כתבה למנויים בלבד
"הנשף" (מימין: נועם לוגסי, נצנת מקונן וסתיו סטרשקו
"הנשף" (מימין: נועם לוגסי, נצנת מקונן וסתיו סטרשקו צילום: גיורא ביח

"הנשף": אין מה לחגוג בסרט הזה

"הנשף" של שרון מימון וטל גרניט, ביקש כנראה למתוח ביקורת על הדברים שמעניינים את הנוער בישראל. אלא שיוצריו הלכו לאיבוד בסבך העלילתי והצורני. אפילו סתיו סטרשקו לא מצילה את הסרט

אנא הזינו את מספר הטלפון הנייד כדי לקרוא את הכתבה המלאה ללא תשלום
אנא הזינו קידומת ומספר טלפון נייד ברצף
כבר רשומים? התחברו
אנא הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
לא קיבלתם SMS? לחצו לשליחת הקוד פעם נוספת

הבלגן חוגג ב"הנשף", סרטם המשותף השני של שרון מימון וטל גרניט. מבחינות מסוימות, הוא מעניין יותר מ"מיתה טובה", סרטם הקודם מ–2014, אך משום שהוא מנסה לעשות יותר, הוא גם כושל יותר. "מיתה טובה" היה קומדיה שחורה שהתמקדה בסוגיית ההמתה של קשישים המייחלים לשים קץ לסבלם. היתה בסרט קוהרנטיות עלילתית והוא הבליט בתבונה את הממד האמביוולנטי של הסוגיה שבה הוא דן. לעומתו, "הנשף" מנסה לגעת בנושאים רבים. האמביוולנטיות שמאפיינת אותו אינה נובעת מהליך מחשבתי ויצירתי צלול, אלא מהתנגשותם באופן לא מבוקר של הנושאים והסגנונות הקולנועיים. מימון וגרניט לא מצאו את הדרך הנכונה לשלב בין הרכיבים העלילתיים והסגנוניים של סרטם....

לקריאת הכתבה המלאה
קנו מינוי
כבר יש לכם מינוי? התחברו