כתבה למנויים בלבד

סיפוראפשר להיפגש רק כשנגמר הזמן

"מאז שאני מספר על אבי אני בקושי משתלב בהווה. גם ככה לא הצטיינתי בנוכחות מלאה, על אחת כמה וכמה כשהלב במקום אחר". סיפור מאת איל מגד

אנא הזינו את מספר הטלפון הנייד כדי לקרוא את הכתבה המלאה ללא תשלום
אנא הזינו קידומת ומספר טלפון נייד ברצף
כבר רשומים? התחברו
אנא הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
לא קיבלתם SMS? לחצו לשליחת הקוד פעם נוספת

היתה לי הרגשה שאני יכול להגיע לשורשי הדברים, להגיע לפני מותי שלי אל המקומות הנושנים הרחוקים, ולגעת באבי, גם אם הוא שוכן בעומקים שבהם רק החלום נוגע. לראות רק ירח ועץ, ירח צהוב ועץ שחור; ואז ספסל, שאינך יודע אם הוא נמצא בהווה או בעבר, והאשה של חייך, האשה השורשית, רוכנת מעליך ומצמידה את פיה אל פיך, לנשיקה שלא ברור לשם מה נועדה, להתמזגות או לפרידה. מאז שאני מספר על אבי אני בקושי משתלב בהווה. גם ככה לא הצטיינתי בנוכחות מלאה, על אחת כמה וכמה כשהלב במקום אחר — מקום שחוץ מאבי אף אחד לא שותף לו. אני בכלל לא תופס איך אפשר להיות מציאותי אחרי שדות ים. איך אפשר להיות עם שתי רגליים על האדמה, כשכבר היית פעם...

לקריאת הכתבה המלאה
קנו מינוי
כבר יש לכם מינוי? התחברו