כתבה למנויים בלבד
כיצד קרה שנושאים סביבתיים נותרו בשולי הדיון הפוליטי בארץ? פריחת כלניות בשמורת פורה, 2011
כיצד קרה שנושאים סביבתיים נותרו בשולי הדיון הפוליטי בארץ? פריחת כלניות בשמורת פורה, 2011 צילום: צחי אבן אור/וויקיפדיה

מדוע אנחנו "לא סביבתיים"?

מדוע סוגיות סביבתיות זוכות להתייחסות מזערית בישראל ביחס למדינות המערב? איך זה קשור לתרבות הצבאית? וכיצד עיצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני את היחס שלנו לסביבה?

נטע כהן

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה צמחו באירופה ובצפון אמריקה תנועות עממיות שביקשו לשמר נופים וערכי טבע מקומיים. הדאגה לטבע בשנים אלה, אשר מכונה במערב "הגל הראשון של הסביבתנות", נקשרה בחשש מפני תהליכי התיעוש והעיור המהירים שאפיינו תקופה זו. דאגה זו נשזרה לא פעם בצמיחתן של תנועות רומנטיות ולאומיות, אשר ביקשו להבנות את הקשר התרבותי בין המולדת לסביבתה הטבעית.

בגרמניה - אומה שסבלה לאורך המאה הקודמת מחוסר יציבות פוליטית - הטבע הוצג כערך לאומי מאחד ומשותף, ובמסגרתו נתפשו נופים, צמחים וחיות מקומיות כמשקפים את מורשתה של המולדת והאומה. בארה"ב, מושבת המהגרים אשר כבשה ויישבה קרקעות באמריקה הצפונית, קודמה ביתר שאת תפישת "השממה הפראית". למרות שהקרקעות החדשות שנתפשו בדרך כלל לא היו שוממות. החשש מפני התרחבות התיעוש והעיור לאזורים "בתוליים" אלה יצרה תנועה רחבה של אמנים, מדענים ואנשי ציבור שדרשו להגן על הטבע מפני האדם והובילו להכרזתן של שמורות הטבע הראשונות במערב (דוגמת יוסמיטי, ילו סטון ועוד).

'ידיעת הארץ' היה לאחד המקצועות החשובים ביותר בבתי-ספר בעשורים הראשונים לקום המדינה. הספר "ידיעת הארץ" של ד"ר י. פאפוריש
'ידיעת הארץ' היה לאחד המקצועות החשובים ביותר בבתי-ספר בעשורים הראשונים לקום המדינה. הספר "ידיעת הארץ" של ד"ר י. פאפוריש צילום: יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ תל-אביב

גם התנועה הציונית הדגישה את נופיה של פלסטינה-ארץ ישראל כאמצעי להבניית זהות לאומית בקרב מהגרים יהודים-אירופיים בראשית המאה העשרים. בעוד שהקשר לארץ החדשה לא תמיד היה מיידי עבור המהגרים, הרי שעבור בני דור הילידים, "הצברים", ההיכרות עם הנופים והטבע המקומי היו כסימן וכהוכחה לשייכותם לארץ הולדתם. תפישה זו הוזנה גם על ידי מערכת החינוך האזרחית והצבאית. "ידיעת הארץ" היה לאחד המקצועות החשובים ביותר בבתי ספר בעשורים הראשונים לקום המדינה ובמסגרתו נלמדו תכונותיה של הארץ, הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, האקלים, הצומח והחי שאפיינו אותה.

במסגרת הצבאית היתה ידיעת הארץ לחלק בלתי נפרד מתכניות ההכשרה של חיילים וקצינים. הפלמ"ח, שהוקם בשנת 1941, תרם תרומה משמעותית לפיתוח של ידע מעשי זה באמצעות אימונים שהתמקדו בפעולות סיירוּת. פעולות אלה נחשבו הכרחיות לאיסוף של מידע מודיעיני על ישובים ערבים וסביבתם הגאוגרפית; גישתם לצירי תנועה, למקורות מים ולמקומות מסתור. אחרי 1948 הפכה "הסיירת" לשם נרדף ליחידת עילית והצבא החל לפרסם בעצמו חוברות וספרים בנושאי ידיעת הארץ.

פעולות סיירוּת, שהחלו בפלמ"ח לצרכי איסוף מודיעין והעניקו ל"סיירות" הצבאיות את שמן, היוו את אחד המסדים החשובים של מקצוע "ידיעת הארץ". פסל סייר בפלמ"ח במערת הפלמ"ח במשמר העמק
פעולות סיירוּת, שהחלו בפלמ"ח לצרכי איסוף מודיעין והעניקו ל"סיירות" הצבאיות את שמן, היוו את אחד המסדים החשובים של מקצוע "ידיעת הארץ". פסל סייר בפלמ"ח במערת הפלמ"ח במשמר העמק צילום: אבישי טייכר/וויקיפדיה

גם החברה להגנת הטבע, שקמה כארגון וולנטרי ב-1954, נטלה לעצמה תפקיד לאומי של הנחלת האהבה לארץ ולטבע וקיומה נתמך לאורך עשרות שנים בתקציבים ממשלתיים. החיבור בין אהבת הטבע לתרבות צבאית בא לידי ביטוי מובהק בדבריו של עורך ביטאון החברה להגנת הטבע ספי בן יוסף בראיון לעיתון "הארץ" מ-2013 לפיו "החברה להגנת הטבע הייתה לאחר הקמתה... מין המשך ישיר ואזרחי של הפלמ"ח".

אחד הטקסטים המכוננים של הגל הסביבתני השני במערב. עטיפת המהדורה העברית של "האביב הדומם", מאת רייצ'ל קרסון, שיצא לאור ב-1962 והופיע בעברית לראשונה ב-1966
אחד הטקסטים המכוננים של הגל הסביבתני השני במערב. עטיפת המהדורה העברית של "האביב הדומם", מאת רייצ'ל קרסון, שיצא לאור ב-1962 והופיע בעברית לראשונה ב-1966 צילום: הוצאת טבע ובריאות

ראשיתו של "הגל הסביבתני השני" במערב התרחש בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בין היתר, כתוצאה מהעלייה ברמת החיים לאחר מלחמת העולם השנייה ומצמיחתו של שיח פוליטי אנטי-ממסדי אשר כלל את התנועה לזכויות האדם, הגל הפמיניסטי השני והתנועה האנטי-מלחמתית בצפון אמריקה ובמערב אירופה. בנוסף, ב-1964 יצא לאור הספר "האביב הדומם" מאת הביולוגית הימית האמריקאית רייצ'ל קרסון. במסגרת ביקרה המחברת את השימוש הגובר בחומרי הדברה בחקלאות ובחומרים כימיים בתעשייה.

ההצלחה של רעיונות סביבתיים בשנים אלה זכתה לגיבוי, בין היתר, גם מפרסום התצלום הראשון בצבע של כדור הארץ מהחלל ב-1972. מאז פרסומו טענו רבים כי היעדר גבולות מדיניים בתצלום ומימדיו המזעריים של הגלובוס בחלל הרחב שסביבו, עוררו בקרב הציבור רגשות של שותפות גורל סביבתית גלובלית. באותה שנה התקיימה גם ועידת האו"ם בשטוקהולם שהתמקדה לראשונה בסוגיות סביבתיות ובעקבותיה הוקמו משרדים ממשלתיים וארגונים בלתי ממשלתיים שמטרתם הייתה לעודד הפחתה של זיהום האוויר והים, פיתוח של אנרגיה מתחדשת, הגנה על משאבי טבע וחינוך סביבתי.

"הגולה הכחולה", התצלום הראשון בצבע של כדור הארץ מהחלל בשנת 1972
"הגולה הכחולה", התצלום הראשון בצבע של כדור הארץ מהחלל בשנת 1972 צילום: נאס"א/צוות אפולו 17

בעוד שבארצות המערב הקשר בין תנועות סביבתיות לבין רעיונות לאומיים התרופף בהדרגה, הרי שבישראל הוא גבר והלך. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לאופוריה לאומית בקרב הציבור הישראלי. בחודשים שאחרי המלחמה ישראלים רבים יצאו לטייל בסיני, הגדה המערבית, עזה והגולן אשר נתפשו בעיני רבים כמשקפים נופים בתוליים ו"אותנטיים".

אחד הגורמים המכריעים שעיצבו את היחס לטבע בישראל היה קשור במאבק הלאומי נגד הפלסטינים. מזה עשרות שנים מהווה ההכרזה על שמורות טבע כלי לתפישת אדמות ולמניעת התרחבות של יישובים ערבים, הן בתוך תחומי הקו הירוק והן מחוצה לו. כך קרה שרשות שמורות הטבע שהוקמה ב-1963 ואשר נאלצה בשנים הראשונות לקיומה להסתפק בשטחים מעטים ובסמכות מוגבלת, זכתה עם תום המלחמה בקרקעות רבות שהוקצו לה באופן ישיר על ידי משרד הביטחון.

החיבור בין טבע לצבא היה קשור גם במינויו של אלוף אברהם יפה ליו"ר הרשות ב-1964. יפה היה מקורב לדוד בן גוריון ואריאל שרון ובשנות השבעים, בזמן ששימש כיו"ר הרשות, הקים את "התנועה לארץ ישראל השלמה" שחברה מאוחר יותר למפלגת הליכוד. בזמן כהונתו, גדל מספר שמורות טבע ששימשו לסירוגין כשטחי אימונים של צה"ל, בין היתר כתוצאה מסעיף 23 בחוק רשות שמורות הטבע ורשות הגנים, שהעניק לרשויות הביטחון חופש כמעט מוחלט בשטחיהן. זאת ועוד, ב-1976 הוקמה "הסיירת הירוקה" אשר שימשה כיחידת אכיפה של רשות הטבע ותפקידה היה להסמיך פקחים שיטפלו לצד מינהל מקרקעי ישראל בהשגת גבול ושפיכת אשפה ופסולת בשטחים אסורים. דוחו"ת היחידה מעידים כי מירב פעולותיה התמקדו בהריסת מבנים בדואים ואף בפעולות יזומות לתפיסת קרקעות בנגב.

דמות מפתח בהתפתחות רשות שמורות הטבע, שהיה גם ממקימי "התנועה לארץ ישראל השלמה." אברהם יפה בהיותו אלוף בצה"ל
דמות מפתח בהתפתחות רשות שמורות הטבע, שהיה גם ממקימי "התנועה לארץ ישראל השלמה." אברהם יפה בהיותו אלוף בצה"ל צילום: משה פרידן/אוסף התצלומים הלאומי

תודעה סביבתית בהשראת הגל הסביבתני השני חלחלה לישראל רק בשנות התשעים והיתה גם כאן קשורה בעליית רמת החיים וההשכלה כמו גם בהתרחבות אמצעי התקשורת והמידע. על פי מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנים אלה גדלה החפיפה בין מעורבות ומחויבות לנושאים סביבתיים לבין נטייה פוליטית שמאלה, וזו תורגמה לרוב למאבקים מקומיים במפגעים סביבתיים. בשנים אלה הוקמו במגזר השלישי ארגונים לשמירה על הסביבה. המשרד לאיכות הסביבה שקם ב-1988 כתוצאה מהסכמים קואליציונים החל לבסס את מעמדו בתקופת כהונתו של יוסי שריד (1992-1996) ובמקביל גברה החקיקה הסביבתית בכנסת.

עם זאת, בעוד שבאירופה מפלגות ירוקות החלו להשתלב בפרלמנטים משנות השמונים, הרי שבישראל עד היום לא זכתה מפלגה ירוקה לייצוג בכנסת ותקציב המשרד להגנת הסביבה אינו עולה על 1% מתקציב המדינה. סוגיות סביבתיות שנחשבות לבוערות בארצות המערב ובראשן ההתחממות הגלובלית, נעדרות כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי בישראל. ככלל רעיונות סביבתיים נתפשים לרוב כזרים, אליטיסטים וזניחים לעומת סוגיות הליבה בחברה הישראלית ובראשן סוגיית הביטחון. הסיבה לכך אינה נובעת בהכרח מהיעדר עניין בסביבה אלא דווקא ממרכזיותם של ערכים לאומיים בחברה הישראלית.

במלים אחרות, הסביבה זוכה להתייחסות בעיקר כאשר היא משרתת שיקולים לאומיים. כך למשל, במקרים שבהם קיימת התלבטות בין שימור שטחים פתוחים לבין הקמת יישובים יהודיים, תהיה האפשרות האחרונה המועדפת. מפעל ההתנחלות הוא כמובן הדוגמה המובהקת ביותר לניסיון לתפוס שטחים פתוחים וחקלאיים (לעתים קרובות בבעלות פלסטינית) ולהפוך אותם לשטחים בנויים בהתאם לעמדה פוליטית מוצהרת ועל חשבון שיקולים סביבתיים. כך נותרים מאבקים סביבתיים שאינם נחשבים ליעד לאומי מיותמים בישראל ומקבלי ההחלטות אינם מסוגלים לספק מענה עבור אתגרי השעה הן במישור המקומי והן הגלובלי.

נטע כהן היא דוקטורנטית במחלקה להיסטוריה של המדע והרפואה באוניברסיטת אוקספורד. מחקרה עוסק בהיסטוריה הסביבתית וביחס הציוני לאקלים בפלשתינה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית
הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

 

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

 

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם במסגרת סדרה מיוחדת:

 

אמריקה הלטינית

מהמאה ה-15 החלו מדינות אירופיות להקרין את כוחן באזורים הולכים ומתרחבים מחוץ ליבשת. ראשונים היו הספרדים והפורטוגלים ש"גילו", כבשו ויישבו את העולם החדש. כך נולדה במאה ה-16 אמריקה הלטינית. ספינות תותחים, מגלי ארצות, מיסיונרים, סוחרי תבלינים והרפתקנים בני עמים נוספים המשיכו את ההתפשטות האירופית במאות הבאות. במחצית השניה של המאה ה-19 הגיעה המגמה לשיאה, כשרוב רובן של אפריקה, אסיה ואוקיאנייה באו תחת השפעה, כיבוש ואף התנחלות מצד אירופה וארה"ב. המפגש הקולוניאלי השפיע עמוקות הן על החברות הנכבשות והן על החברות הכובשות. באופן פרדקסולי הפכה השליטה המערבית הזרה לגורם משותף לארצות מרוחקות כמו מרוקו ואינדונזיה, קניה וברזיל, מצרים והודו. לא בכדי קראו במזרח התיכון, כמו גם בדרום אמריקה, את טולסטוי ואת גנדי והעריצו את יפן, ולא בכדי טבע צ'ה גווארה את הסיסמה "שתיים, שלוש, הרבה וויטנאם," שהדהדה ברחבי "העולם השלישי". בסדרת המאמרים "הפראנקים, היאנקים ואנחנו" נזמין היסטוריונים והיסטוריוניות לקחת אותנו בעקבות השחקנים ההיסטוריים בני התקופה ולבחון את הקשרים בין אזורים שונים, את התהליכים הפנימיים בהם ואת קשרי הגומלין בין התהליכים האלה למדינות אירופה. עורכים אורחים יעזרו לנו להרחיב את הפוקוס המזרח תיכוני של הסדנה להיסטוריה חברתית למרחבים פוסט-קולוניאליים אחרים, ולחטוא בעצמנו בקצת אימפריאליזם תרבותי.

 

כמה מלים עלינו

 

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. למשל, ספרי האחרון, שראה אור השנה, עוסק בקשר בין הופעת מסילת הברזל והטלגרף במצרים המודרנית לבין התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, ואוניברסיטת פרינסטון. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

 

ליאת קוזמא

אני מרצה בכירה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרי נשים כותבות היסטוריה הוקדש לתנועה הפמיניסטית במרוקו של שנות השמונים והתשעים. ספרי האחרון Policing Egyptian Women, מבוסס על שנת מחקר בארכיון הלאומי המצרי ועוסק בהתמודדותה של המדינה המצרית במחצית השניה של המאה התשע עשרה, עם נשים בשולי החברה. הפרויקט הנוכחי שלי עוסק במקומו של המזרח התיכון בהתגבשותן של נורמות בינלאומיות נגד סחר בנשים.

 

אבנר וישניצר

נולדתי וגדלתי בקיבוץ קבוצת שילר שליד רחובות אך בשנים האחרונות אני גר בירושלים ואוהב אותה בדרך כלל. כתבתי את הדוקטורט באוניברסיטת תל-אביב ואחר-כך יצאתי להשתלמויות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, באוניברסיטה העברית בירושלים, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. ספרי הראשון, שייצא במהלך 2015, עוסק בתפיסות זמן וארגון זמן במזרח התיכון העות'מאני ובימים אלה אני חוקר סוגיות הקשורות לחיי הלילה באימפריה העות'מאנית.

 

אורי פרויס - עורך הסדרה "הפראנקים, היאנקים ואנחנו"

אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. המחקר שלי עוסק בתנועה של סחורות, אנשים ורעיונות על פני גבולות לאומיים באמריקה הלטינית של המאה ה-19 ובקשרים בין מדינות היבשת לבין עצמן. ספרי הראשון דן בהתעצבות זהותה הלאומית של ברזיל מתוך יחסיה עם אמריקה הספרדית. לאחר מכן התחלתי לנדוד בין ריו דה ז'ניירו לבואנוס איירס וכתבתי ספר נוסף על התהוותו של מרחב עירוני דרום אמריקאי משותף כתוצר של פרקטיקות כגון דיפלומטיה, מסעות, תרגום ועיתונאות. ככלל, מעניינת אותי אמריקה הלטינית כאזור שהוא ספק חלק מ"המערב" ספק לאו, וכך גם כנקודת התבוננות עלינו ועל העולם.

 

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של ענף הבניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של סביבות בנויות מגוונות, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים לבין כלכלה פוליטית בכלל.