כתבה למנויים בלבד
אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: באדיבות סינמטק תל אביב

האם זכותן של מלצריות לסרב לחוגגים שמצלמים אותן?

במסעדות ובברים נהוג לכבד בעל שמחה בקינוח עם זיקוקין. לעתים גם המלצריות או המלצרים שרים לכבודו. הבעיה מתחילה כשהחוגגים מוציאים מצלמה ומצפים שלא יעכירו להם את המצב רוח. מוסרי לסרב?

אני מלצרית בבר. אין אצלנו זיקוקין, כשלמישהו יש יום הולדת אנחנו מגיעים עם הקינוח ושרים. היתה פעם אחת שמישהי הוציאה פלאפון וצילמה אותנו בווידאו. אני ממש לא רוצה להצטלם בסיטואציה כזאת, זה משפיל בעיני, אני שונאת את הבגדים שאני לובשת בעבודה, ובאופן כללי לא רוצה להיות מתועדת במכשירים של זרים כשאין לי שליטה על זה. מצד שני, הלקוח משלם לא מעט גם על חוויה ואם הוא רוצה לתעד, זאת זכותו. אם אני מסרבת להשתתף, אני יוצרת אווירה לא נעימה ומעכירה את החוויה.

אם הדבר יקרה שוב, האם לגיטימי להודיע שאני לא מוכנה? כשלקוחות נוגעים בי (בצורה לא מינית, סתם כדי להסב את תשומת לבי), מבחינתי אין שאלה בכלל, אני מזיזה אותם ולרוב לא מצליחה להימנע מלתת מבט המום/נוזף, גם אם זה לא נעים להם וגם אם זה פוגע לי בטיפ. אבל אני פחות בטוחה לגבי הצילום.

מלצרית ממורמרת

לא כולל שירות יקרה,

השאלה שלך היא כמו מבוא תמציתי לרעיונות של קרל מרקס על הניכור שחשים עובדים בחברה קפיטליסטית. לפי מרקס, האדם הוא יצור יצרני ויצירתי מעצם מהותו. להיות אנושי ("יצור בן מינו", במלותיו של מרקס) פירושו לשנות את העולם ולפעול עליו מתוך הכרה ובחירה, לא רק מתוך אינסטינקט וצורך פיזי. בזכות פעולותיו היצירתיות, האדם אינו כבול לאורח חיים מסוים כמו יצורים אחרים בטבע. הוא יכול לבנות סירה ולצלוח את הים, לתכנן מטוס ולהגביה בו עוף וכן הלאה.

מימין: קרל מרקס, משמאל: פרידריך אנגלס
מימין: קרל מרקס, משמאל: פרידריך אנגלס צילום: AP

לפיכך, יש קשר הדוק בין יכולתו היצירתית של האדם לבין היותו יצור חופשי - ואת זה גוזלת ממנו העבודה בשיטה הקפיטליסטית. במקום שהוא יפעל ויצור למען עצמו, הוא מוכר לאחרים את יכולתו ליצור כדי לקבל כסף למחייתו. השעות שבהן הוא פועל ויוצר במסגרת העבודה הופכות להיות קורבן שהוא מקריב בצער כדי לחיות, ו"החיים" הופכים להיות מה שקורה בסוף יום העבודה (פער שנחשף למשל בביטוי האמריקאי להגעיל Work-Life Balance).

זה נכון לא רק לפועלים במפעל טקסטיל במאה ה-19, אלא גם לעובדים במקצועות חופשיים במאה ה-21. כפי שציין הפילוסוף וחוקר מרקס יפתח גולדמן, "הניכור נשאר בעינו גם כשהעבודה נתפשת על ידי הפועל, באופן סובייקטיבי, כהגשמת מהותו ולא ככורח הנכפה עליו. אדם שלמד לראות עצמו כ'מכשיר הִשְׂתַּכְּרוּת' ימצא בעבודה המנוכרת את הגשמת אישיותו (בתנאי שהשכר גבוה), אבל זאת בדיוק משום שאישיותו עצמה נתפשת על ידו באופן מנוכר". גם כתיבת המדור הזה היא עבודה לצרכי פרנסה, ועורכת הבלוגים תוכל להעיד כמה בכיינות, תסכול ותחושת קורבנות היא נאלצת לספוג ממני בעטייה של העבודה הנדרשת ממני.

באותו האופן, בעבודתך בבר את בעצם הופכת לכלי למען רווחיו של בעל המקום: הלקוחות נוגעים בך כדי להסב את תשומת לבך, מצלמים אותך כתפאורת יום הולדת, ואפילו את התמצית המזוקקת של הנשמה שלך – השירה – את נדרשת לצקת עליהם כדי שיהיו מרוצים ויעבירו את כספם לבעלים (כסף שגם הם הרוויחו במכירת עצמם).

יש שעושות מהפרפורמנס המון טיפים. מתוך "חופשיות על הבר", 2000

תחושת הניכור מגולמת לא רק במצוקה שאת חווה בעבודתך, אלא בעיקר בחוסר הידיעה אם יש לך אפשרות להציב גבולות ולהתנגד. זאת התחושה של היות סחורה נטולת רצון חופשי ונשמה. לפי מרקס, "הייצור הקפיטליסטי לא רק יוצר את האדם כסחורה, סחורה אנושית, את האדם בדמות סחורה. בהתאם למצב זה, הוא יוצר אותו גם כיצור שאנושיותו ניטלה ממנו מבחינה רוחנית ופיזית" ("כתבי יד כלכליים-פילוסופיים").

הבעיה היא שבמציאות של מלצרית ממורמרת בבר, מלותיו היפות של מרקס הצעיר הן אולי תיאור של מה שראוי, אך לא של מה שאפשרי. אם שאלתך היא "האם לגיטימי להודיע שאני לא מוכנה", תשובתי היא: בהחלט כן וחשוב שתמיד תזכרי את זה. את לא רכוש של המקום ולא מוצר שמסופק ללקוחות. אבל מציאות התעסוקה העגומה של כולנו היא שאנחנו נאלצים לעשות דברים שאנחנו לא מעוניינים לעשות, והם בכל זאת לגיטימיים וחוקיים (בניגוד להטרדות מיניות או עבודה מתחת לשכר מינימום, נניח). במקרים כאלה, עלינו לשקול את מידת חוסר הרצון שלנו לעשות את הדבר המסוים לעומת הסיכון שניקח על עצמנו אם נסרב. כמובן שככל שהאפשרויות התעסוקתיות והכלכליות של אדם מצומצמות יותר, כך היכולת שלו לסרב קטנה יותר, ומעסיקים בהחלט יודעים לנצל זאת.

מבחינה חוקית, היות שמדובר במרחב הנמצא ברשות הרבים ודאי שמותר ללקוחות לצלם את המלצרים ששרים להם, ואפילו את המלצרים שלא שרים להם (אבל זה סתם קריפי). כמו כן, במציאות הנוכחית קשה עד בלתי אפשרי לא להיקלע לצילומים של אחרים – ממעבר אקראי ברקע של סלפי ועד תמונות שיימינג וסרטוני קטטות שמופצים לכל עבר. זה לא אומר שחייבים להשלים עם זה, אבל כן קשה יותר להימנע מזה ולהתנגד לזה.

ויש כאלה שמעכירות את האווירה. מתוך "רסיסי חיים", 1970

לכן יש לך שתי אפשרויות, להסתמך על טוב לבם של המנהלים או על זה של האורחים. אם יש בינך לבין המנהל/ת יחסים ידידותיים, אפשר לבקש להשתמט מהחובה הזאת ולהסביר עד כמה זה מביך אותך, אבל זה עלול לסכן את הפרנסה שלך. קל יותר לסמוך רצונם הטוב של הלקוחות. את מתארת את השירה כחלק מה"חוויה" שאסור לפגוע בה, אבל מי רוצה שחוויית יום ההולדת שלו תכלול תחושות מצוקה ובושה של אדם שמשרת אותו?

עם זאת, זה מצריך התנהלות עדינה יותר מאשר מקרים שבהם מישהו נוגע בך, משום שהלקוחות המצלמים אכן לא עושים כל רע ואין סיבה לחרב להם את השמחה. בהחלט לגיטימי להגיד בחביבות ובשקט לאדם המצלם שאת לא אוהבת להצטלם או שאת מובכת, ורוב האנשים יקבלו זאת בהבנה, אבל זה פחות אפשרי אחרי שהמצלמות כבר נשלפו והשירה רועמת. אפשרות אחרת היא ניצול היכולות היצירתיות שהזכיר מרקס. למשל, דאגי מראש לכיסוי שיסתיר חלק מפנייך (הציעי להנהלה שהשירה תהיה עם מסיכות, "להעצמת החוויה!"; זה קצת מגוחך, אבל מי שמאלץ מלצרים לשיר כנראה פחות בררן). אפשר גם להחזיק דפי תווים בגובה העיניים ("סליחה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור את המילים של יום הולדת שמח"), לעמוד בסוף שורת המלצרים או סתם לזנק אל מחוץ לפריים ברגע שנשלפת מצלמה.

לאור העובדה שלעובדים קשה הרבה יותר לסרב לדברים, אני רוצה לצאת מכאן בקריאה ללקוחות, שהם בעצם כולנו בהזדמנויות מסוימות. עשו כמיטב יכולתכם לא להתייחס לנותני השירות סביבכם כאל מוצר או תפאורה. ואל תצלמו אותם, אף אחד לא רוצה להיות מתועד ברגעים המביכים האלה. יש סיכוי סביר שאפילו החוגגים לא.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו

מאזני משקל
מחלק מוסר
מחלק מוסר

אנו חיים בעיצומו של עידן מבלבל ומתעתע, תועים בין כללי הנימוס של העולם הישן, שהולכים ומאבדים רלוונטיות, ובין כלליו של העולם החדש, שטרם התגבשו בצורה ברורה. תקופות כאלה הן שעה אפלה לאנושות אך שעתם היפה של מדורי ייעוץ, ומדור "מחלק מוסר" ישמח לספק לכם את הצורך.

אם אינך בטוח איך נכון לנהוג במצב מסוים בלי לצאת תחת, אם את צריכה עצה טובה מחברה אבל כבר הרחקת את כל אלה השפויות שהיו לך, אם יש לך שאלה מביכה מהסוג שאפשר לשאול רק באנונימיות, שלחו מייל לכתובת:

mechlak.musar@gmail.com

התשובות של "מחלק מוסר" אדיבות וכנות אך אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי, נו מה.