כתבה למנויים בלבד

פסטיבלאינדינגב: דברים ששומעים משם

בשביל הופעות כמו אלה של אסתר רדא ושל “Great Machine” המציאו את אינדינגב, שגם השנה סיפק תחושה של קהילה לאוהבי מוסיקה עצמאית חדשה

אנא הזינו את מספר הטלפון הנייד כדי לקרוא את הכתבה המלאה ללא תשלום
אנא הזינו קידומת ומספר טלפון נייד ברצף
כבר רשומים? התחברו
אנא הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
לא קיבלתם SMS? לחצו לשליחת הקוד פעם נוספת

מדוע אנחנו נהנים כל כך לפקוד את פסטיבל אינדינגב פעם אחר פעם, זו השנה השישית ברציפות? מדוע אנחנו מוכנים לשמוע הופעה בינונית ‏(יש בו לא מעטות כאלה‏), ואז לחכות רבע שעה בתור לשירותי שדה, ואז לחזור לעוד הופעה בינונית, ובכל זאת ברור לנו שזה פסטיבל נהדר, אחד מאירועי התרבות היפים והחשובים שיש כאן? אינדינגב 2012 ‏(או ליתר דיוק, הופעות היום השני והמצוין של הפסטיבל‏) סיפק כמה תשובות משכנעות.

התשובה הראשונה היא שיש באינדינגב חוויות שיכולות להתרחש רק באינדינגב. זה נשמע מובן מאליו, אבל זה ממש לא כך. הנה דוגמה. ביום שישי בשתיים וחצי בצהריים הופיע על הבמה המרכזית של הפסטיבל שלום גד. גד הוא זמר נפלא, שגוף העבודה המבריק שלו בשלוש השנים האחרונות הוא אולי ההצהרה האמנותית הכי חשובה של המוסיקה העצמאית הישראלית בתקופה האחרונה. אבל ההופעה של גד באינדינגב לא היתה מסעירה. יכול להיות שהוא לא בנוי למרחבים פתוחים ולקהל של מאות.

באמצע ההופעה שלו נשמעו פתאום צלילים כבדים ופראיים מכיוון הבמה השנייה של הפסטיבל. זה מה שנקרא “דליפת סאונד”, וזה הסיוט של כל אמן מופיע. מאוחר בלילה, כשהיתה דליפה כזאת באמצע ההופעה של שלישיית “Layerz”, העיניים של הבסיסט גלעד אברו אמרו “אני מוכן לרצוח מישהו עכשיו”. אבל לפעמים דליפת סאונד יכולה להיות דבר טוב. צלילי הגיטרה המלוכלכים שחדרו להופעה של גד פקדו עלי לעזוב את ההופעה של הזמר, למרות אהבתי אליו, והוליכו אותי אל הבמה השנייה. חייבים לבדוק מי עושה את הרעש המלהיב הזה.

"הבילויים". ביצועים מרנינים
"הבילויים". ביצועים מרנינים צילום: דניאל צ'צ'יק

מתברר שקוראים להם “Great Machine”. ראיתי אותם הרבה פעמים בעבר, אבל לא על הבמה אלא כחלק מהקהל, משתוללים בשורה הראשונה בהופעות של להקות אחרות. שלשום בצהריים הם נראו ‏(בעיקר הגיטריסט עטור הנזמים‏) כמו לוחמים קדמונים בעיצומו של קרב גורלי. הם גם נשמעו כך. הרוקנרול שלהם היה אגרוף פרימיטיבי ומונוטוני לפנים, הזמרת האורחת נגה שלו ‏(בהריון ובשמלה חושפת בטן‏) שאגה כלביאה מוסיקלית, וההופעה הבימתית היתה מחשמלת ‏(רגע השיא התרחש כשהלוחם עם הגיטרה והלוחם־הליצן עם הבס עלו על המגברים וניגנו משם - קלישאה ענקית שעבדה מעולה‏).

בשמיעה ביתית אין לרעש המחורע של “המכונה הגדולה” שום סיכוי מול החוכמה והעומק של שלום גד, אבל באוויר הפתוח ובאווירה הפתוחה של אינדינגב ההופעה שלהם היתה הרבה יותר חזקה - כמו איות של המלה “חופש” בדיו של דיסטורשן. בשביל רגעים כאלה המציאו את אינדינגב.

וגם בשביל ההופעה הנהדרת של אסתר רדא. רדא היא שחקנית במסלול נסיקה מרשים, אבל מתברר שהיא גם זמרת. ההופעה שלה באינדינגב, כך אמרה לקהל, היתה ההופעה הראשונה עם הלהקה שלה. זה לא נשמע כך. הלהקה המבוססת על כלי נשיפה ניגנה מצוין, ורדא התגלתה כזמרת מעולה - קול מושלם, חיתוך שירה נהדר שמגיע מעולם הסול השחור אבל לא נשמע כמו חיקוי של מישהי אחרת, הופעה בימתית שהמלה “כובשת” לא מתחילה לתאר אותה, גרוב מצוין, שילוב מנצח של עדינות וכוח, תודעה אופנתית שלא באה על חשבון התודעה החברתית, ואפילו אירוניה בריאה ‏(לפני שהיא שרה את הבלדה היחידה שלה היא ביקשה מהקהל שיהיה בשקט “כי אני רוצה לרגש”, והיה ברור שהיא מתייחסת באירוניה לשימוש הרווח והמאוס במלה “לרגש”‏).

רק תהייה אחת נותרה ללא מענה חד־משמעי: האם השירים של רדא טובים ובעלי חותם אישי? לא הצלחתי לגבש דעה על סמך האזנה ראשונה, אולי משום שכל היבט אחר בהופעה שלה הקסים אותי. רדא תוציא בשבועות הקרובים את אי־פי הבכורה שלה, בהפקת קותי וסאבו, והיא הציעה את האלבום החדש למכירה בדוכן הדיסקים של הפסטיבל. מה שהלך שם בסיום ההופעה שלה מצדיק את המלה “התנפלות”. רדא תופיע ב־1 בנובמבר במועדון לבונטין 7. כדאי מאוד להיות שם.

"כשנפוליאון יכבוש את עכו", "הבילויים", אינדינגב 2012

ניסוי כלים מוצלח

עוד סיבה לאהוב את אינדינגב היא הזכות הנדירה לשמוע מוסיקה עצמאית חדשה במחיצת אנשים שאוהבים מוסיקה עצמאית חדשה. תחושת הקהילה הזאת מתקשה להיווצר בהופעות רגילות של מוסיקאי אינדי, שבהן הקהל נמדד בדרך כלל בעשרות, אבל בפסטיבל, כשהעשרות נהפכות למאות, משהו מתחיל לקרות. רגע קהילתי כזה התרקם למשל בהופעה של אבי עדאקי, כשהזמר התחיל לשיר את השיר “מודע אני” ורבים בקהל הצטרפו אליו. אני הרגשתי תחושה חריפה יותר של קבוצתיות בהופעה של אלון עדר, מוסיקאי שאני אוהב במיוחד. ההופעה עצמה היתה נחמדה, שום דבר לשלוח בגינו מברק מיוחד מהנגב. ההישג העיקרי של עדר וחבריו היה ההתגברות ההירואית על הסאונד המזעזע, שבלע ‏(שלא לומר הקיא‏) כמה מהשירים. ההנאה העיקרית בהופעה הזאת נבעה מהקהל. לא מעט אנשים, הרבה יותר מכפי שציפיתי, שרו את שיריו הנהדרים של עדר מלה במלה. רציתי להציע חברות לכל אחד ואחת מהם.

ההופעות של אסתר רדא ו”Great Machine” היו הטובות ביותר שראיתי השנה באינדינגב. איזו הופעה היתה המאכזבת מכולן? זו של “עבודות עפר”. אלבום הבכורה העדין והבהיר של הצמד הזה היה לטעמי אחד האלבומים היפים של השנה החולפת, אבל ההופעה של “עבודות עפר” באינדינגב נכנסה ברגל גסה לתוך חנות החרסינה שבנה האלבום. אני מניח שאנשי ההרכב ניסו לטעון את המוסיקה האוורירית שלהם בעוצמה קצבית כדי שלקהל יהיה קל יותר לתקשר אתה, אבל במקום לעבות את השירים בצורה מידתית, הם הפכו אותם לשירי דיסקו־רוק שנשמעו שחוקים ועייפים. זה היה מוזר ובעיקר מצער.

ההופעה של “הבילויים” היתה אמורה להיות רגע השיא של הפסטיבל, אבל “הבילויים”, כמו “הבילויים”, עשו כל שביכולתם כדי להכניס סיכה בבלון של עצמם. “זה היה הסאונד־צ’ק של ‘הבילויים’!” הכריז הסולן נעם ענבר בתום ההתארגנות של הלהקה, וההופעה עצמה היתה קצרה בכל קנה מידה ‏(שלושת רבעי שעה לכל היותר‏) וקצרה במיוחד לנוכח המיקום שלה כמסמר הפסטיבל.

למרבה השמחה, הלגלוג המקסים של “הבילויים” ביחס לבאז שנוצר סביב ההופעה שלהם לא גרם להם לחפף. ההופעה שלהם היתה טובה, טובה מאוד אפילו, עם ביצועים מרנינים במיוחד ל”שגר פגר” ול”שאול מופז”. זה היה בעצם ניסוי כלים מוצלח לקראת ההופעה של “הבילויים” בבארבי ביום שישי הזה. שם, אפשר להמר, נפוליאון באמת יכבוש את עכו.

ורחוק בדרום הדבר האמיתי

עוד כמה דיווחים קצרצרים על הופעות שהרושם שהותירו נע בין “כן, אבל...” ל”לא, למרות ש...”: לעמית ארז וה”Secret Sea” מגיע ציון לשבח על הצליל העשיר והיפה שהם הצליחו לסגנן על הבמה, אבל למרות זאת היה חסר עוקץ מסוים להופעה שלהם. אבי עדאקי, שהיה נהדר באינדינגב של השנה שעברה, הרשים פחות השנה: אל התוכן הטקסטואלי של שיריו לא הצטרף תוכן מוסיקלי מעניין ומיוחד. רותם אור לא הצליחה להמחיש מדוע מדברים עליה כתגלית השנה החולפת באינדי ‏(למעט שיר או שניים שפסעו ברוך קצבי לתוך תמונה צלילית קסומה‏); האירוח של עדי אולמנסקי בהופעה שלה היה גרוע. שלישיית “Layerz” הלחימה פיוז’ן ומוסיקה אלקטרונית בכישרון ובתנופה, אבל ההופעה שלה באינדינגב היתה פחות סוחפת מההופעה של הטריו בפסטיבל התחנה המרכזית לפני חודש; אולי מפני שאז היא ניגנה בתוך חלל קטן וסגור שהקנה עוצמה רבה למוסיקה, ואולי משום שמארגני אינדינגב דחקו בה לסיים את ההופעה מהר כדי לפנות את הבמה לאורח הסודי הנכבד.

הערך ההצהרתי של ההופעה הסודית של ברי סחרוף באינדינגב היה לא פחות חשוב מהערך המוסיקלי שלה. עצם העובדה שסחרוף הגיע למצפה גבולות כדי להשתתף במסיבה של ילדיו המטאפוריים ‏(ושותפיו הממשיים לנגינה בהרכב שלו‏) היתה משמחת ומלהיבה. ההופעה עצמה, שהתחילה אחרי שתיים בלילה ונגמרה בשלוש וחצי, היתה מעין ג’מג’ום לא מחייב, אך מהנה מאוד, וסחרוף השתדל לא לתפוס את מרכז הבמה, תיפקד כמו עוד גיטריסט וציית במופגן להנחיות של הבסיסט בנו הנדלר ששימש כמנהל המוסיקלי של הג’ם. מדי פעם סחרוף תפס בכל זאת את המיקרופון ושר אחד מלהיטיו. כשהוא ביצע את “כמה יוסי” והגיע לשורה “ורחוק רחוק בצפון הדבר האמיתי”, הוא עשה את הדבר המתבקש והחליף את הצפון בדרום.

מחוץ למתחם הפסטיבל, בתוך מחנה האוהלים, היתה במה נוספת, שהפעילו אנשי המועדון התל־אביבי “ריאליטי ריהאב סנטר”. על הבמה הזאת ‏(אוהל נטול במה, ליתר דיוק‏) הופיעו להקות האינדי של האינדי, אחיותיהן הרועשות והמתריסות של לוחמי ה”Great Machine”. להקת “ויתרתי”, למשל, התגלתה ככנופיה של ילדוני פאנק חצופים שאחד משיריהם נקרא “אני דתי אבל בגלל שאני הומו אני מרגיש רגשות אשם אז חתכתי לעצמי את הפין”. השיר עצמו הבהיר שההליך בוצע בהשגחת מוהל מוכר.

אינדינגב 2012. מצפה גבולות, 19.10