כתבה למנויים בלבד

אילו כוחות אדירים פועלים מול העובדים המוחלשים

הספר "מהפכה וצדק: סיפור התאגדות עובדי פלאפון" מוקדש לאחד המאבקים החשובים ביותר שידענו בעולם העבודה הישראלי

מהפכה וצדק: סיפור התאגדות עובדי פלאפון
דני ואזנה. הוצאת ספרי צמרת, 
302 עמ', 68 שקלים

זה תמיד מתחיל במשהו לכאורה קטן ולא נחשב. מאבק עובדי הקבלן במשרדי הממשלה לשדרוג מעמדם כ"עובדים סוג ב'" החל לפני 20 שנה בסופגנייה. העובדים ה"רגילים" קיבלו לכבוד חג החנוכה סופגנייה מהוועד ואילו עובדי הקבלן לא. חברי הוועד שעברו בחדרים וחילקו סופגניות דילגו במפגיע על שולחנותיהם. זה גרם להם להתעורר ולהבין את מעמדם הבעייתי. משם — הודות לעיתונאית אחת, עינת פישביין, שהפיצה את העניין — החל המאבק, שצבר עד כה כמה הישגים. כך גם היה בעובדי דור ב', שילדיהם לא הוזמנו ליום כיף מפעלי בסופרלנד, וכך גם קרה בסיפור התאגדותם של עובדי חברת פלאפון.

זה היה ערב ראש השנה, שש שנים לפני תחילת המאבק, "אלה היו ימי שגשוג ושפע בשוק הסלולר, ימים בהם נסקו רווחי החברה והגיעו בשיאם למיליארד ומאתיים מיליון שקלים בשנה. באווירת החג מחלקת החברה לעובדיה את מתנת החג. מסננת פסטה. על רקע רווחי החברה האדירים נתפשה המסננת כפריט זול ומביש שהענקתו פוגעת ברגשות העובדים... סמל למדיניות היד הקפוצה של ההנהלה כלפי עובדיה. עוד באותו שבוע מתפרסם בקרב אלפי עובדי החברה מכתב אישי שכתבה ענבל מלכה־זכות, עובדת צעירה ממרכז השירות בחולון, אל מנכ"ל החברה, גיל שרון, שבו היא מבקרת בחריפות ובאומץ את החלטת ההנהלה להעניק לעובדיה את השי העלוב לרגל החג". כאן נזרעו זרעי העלבון בלבבות העובדים שהמנהלים ה"בכירים" בחברה לא מתעניינים בהם.

ותמיד זה נמשך באותו עלבון, באותה תחושת שקיפות של עובדים שלא נספרים. "אתה מסתובב במסדרון, מסתכל ימינה, רואה מושב ריק ופתאום נזכר שישב איתך פה חבר שעבד איתך לפני חמש שנים. אתה ממשיך הלאה במסדרון, מסתכל שמאלה, והופ, עוד כיסא ריק. איפה הם נעלמו? הם היו עובדים לא טובים? וכשאתה חושב על עצמך, אתה אומר, בוא'נה, אני שרדתי הפעם, אבל מי מבטיח שבפעם הבאה אני אשרוד?... בא איזה מישהו שלא מכיר אותך, לא יודע מה אתה עושה ואומר: זה ילך הביתה והוא ילך הביתה. למה? כי הוא צריך פחות אנשים במצבת כוח האדם. מעניין אותו מה אתה עושה? לא. מעניין אותו מי יעשה את העבודה שאתה עשית? לא... ככה זה עבד שנים ואף אחד לא עושה שום דבר".

הפגנת עובדי פלאפון מול משרדו של שאול אלוביץ', 2012. פסק דין תקדימי
הפגנת עובדי פלאפון מול משרדו של שאול אלוביץ', 2012. פסק דין תקדימי צילום: עופר וקנין

ברק לוי, ראש צוות בחטיבת ההנדסה של פלאפון, מוביל המאבק המרשים, שמצוטט כאן, החליט לא לוותר, ומכאן החל אחד המאבקים החשובים ביותר שידענו בעולם העבודה הישראלי בעשורים האחרונים. למאבק זה מוקדש הספר "מהפכה וצדק: סיפור התאגדות עובדי פלאפון".

הפחד המשתק

וזה תמיד מלווה בפחד מצמית; פחדם של אלה שזקוקים לעבודה כי אין להם דרך אחרת לפרנס את ילדיהם, ובכל זאת מרגישים שזה לא הוגן, לא צודק ולא מוסרי — ובניגוד לכאורה לקול ההיגיון הם קמים ועושים מעשה. פוחדים ועושים. "היינו 12 אנשים", מספר לוי על קורותיהם לקראת פגישת ההיכרות הראשונה של עובדי פלאפון עם אנשי ההסתדרות, "פתאום כולם נעלמו, כל אחד והתירוצים שלו". רק שניים הצטרפו ללוי, אבל היה די בכך להתחיל את המאבק.

"קשה לתאר במלים את תחושות הפחד והחרדה שליוו אותי ככל שהפגישה התקרבה", מצוטט אחד מאותם 12 שותפי הסוד שבסופו של דבר לא הגיע לפגישה, "שאלתי את עצמי מה אני צריך את זה? מה יקרה אם מישהו יידע? אני לוקח סיכון ענק... בסופו של דבר לא הגעתי. הפחד היה משתק".

כשקוראים על התחושות הללו, שדני ואזנה מיטיב לתארן, אי אפשר שלא להיעצב ולהתקומם: למה זה צריך להיות כך? מדוע גם הפעם נדרשו העובדים המוחלשים לעשות את הכמעט בלתי אפשרי, להיאבק בכוחות רבי עוצמה ולסכן את עצמם, כאילו היה זה המאבק הראשון בישראל להתאגדות עובדים? האם לא הגיעה העת שהמעבידים והמנהלים יכירו בזכות היסוד של עובדיהם להתאגד, זכות שהוכרה בחוק ובפסיקה, ויפסיקו להיאבק בהם? האם גם בשנים הבאות ימשיכו מנהלים ומעבידים לעשות כל שהם יכולים כדי למנוע הקמת ועד במקום לאמץ אותו ולראות בו כלי ניהולי ממדרגה ראשונה, שעוזר לעובדיהם להיות שבעי רצון בעבודתם, מה שמסייע לחברה שהם מנהלים? האם תחושת הכוח משכרת עד כדי כך שהיא מונעת מאותם מנהלים לעשות מה שראוי ומה שנכון? דומה שכן, אחרת קשה להבין כיצד הנהלת חברת פלאפון מעזה לפעול בדרך שמתוארת בספר.

מיד עם הקמת הוועד והתחלת החתמת העובדים הפיצה הנהלת פלאפון הודעה לכלל העובדים, ובה אזהרה מהשלכות החתימה על מסמכי ההצטרפות להתאגדות. לאחר מכן היא "מפיצה טופס ויתור חברות בהסתדרות ומורה לכל המנהלים להחתים את העובדים על הטופס... המכתב כתוב בצורה עילגת, בקצרה, כשהוא נעדר לוגו" ולא בכדי. זה "נכתב במכוון כמכתב אנונימי מאולתר לכל דבר. סביר להניח שכתיבתו והפצתו לוותה בבדיקה משפטית מחמירה. הדבר מעיד על כך שההנהלה מודעת היטב לעובדה שהמעשה אינו חוקי ומהווה הפרה בוטה של החוק המתיר בידי העובדים את זכות ההתאגדות ללא התערבות המעסיק".

אבל האי־חוקיות לא מנעה מהמנהלים לוודא שכל עובד חותם. "הם נכנסו לחדרים ואמרו לעובדים: אף אחד לא יוצא מפה עד שאני רואה שאנשים חותמים. זה קורה ברמת סמנכ"לים... הם ישבו עם העובדים הזוטרים ביותר והכריחו אותם לחתום, מהר, עכשיו, בתחושה שאם אתה לא חותם אתה עף". עובדים שלא ויתרו וסירבו לחתום על טופס הוויתור הפכו מושאים למעשי התנכלות מצד מנהליהם (שיחות "הבהרה", לקיחת תחומי אחריות וכיוצא באלה). הנהלת החברה לא בחלה בשום אמצעי, גם לא חוקי, כדי להילחם בהקמת הוועד. והיא כמעט הצליחה, הודות למשפטנים ששירתו אותה ולא את שלטון החוק.

המשפט אמור היה להיות מגינם של העובדים המוחלשים. בפועל הוא הפך כלי דיכוי נוסף של המעביד. שהרי המעביד נמנה עם בעלי השליטה שמנסחים בסופו של דבר את חוקיה. וכך, אל מול משפטני ההסתדרות נעמדה שורה ארוכה של עורכי דין שעשו כל טריק בספר כדי למשוך את ההליכים ולאפשר להנהלה להלך אימים על עובדיה. למרבה החרפה, בית הדין האזורי לעבודה איפשר להם לעשות זאת אף על פי ששופטיו הבינו היטב את משמעות התארכות ההליכים מבחינת התאגדות העובדים. חשוב לכל משפטן ולכל פעיל לקרוא את הפרק שעוסק בהתנהלות בית הדין האזורי לעבודה (בראשות השופטת אורנית אגסי), שמתגלה כמנותק לגמרי מהמציאות, חסר הבנה באופן שבו מוקמת התאגדות עובדים ומול אילו כוחות אדירים פועלים העובדים המוחלשים.

קשה לקרוא, אבל למרות ההוכחות הרבות שהוצגו לפני השופטת על הפרות החוק של הנהלת החברה היא דווקא עצרה את המשך החתמת העובדים, בדיוק כפי שביקשה להשיג ההנהלה. "יצאנו מהדיון בשוֹק. אמרנו איך קרה שהבאנו את ההוכחות הכי טובות, הכי פוגעניות, וזה התהפך עלינו. זה בית דין שלנו, שאמור להגן עלינו? אמור היה להיות פה צדק, איך קרה דבר כזה? זה מטורף" מתאר נציג ההסתדרות. לעומתו, "סוללת עורכי הדין המייצגת את ההנהלה יוצאת מן האולם באנחת הקלה וחיוך גדול על הפנים".

תמיד במסגרת העצות ה"משפטיות", אחרי כל שאר הניסיונות של ההנהלה לאיין את הוועד — מגיע בסוף הוועד־דמה: ועד פנימי שלכאורה מוקם על ידי עובדים אחרים שמתנגדים לוועד האותנטי, אבל בפועל מוקם על ידי ההנהלה ומטעמה. גם בפלאפון קמה קבוצת עובדים ש"אומרים כן לנציגות העובדים של עובדי פלאפון, אומרים לא לוועד של ההסתדרות" ומנסה לפתות עובדים להצטרף אליה "להרוויח ולהיות מתוגמלים יותר". אלא שהפעם הקמת הוועד הפנימי נעשתה בכזאת שלומיאליות, עד שמיד התברר שמאחורי הוועד הפנימי עומד אותו משרד פרסום שגם מטפל בחברה עצמה, והזעם של העובדים רק גבר.

איומים עד הבית

כן, תמיד זה מתחיל במשהו קטן שמעורר עלבון, ואחריו מגיע הפחד, ואז מגיעה שורה של מהלכים כוחניים שתמיד חוקיותם מוטלת בספק מצד הנהלת החברה כדי להלך אימים על עובדיה. שום דבר לא הומצא במאבק של פלאפון. איני יודע כמה כסף שולם ליועצי ההנהלה, אבל טיפת יצירתיות לא הושקעה במאבק האנטי־דמוקרטי שהיא הכריזה על עובדיה. הכל כתוב מראש. לכן ההסתדרות עשתה בשכל כשכבר במהלך המאבק העלתה לאתר ההתאגדות את "מדריך הטכניקות לשבירת איגודים למנכ"ל המתחיל" — מה שסייע לעובדים להתמודד עם פעולות ההנהלה, גם אם לא להפחית את האכזבה ממנה, שכן "ברגע שאתה מבין שהם פועלים לפי הספר אתה יכול לצפות את המהלכים שלהם. אנחנו לא הופתענו מהצעדים שנקטה ההנהלה, אבל הופתענו מהאגרסיביות".

אני דווקא לא הופתעתי לקרוא על הפעלת שיטות של סחיטה ואיומים כמו בתיאורו של המהנדס תומר בארי שהפגין, ואחרי כמה ימים "הגיע מישהו לבית הקפה של האחים שלי בגבעתיים והראה להם תמונות שבהן אני נראה מפגין עם שלטים. הוא אמר להם שאם אני אחזור לעבודה הם ישמרו עלי וידאגו שלא יפטרו אותי... למחרת הם שלחו את התמונות גם להורים שלי. אמא שלי נכנסה ללחץ מהתמונות, היא פחדה מאוד וביקשה ממני לא להניף יותר שלטים בהפגנות. היא אמרה: אם אתה כבר הולך להפגנות אז לפחות תעמוד בצד בלי שלטים.... הרגיז אותי מאוד מה שהם עשו. הרגיז אותי שזה הגיע להורים שלי, כמו בעולם התחתון".

גם לא הופתעתי לקרוא על עובדי מחלקת הרכב של פלאפון שהסתננו לחניון ההסתדרות (שם מתקיימת ישיבת הוועד), ושם הם "פורצים באמצעות מפתחות רזרביים לרכבי החברה של שני חברי ועד ומסתלקים בנסיעה בהולה מבלי להשאיר עקבות", ואחר כך גם מגיעים לבתי עובדים אחרים ופועלים באופן דומה. כמו שגם לא הופתעתי לקרוא על תרומתם האדירה של פעילי תנועת "דרור ישראל" בראשות פסח האוספטר. כולם בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד שמחויבים לתיקון חברתי; במשך ימים רבים הם קמו בכל בוקר להפגין מול בתי מנהלי החברה ולסייע לעובדים.

לא הופתעתי משום שכבר ראיתי את זה בעבר. פעם אחר פעם, בדיוק אותו תסריט. בעיקר זכור לי עד כאב מאבקם של עובדי חיפה כימיקלים דרום ליד דימונה. שם, בין קילומטרים של חולות מכל עבר, פגשתי לפני 13 שנה קבוצה נחושה של אנשים אמיצים שישבו באוהל לוהט, וכמו גיבורי המאבק בחברת פלאפון לא ביקשו הרבה. לא העלאה בשכר ולא תנאים מפליגים כלשהם. אלא רק דבר אחד, שבכל העולם המערבי כבר נתפש כמובן מאליו. להקים ועד. להתאגד. לשמור על זכויותיהם כעובדים ועל כבודם כבני אדם.

ליוויתי אותם אז וראיתי את הקשיים הבלתי נסבלים שעמדו לפניהם: החל במאבטחים שנשכרו על ידי ההנהלה ומיהרו לפעול נגדם באלימות, פשוטו כמשמעו. הם שברו את הצלעות של עמרם בן סימון, ניפחו את פניו של איל צריקר ופגעו בשלומי פינטו ובשאר חבריהם; עבור בקשיי ההישרדות ללא שכר כשלא היו מסוגלים להביט בעיני ילדיהם כי לא היה להם אפילו כסף לקניית ארטיקים; עבור בלחצים שהופעלו עליהם באמצעות נשותיהם לשבור שביתה; וכלה בהתנהלות בית הדין לעבודה, שעורכי הדין של המפעל הצליחו להאט את גלגלי הצדק שלו בדרך ששחקה את השובתים עד דק עד שהם נטשו את המאבק לא פעם אחרי שמשפחותיהם התפרקו.

לא הופתעתי משום שלמרות הפער המדומיין בין המפעל המאובק עם החומרים המסוכנים בדרום לבין בניין ההיי־טק הממוזג בגבעתיים — זה בסופו של דבר תמיד אותו מאבק.

בפלאפון זה נגמר טוב יותר. נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, הצליחה בפסק דין תקדימי לתקן במעט את הטעם הקשה שהותירה התנהלות שופטת בית הדין האזורי: היא אסרה על הנהלת פלאפון לפעול בכל דרך שהיא לסיכול ההתארגנות. זו אחת הפסיקות החשובות ביותר שנתן בית הדין הארצי לעבודה, גם אם בפרשת פלאפון היא הגיעה כמעט באיחור. אבל יש לקוות שעל העובדים הבאים שיבקשו להתאגד וייתקלו שוב במעבידים ובמנהלים מהסוג המביש הזה, בפריפריה או במרכז, בהיי־טק או בתעשייה ה"ישנה", היא כבר תגן. כי תמיד זה אותו מאבק עם אותם פחדים ובסופו עם אותה תקווה. תקווה שנקראת צדק.