כתבה למנויים בלבד

השירים הטובים שלא שמעתם

רוב האלבומים הטובים ביותר שראו אור בשנה החולפת יצאו אל מציאות שלא טרחה להקשיב להם ונעלמו בתוכה כמעט בלי להשאיר חותם. מבט חוזר אל עשרת אלבומי השנה ועשרת שירי השנה

 

רשימות של אלבומי השנה ושירי השנה הן חיה עיתונאית נפוצה אך בעייתית. כיף לכתוב אותן, כיף לקרוא אותן, אבל הן מותירות לפעמים טעם חמצמץ. הן הופכות עשייה תרבותית קולקטיבית לספורט הישגי, הן קובעות היררכיה מלאכותית וקטנונית שמבדילה בין מי שבפנים לבין מי שבחוץ, והן לא מסוגלות, מפאת טבען הקצרני, להסביר ולהצדיק את עצמן.

מול כל ההסתייגויות האלה עומדת הצדקה אחת לקיומן של רשימות אלבומי ושירי השנה, וההצדקה הזאת רלוונטית במיוחד לאקלים התרבותי, המוסיקלי והתקשורתי של השנים האחרונות. בשנה החולפת, כמו בשנים שקדמו לה, יצא מספר גדול מאוד של אלבומים ישראליים טובים ומעניינים, אלבומים שקולם היה צריך להדהד ולהישמע, בחלק מהמקרים במרחב הציבורי הישראלי הכללי ובמקרים אחרים במרחבים יותר קטנים ומאופיינים. אבל נדמה שקולם של רוב האלבומים הטובים ביותר שראו אור בשנה החולפת לא הידהד אפילו במרחבים הקטנים, והם יצאו אל תוך מציאות שלא טרחה להקשיב להם ונעלמו בתוכה ללא שהשאירו שום חותם. זה לא המקום לדון בסיבות לכך, אבל זה בדיוק המקום לעצור לרגע, להפנות את המבט לאחור אל התוצרת המוסיקלית של השנה החולפת, להיזכר באלבומים שזהרו יותר מכל האחרים, לתת להם עוד קצת זמן אוויר שהם ראויים לו, ולנסות להסביר מדוע כדאי מאוד להקשיב להם.

מיותר לציין שהרשימה המוצעת בזאת של עשרת אלבומי השנה (בתוך העשירייה עצמה אין היררכיה) מבוססת על טעם אישי (כמו גם על הטיה מסוימת לטובתם של אלבומי בכורה מלהיבים). לא מיותר לומר שיצאו השנה עוד לפחות עשרים אלבומים ישראליים טובים ואף מצוינים שלא נכנסו לעשירייה הפותחת. אלה אלבומיהם של רם אוריון, דודו טסה, אפרת בן צור, "Third World Love", אלון עדר, קוב, ריף כהן, יאיר יונה, עמית ארז, רות דולורס וייס, "קיצו", "Undone" של רונית ברגמן, הקולקטיב "We are ghosts", קרולינה, "התפוחים", ישראל ברייט, "אחד חלקי אחד", "בני המה" ו"בלקן ביט בוקס". ביחד 30 האלבומים האלה יוצרים תמונה קבוצתית מעודדת של המוסיקה הישראלית העכשווית, אם לא בכל הנוגע לתהודה וההשפעה שלה אז לפחות מבחינת התפקוד של מנועי היצירה שלה. ברשימת שירי השנה (שגם בתוכה אין היררכיה) מופיעים בעיקר שירים שיצאו כסינגלים, להבדיל משירים מעולים אך עלומים שלא הושמעו בכלל. כמו כן, נעשה ניסיון להתמקד ביוצרים שאלבומיהם לא נכללו (חרף איכותם הגבוהה) ברשימת עשרת האלבומים.

10 השירים הטובים של השנה

שני פלג - "ג'נה ג'יימסון"

יש סיכוי לא רע שזה השיר הכי טוב שנכתב אי פעם על כוכבת פורנו, ואין ספק שזה אחד השירים החכמים, הסוחפים והמרשימים שנשמעו השנה ברדיו הישראלי.

 

קוב - "כמו בהתחלה"

השיר הזה לוכד היטב את יופיו של האלבום האחרון של קוב, את הדרך שבה הוא מצליח להפוך חולשה לכוח ועם זאת להישאר חלש. כששמעתי את "כמו בהתחלה" בפעם הראשונה, באחת התוכניות ב-88 אף-אם, נשארתי במכונית עד שהשיר הסתיים אף על פי שכבר הגעתי הביתה. ואם זאת לא סיבה להכניס אותו לעשיריית השירים של השנה...

 

נינט טייב - "Sympathetic Nervous System"

אפילו מי שאוהד את ניסיונותיה של נינט ללכת בדרכה שלה היה חייב להודות שהאלבום באנגלית שהיא הוציאה השנה לא היה לגמרי משכנע. אבל שיר אחד מתוכו, שיר הנושא, שרף את המערכת בשילוב של תנופה, צעקה ופזמון מתפרץ. אילו רק כל האלבום היה נשמע כך.

אלון עדר - "כל טיפה של רגש"

עדר הוא אחד המלחינים המבריקים שצמחו כאן בשנים האחרונות, מוסיקאי שיודע למצוא את שביל הזהב בין תחכום לרגש. שיר הנושא של האלבום שהוא הוציא השנה הוא המחשה נפלאה, גם אם כזאת שמאוד לא פשוט לזמזם.

 

ישראל ברייט - "מן המקום"

הלחנה מבריקה לשירו של יהודה עמיחי "מן המקום שבו אנחנו צודקים", שחורגת בששון מהשטאנץ המהוגן והמשמים של הלחנת שירי משוררים.

"נערות ריינס" - "רץ בהילוך אטי"

רוק ישראלי מעולה בפלייליסט! חבל שזה קורה כל כך מעט, אבל כמה להקות ברמה של "נערות ריינס" מסתובבות כאן?

 

"בוגי בלגאן" - "לישון לישון"

שני הפושטקים הנפלאים של "בוגי בלגאן" לא השאירו אבן על אבן בשירו הישן של שלום חנוך והפכו אותו לחאפלת רוקנרול היסטרית. הקאוור של השנה.

 

"כל החתיכים אצלי" - "ילדה קטנה ומכוערת"

האלבום של "כל החתיכים אצלי" נע בין שירים ממוצעים לבין רגעים של אמת כואבת ומלאת עוצמה, כמו זה שבו איה זהבי פייגלין נכנסת לתפקיד של אמא מהגיהנום, פותחת מבערים וצורחת "את ילדה קטנה ו-מ-כו-ע-רת!"

 

קרולינה - "אל תאחר"

נפתח עם ריף הגיטרה של השנה, מעשה אצבעותיו של אורי כינרות (ושל פדאל הפאז שלו), וממשיך לדהור עם קולה הנהדר של קרולינה, שאמנם לא נתפשת כזמרת מזרחית אבל מבצעת כאן מוסיקה ישראלית-מזרחית מהמעלה הראשונה.

 

"בני המה" - "בני המה"

צליל אלקטרוני מסוגנן ומרהיב, גרוב שטס קדימה, לחן שקוצץ את המלים אחת-אחת אבל מזרים אותן בתנועה בלתי ניתנת לעצירה. בהופעה, עם שפת הגוף המהפנטת של אהד פישוף, החשיפה הראשונה לשיר הזה היתה חוויה בלתי נשכחת, אבל גם בלי הוויז'ואל זה היה אחד השירים המעולים של השנה.

 

ואלו האלבומים הטובים של השנה

"אנטיביוטיקה" "להישמע להוראות השימוש" (עצמית)

אם היתה בישראל תרבות קצת יותר מפותחת של רוקנרול דוקרני, אלבום הבכורה המצוין של "אנטיביוטיקה" היה זוכה לתשומת הלב שמגיעה לו. יש בו גם אש וגם אינטליגנציה, גם קצה משונן וגם ממד קומוניקטיבי, גם השפעות ברורות של "הקליק" ו"נושאי המגבעת" וגם שפה מקורית מתהווה. על פי מדד ווקאלי טהור, הסולן דן פביאן בלוך הוא זמר לא טוב. אבל אם כורכים ביחד קול, אישיות ואמירה, מדובר באחד הקולות הכי נוקבים במוסיקה הישראלית העצמאית.

טל גור - בשר ודם 

מתוך כל האלבומים הנהדרים שיצאו השנה אך נותרו סמויים מן העין, זהו ככל הנראה האלבום הסמוי ביותר. טל גור הוא ג'זיסט במקור, סקסופוניסט ומלחין מצוין, שהרהיב עוז וחרף קולו הקטן והלא בטוח זינק לתוך המים העמוקים של הלחנת וביצוע שירי משוררים. האלבום שלו, "בשר ודם", שבו הוא הלחין וביצע שירים של נתן זך, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, פנחס שדה, לאה גולדברג, וגם שני שירים שלו, הוא אוצר מוסיקלי קטן של התבוננות רגישה עד כאב.

זבולון דאב סיסטם - Freedom time

"זבולון דאב סיסטם", בהנהגתם של האחים אילן ואסף סמילן, היתה אמורה להוציא מזמן את אלבום הבכורה שלה. אבל חברי "זבולון", כמו אנשי רגאיי אמיתיים, לא מיהרו. הם המשיכו לסגנן את הסאונד, לעבוד על הפרטים הקטנים שהופכים להקה טובה למצוינת, ו"Freedom time" שיצא השנה הבהיר שהסבלנות היתה מבורכת. עם נגינה מובחרת, שילוב יפה של רגאיי ודאב, תמימות שמעוגנת בתוך הקשר תרבותי ורוחני, ואיזון פורה בין בסיס יציב ועמוק לבין ניצוצות קטנים של חריגה מהתבנית, זה לטעמי אלבום הרגאיי הישראלי הכי טוב של השנים האחרונות.

"נערות ריינס" - נשמור על החברים

"בקרוב מה שהיה טוב לפעם לא יספיק", הזהיר רועי פרייליך, הסולן הנהדר של "נערות ריינס", באחד משירי האלבום הראשון של הלהקה. אבל מה שהיה מצוין באלבום ההוא - לחני רוקנרול בהירים ומדויקים, אירוניה שמאחוריה מבצבץ לב שותת דם, שירה מתנשפת אך יציבה שיש בה עווית אקסצנטרית מלבבת - ממשיך להיות מצוין גם באלבום שהנערות הוציאו השנה, אלבום שהחיסרון היחיד שלו בהשוואה לקודמו הוא היעדרו של גורם ההפתעה. משבר התקליט השני? לא במקרה של להקת הרוק הישראלית הכי טובה של הרגע הנוכחי.

יוסי בנאי - שירים אחרונים

אם צריך לבחור דיסק אחד מכל אלבומי המחווה לגדולי התרבות הישראלית שיצאו בשנים האחרונות, זהו ככל הנראה האחד. המחשבה הראשונה היתה שהאלבום הזה, ובו שירים שיוסי בנאי כתב ולא הספיק להקליט, הוא מצבה נהדרת לזמר והשחקן הגדול, אבל בנאי כל כך חי באלבום הזה - ככותב, כזמר בשני שירים ובעיקר כהשראה למלחינים ולמבצעים האחרים - שהמלה "מצבה" נראית עגומה מדי. רע מוכיח ניצח על הפרויקט וניתב את המלחינים-המבצעים (ברי סחרוף, קורין אלאל, שלומי שבן, פיטר רוט, מיכה שטרית ועוד) לנתיב "בנאי" מאוד, עליז אך מפוכח, עשיר ופשוט, קל תנועה, אלגנטי ומזדמזם.

עמיר בניון - עץ על מים

כמה שנים טובות עברו על עמיר בניון ללא אלבום מצוין. נדמה היה שאת רוב הלהט שלו הוא מפנה לשירי המחאה הטוקבקיסטיים שהוא שיחרר. "עץ על מים", האלבום שהוא הוציא השנה, הפגיש סוף סוף את היין והיאנג של בניון, את הלהט ושיקול הדעת, והמפגש הזה - ביחד עם השירים הנהדרים שתרמה לאלבום מרים בניון, אשתו ומשוררת בזכות עצמה - הולידו את היצירה הראשונה של בניון זה כמה שנים שאיכותה מצדיקה עד תום את המעמד שלו בצמרת ליגת העל של המוסיקה הישראלית.

עבודות עפר - עבודות עפר

השנה החולפת החזירה את הפורמט הנשכח של הצמד אל הפופ הישראלי האלטרנטיבי, עם הרכבים כמו "בני המה", "TYP" ו"יאפים עם ג'יפים". אבל ההתפתחות המעניינת ביותר בגזרת הצמד היתה אלבום הבכורה של "עבודות עפר" (יונתן תורג'מן ואסף חזן), שהציג לא רק כתיבת שירים מפתיעה באיכותה אלא גם צביון אסתטי ברור: מוסיקה עדינה, מינימליסטית ומאווררת מאוד, שחרף האווריריות שלה, ועל אף שהיא אינה מחבבת שורות תחתונות, יש בה כיוון ברור וחד ותחושה של מטרה.

יוני קרצ'מר - Weight

קרצ'מר, הג'זיסט הישראלי המעניין ביותר שפועל כיום, הוציא השנה אלבום בפורמט לא שגרתי של סקסופון, תופים ושני קונטרבסים. "Weight", כמו אלבומיו הקודמים של קרצ'מר, הושתת על מנגינות עקמומיות, גמלוניות לעתים, שנעות באטיות ובקווים שבורים. אבל גם כשהקווים שבורים, הם בכל זאת יוצרים תנועה מוסיקלית בכיוון ברור, תנועה שמספרת סיפור מרתק של חיפוש אמנותי מתמיד.

יאפים עם ג'יפים - קיץ של עור נמר

האלבום השלישי של ה"יאפים" סימן את שובו של הצמד הירושלמי אל מצב רוח מתקשר אחרי אלבומם הקודם, "נבל דוד אדום", שהיה יצירה אטומה. ב"קיץ של עור נמר" יש מתח בין הדווקאי לנגיש, בין מסגרות מוסיקליות מקובלות לבין התעקשות לשמר תא אמנותי עצמאי וסרבן, והבחירה לשלב את שני הצדדים של ה"יאפים" לא גררה שום פיחות במפלס היושרה של הצמד והולידה יצירה נוקבת, חדה ובלתי מתפשרת.

שני פלג - שני פלג

ג'נה ג'יימסון (ראו עשרת שירי השנה) לא לבד. באלבום הבכורה של שני פלג יש עוד כמה שירים טובים מאוד שמבהירים כי פלג היא קול חדש ומלהיב במוסיקה הישראלית הצעירה. לאלבום שהיא הוציאה השנה יש לפעמים טעם בוסרי, אבל כשמדובר באלבום בכורה שנושא עמו שק כל כך מלא של תחושות, תובנות ומוסיקה טובה, זאת עבירה מאוד מינורית.