצת זמן לעצמה.

רוב הנשים בקורס אינן עובדות. חלקן לומדות, חלקן מגדירות עצמן כעקרות בית. רבות מהן מקדישות הרבה יותר זמן ומאמץ ממני ללימוד גרמנית. לחלקן יש ילדים - קטנים או גדולים. בעוד שאני תיארתי את סדר היום שלי כרצף של פעולות בלתי נמנעות וכמעט מכניות שמתחילות בארגון הילדים לבית הספר ולגן ומסתיימות בניסיונות נואשים להשכיבם לישון, חייהן של חברותי לספסל הלימודים נשמעו חופשיים יותר, מאושרים יותר, מלאים בפעילות שמטרתה אינה מסתכמת ב"לעבור איכשהו את היום". הקשבתי להן וקצת קינאתי, אבל בה בעת - התמלאתי אימה. אימה בפני תהום החיים הטובים הנפערת בפניי.

בישראל המשכורת הצנועה מאוד שלי היתה מרכיב שבלעדיו תקציבנו המשפחתי (שגם ככה נפרץ מדי חודש בהעמקת האוברדראפט או בנטילת הלוואות) לא יכול היה להתקיים. הדילוג בין עבודות וחלטורות היה מחויב המציאות, הוא היה תנאי בל יעבור להישרדות. בגרמניה אנחנו אמנם סופרים כל אירו ולא חולמים על חסכונות, אבל המשכורת של בעלי מכסה (טוב, כמעט מכסה) את ההוצאות השוטפות. מה שאני מרוויחה מופנה ברובו לכיסוי גרעונות הענק בחשבון הבנק הישראלי שלי.

15 מלים בגרמנית למתחילים

בקיצור, לראשונה בחיי אני נמצאת במקום שבו היעדר עבודה אין פירושו חורבן טוטאלי ומאסר חייבים. תיאורטית (רק תיאורטית) אני יכולה לעבוד פחות, ואפילו לא לעבוד כלל. כמו גיבורו של "הר הקסמים" של תומאס מאן, שהתאהב באשה חולה בבית הבראה אך למעשה התאהב במחלה עצמה, אני עלולה להתפתות לחוסר מעש, לחיים של עצלות רוח המתמלאים בעיסוקים קטנים. אני עלולה להתפתות להפוך עקרת בית. להתפתות לא להכניס באופן רשמי ולו שקל אחד לקופה המשפחתית. אני עלולה להפסיק לכתוב.

ואז - הו אלוהים! בכדי לא לשקוע בכלום שהוא החיים באמת, אצטרך לפתח משמעת עצמית, כזו שיש כנראה לנשים שיושבות איתי בקורס גרמנית. אם איני עובדת (או עושה סידורים או מתעסקת בילדים), איני יכולה לתאר את עצמי לא שוקעת בשינה עמוקה באמצע היום. לקרוא ספר ואז לעשות יוגה - בלי שהמציאות כופה עלייך, פשוט מתוך רצון פנימי. האין זה מעשה גבורה יומיומי?

לסדר את הדירה - לא מפני שמשפחתך כבר טובעת בזבל ועברו שבועיים מאז הניקיון המשפחתי הקודם, אלא מפני שלכך את רגילה, מדי יום, או כמה פעמים בשבוע. האין זה מצריך כוח רצון מברזל? להיפגש עם חברה כדי לנגן איתה בפסנתר ולהתמיד בזה. לא למען התהילה, לא למען הקריירה, אפילו לא מען "האמנות" – אלא פשוט כי את אוהבת את זה. האין זה מלמד על ענווה וכוח פנימי?

כל החיים התגאתי קצת בהיותי וורקוהולית. מאז שסיימתי תיכון, עבודתי היתה חלק מההגדרה העצמית שלי (ממש כמו הקפיטליזם, ובעצם גם הקומוניזם), ואני לא יכולה לראות את עצמי בלעדיה גם בעתיד. תמיד הסתכלתי מלמעלה על מי שבחר בחיי התבוננות במקום בחיי יצירה. ביני לבין עצמי חשבתי שהם עצלנים, שפשוט לא בא להם לקרוע את התחת.

הנשים בקורס הגרמנית שלי ערערו את התפישה הזאת. הן עומדות איתן אל מול האתגר הקשה מנשוא - "להיות האשה של". הן לא מוותרות, לא שוקעות בריק, צועדות בראש מורם. הן לא מתביישות ליהנות מהחיים, מבלי "לשלם" על ההנאה הזאת בעבודת פרך. הן נושאות את דגל עבודות הבית בגאון. הן ממלאות את יומן בעשייה - מבלי שסדר היום שלהן שורטט מראש בידי בוס או דדליין. הן חיות מבלי לחפש הצדקה לקיומן.

ליזה רוזובסקי
ליזה רוזובסקי
היהודייה הנצחית

מהגרת, עיתונאית, אם לשניים ורעיה. התרגלתי להיות "הרוסייה" בחדר. מעכשיו אתחיל להתרגל להיות "הישראלית" – או "היהודייה", או אולי - "הרוסייה-מישראל".

התרגלתי לחיות בישראל כבגלות, עכשיו, עם הגירתי השנייה, אתחיל להתרגל מחדש לגלות האמיתית. אעדכן.