כתבה למנויים בלבד

זה הגורל שלהם

מאחורי משואת יום העצמאות של נעמי נלבנדיאן עומד יישוב שלם שנמחק ממפת ישראל - הכפר הארמני שייח בראק, ליד עתלית. סיפור הכפר מתחיל בשואה הארמנית, ממשיך בשדות של פסח גרופר וקיבוצי הסביבה ונגמר בטראומת נטישה שאינה מגלידה

אנא הזינו את מספר הטלפון הנייד כדי לקרוא את הכתבה המלאה ללא תשלום
אנא הזינו קידומת ומספר טלפון נייד ברצף
כבר רשומים? התחברו
אנא הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
לא קיבלתם SMS? לחצו לשליחת הקוד פעם נוספת

פעם בכמה שבועות נוסעת נעמי נלבנדיאן אל חורבות הכפר הארמני הנטוש שייח בראק, על יד עתלית. בילדותה היא גרה שם שנה אחת בלבד, אבל היא עדיין מתגעגעת. "ככל שהשנים חולפות הנטישה של הכפר מצערת אותי יותר ויותר", היא אומרת. "אילו הייתי אז מבוגרת יותר הייתי נלחמת בכל הכוח נגד הנטישה ומנסה לגייס ארמנים נוספים למאבק".

בשבוע שעבר הדליקה נלבנדיאן, אחות במחלקת השיקום של הדסה הר הצופים, משואה בערב יום העצמאות. היא רצתה להזכיר בטקס את שואת הארמנים שבמהלכה נספו בשנים 1916-1915 כמיליון וחצי מבני עמה, אלא שמרכז ההסברה, מארגן האירוע, לחץ עליה להצניע את הדבר (ראו מסגרת). זה לא עניין חדש - טורקיה מתכחשת מאז ומעולם לאחריותה לשואת הארמנים ומוחה בתקיפות על כל איזכור שלה; הקשרים של ישראל עם טורקיה חשובים מכדי לסכנם בהכרה, ולו עקיפה, בשואתו של עם אחר, בטח לא בטקס רשמי כמו הדלקת המשואות. נלבנדיאן נכנעה; על הזכרתה של הטראומה העדתית הנוספת, נטישת הכפר שייח בראק, כבר לא היה לה כוח להילחם.

ב-1920 התיישבו ליד עתלית כמה עשרות ארמנים שנמלטו מטורקיה בתקופת הטבח. בעל קרקעות ערבי נוצרי החכיר להם את אדמות הכפר. ב-1948 הוא ברח ללבנון, ואדמותיו הופקעו וחולקו לקיבוצי הסביבה. "המדינה שלך ושלי סידרה אותם ולקחה להם את כל האדמה", אומר שר החקלאות לשעבר פסח גרופר, תושב עתלית, שהעסיק בשדותיו את הארמנים. לא רק שהאדמות נלקחו מהם, כפרם גם לא חובר לרשת החשמל והמים ולא היתה בו תשתית ביוב. "הם היו מבסוטים, זו הדרך שלהם", אומר גרופר.

הצעירים שנישאו עזבו את הכפר בזה אחר זה. ב-81' נטשו אחרוני הארמנים את שייח בראק, עם פיצויים שקיבלו ממנהל מקרקעי ישראל. כל משפחה קיבלה פיצוי של כ-40 אלף דולר במונחים של היום. "אבל למי המדינה שלך משלמת סכומים גדולים?" אומר גרופר. "זה היה הגורל שלהם", מסביר אריה שמחוני, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל. "זה היה משמים. אילו הייתי דתי הייתי אומר בעזרת השם. איך הכפר הזה נקרא? מוברק?"

אסור להרגיז את השלטון

סבה וסבתה של נלבנדיאן הגיעו לשייח בראק רק ב-1948. הם ברחו מהטבח הטורקי ב-1915, נדדו דרך סוריה ולבנון והתיישבו בתחילת שנות ה-20 בכפר יאסיף. ב-48' הם עברו לשייח בראק. אמה של נלבנדיאן, תרוונדה סמוניאן, היתה אז בת 16 ולימדה את ילדי הכפר ארמנית, אנגלית וערבית. "15 ילדים למדו בחדר אחד שחולק לשש כיתות", אומרת סמוניאן. בגיל 25 נישאה סמוניאן ועברה לחיפה, שם נולדה בתה נעמי. בילדותה שהתה נלבנדיאן במשך שנה אחת בבית סבה בכפר. "נתתי אותה קצת להורים שלי כדי שאוכל לעבוד במפעל בעכו", אומרת אמה.

נעמי נלבנדיאן, ששמה הארמני נוימזר, נקשרה לכפר. "לילדים זה היה מקום נפלא, עולם ומלואו. עד היום כואב לי הלב כשאני נזכרת בכפר. כל פעם כשאני נוסעת לבקר את אמי בחיפה אני עוברת במקום, מתרגשת ונזכרת איך חגגנו שם את החגים הארמניים. גם אחרי שחזרתי לחיפה ביקרתי שם בכל סוף שבוע ובכל חופשת קיץ. חבל שזה הסתיים כך. ויתרנו בקלות. לא הבנו שאנחנו מאבדים את הכפר הארמני היחיד בארץ".

"אף אחד לא הכריח אותנו לעזוב", אומרת סלפי מורג'ליאן מחיפה, שנולדה בשייח בראק וגדלה שם עד גיל 12. "אבל מבחינה פוליטית ניסו להקשות עלינו כדי שלא נוכל להישאר שם. לא היה לנו חשמל, לא מים ולא תשתית ביוב. את הצרכים עשינו בחוץ, כל משפחה מצאה לעצמה מקום מרוחק ומוסתר ושם עשתה את צרכיה". היא מצביעה על חלקה מגודרת בשיחי צבר בכפר הנטוש, "זה היה השירותים שלנו. התרחצנו בגיגיות במים שחוממו על תנורי פחם. אילו היו מספקים לנו את הדברים הבסיסיים לעולם לא היינו עוזבים".

"אילו היינו חיים שם היום היינו עושים הפגנות והולכים לעיתונות", אומר אלי לפג'יאן מיפו, שנולד וגדל בשייח בראק עד שנישא בשנות ה-60. "אני לא יודע מי היה צריך לדאוג שיהיה לנו חשמל. בחברת החשמל ביקשו הרבה כסף ולהורים שלנו לא היה כסף כדי לשלם להם ולהתחבר לרשת. ההורים היו פחדנים. הם פחדו לעשות צרות. הם גם ביקשו שאנחנו, הצעירים, לא נדבר. הם חשבו שאסור לעשות בלגן נגד השלטון".

עם הקיבוצניקים השכנים, הוא אומר, לא היו להם בעיות. "לי קראו בארמנית יריה, על שמו של אחד מאחיו של סבי שנרצח על ידי הטורקים. הקיבוצניקים קראו לי אלי, ומאז נשאר השם". למרות שלא היו מרוצים מתנאי החיים שלהם, אומר לפג'יאן, נאלצו הצעירים להסתגל לאורח החיים הזה. "אני למדתי בחיפה בבית ספר נוצרי עם בנים של דיפלומטים צרפתים. אף פעם לא הזמנתי אותם לבקר אצלי כדי שהם לא יראו איך אני חי".

מאחר שלא היה להם חשמל, לא יכלו לשמור מזון בקירור. "כשקנינו בשר בחיפה היינו צריכים להכין אותו עוד באותו יום כדי שלא יתקלקל", אומר לפג'יאן. "אחרי הרבה שנים בלי מים זורמים התחברנו לרשת המים של קיבוץ נוה ים, אבל המים שקיבלנו היו מלוחים. אנחנו היינו רגילים לשתות אותם, אבל אורחים שבאו אלינו לא יכלו לשתות את המים האלה. כשהתארסתי ואשתי, שהיתה מיפו, באה לבקר אותי בכפר, היא הביאה איתה באוטו בקבוקי מים".

יוסף קטריאן מחיפה, שנולד בכפר ב-43' ונשאר שם עד נישואיו בשנות ה-60, זוכר קשרים בעייתיים עם קיבוצי הסביבה. "עבדנו רק בשביל לחם", הוא אומר. "אף פעם לא הצלחנו להרוויח כסף. היתה לנו שותפות עם קיבוץ נוה ים השכן. אנחנו גידלנו מלונים ואבטיחים על האדמות שלהם, אבל יצא שבסוף קיבלנו בתמורה רק אוכל לפרות. הם אמרו שזה לא הביא כסף".

באנושות קורים דברים כאלה

בקיבוץ נוה ים לא אוהבים לשמוע את הביקורת. "היתה אצלנו הרבה חמלה וסימפתיה לארמנים", אומרת נורית ברונר, מזכירת נוה ים וילידת הקיבוץ. "כילדים הלכנו לבקר שם, אבל להתקרב לא יכולנו כי הכלבים תמיד היו נובחים".

היה לכם נוח עם העובדה שהם עבדו אצלכם, אבל חזרו לבתים בלי חשמל?

"אפשר לחשוב איזה חשמל היה אז בקיבוץ. כולם היו אז מסכנים. אני אחראית על מי שיש לו חשמל במדינה? מה לנו ולזה, בחייך, אנחנו רשויות המדינה? למה את חושבת שזה הטריד אותנו אם יש להם חשמל? כולם היו בתקומה ובהתהוות".

בשנות השבעים הייתם בתקומה ובהתהוות?

"אנחנו לא יכולנו לדאוג לסביבה. אולי יש קיבוצים שכן, קיבוץ נוה ים לא. אם האנשים שעזרו להם בנוה ים היו קמים מקברם, הם היו נותנים לך שתי סטירות. אם היה שם משהו, הוא היה בזכותנו".

שלמה קחל מנוה ים מכיר את בעיית המים של הארמנים. "מצאתי בארכיון הציוני תעודה שמוכתר הכפר ביקש עוד מחברת פיק"א רשות להתחבר לצינור מים. מאיתנו הם קיבלו מים מאותו מקום שגם אנחנו שתינו. גם לנו היו מים מלוחים. הם עבדו אצלנו במפעל השימורים, אבל את תנאי החיים שלהם לא הכרנו. הם היו די מרוחקים".

דרך הגישה הקצרה אל הכפר, מהכביש הישן תל אביב-חיפה, עברה בתוך קיבוץ עין כרמל, אבל חברי הקיבוץ לא התלהבו לראות תנועה של זרים בחצר המשק וחסמו את המעבר. בלית ברירה נאלצו תושבי הכפר ומבקריהם לנסוע דרך עתלית, בדרך עפר משובשת. כאשר נסללה האוטוסטרדה, ממש ליד בתיהם, הוקם מעליה גשר, כדי שיוכלו להמשיך להשתמש בדרך העפר מעתלית.

"אני אישית כמרכז משק עזרתי להם", אומר אריה שמחוני מעין כרמל, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל. "נתתי להם לעלות על השטחים שלנו, נתנו להם קש וחציר, לא היה להם שום דבר, פשוט נתנו להם מעשר ואת זה עשינו בכבוד ובגדול. העבירו להם צינור מים של שני צול, הם לא היו צריכים יותר, הם חיו בעוני כמו כפר מהמאה ה-18 בקצווי ארמניה".

עם קצת עזרה שלכם החיים שלהם אולי היו נראים אחרת.

"למה אנחנו היינו צריכים לעשות יותר ממה שעשינו? את מכירה את מדינת ישראל, או שרק אתמול נחתת כאן? אני יכול העביר להם קו חשמל?"

וחסימת המעבר?

"אני לא זוכר שזה היה מיועד נגדם, אלא למנוע כניסת אנשים שרצו לעבור דרך המשק אל חוף הים. ואולי זה היה בכלל בתקופה של מחלת הפה והטלפיים, למנוע הפצה של המחלה".

אורי רז מעין כרמל זוכר ש"הקיבוץ נהג בהם כמה שאפשר יפה. דאגנו להם, נתנו להם עבודה, נכון שגם אנחנו הרווחנו מזה, אבל הם חיו מזה. הם בהחלט זכו ליחס מועדף בתור פועלים. תמיד היתה להם עבודה. בעניין הזה היתה הומניות".

ובסוף יום העבודה הם חזרו לבתים בלי חשמל ובלי ביוב.

"באנושות קורים דברים כאלה. אני לא מרגיש אשם. זה לא היה בסדר גמור שאני גר פה ועל ידי הם גרים איך שהם גרים. בשוליים שבשוליים אפשר להגיע לכל מיני מסקנות שנגרם להם עוול, אבל להשליך את זה עלינו זה לא טוב, זה לא הולך".

למה?

"איפה היו הארמנים של חיפה? למה הם לא עזרו להם? אם הם היו קהילה אחרת, זה היה נראה אחרת. הם גם לא ביקשו שנעזור להם. לא נשאו אותם על כפיים, אבל למה להגיד שאנחנו אשמים אם לא ראינו עזרה גדולה מצד הארמנים?"

"מה היה מצבנו, טוב יותר?" שואל פסח גרופר. "לעתלית הביאו חשמל בשנת 1924".

הארמנים נשארו בלי חשמל עד שנת 1981.

"הגורל שלהם היה טוב רק בשביל דבר אחד: האפנדי הביא אותם כדי שיעבדו את האדמה. הם היו מבסוטים מהחיים שלהם. זה הדרך שלהם. לא היו להם זכויות כי הם היו אריסים".

יותר חופשיים מהקיבוצניקים

בפאתי הכפר מצוי קבר של השייח המוסלמי בראק (או בוריק), שנתן למקום את שמו; הארמנים מכנים את המקום "הכפר הארמני" או "עתלית". ראשוני המתיישבים הגיעו לשייח בראק בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. מסלול הבריחה שלהם מטורקיה עבר דרך לבנון, שם פגשו הניצולים אפנדי לבנוני, אנטון חמודה, שהציע להם לעבד את אדמותיו כאריסים. משפחתה של אוסנה קטריאן מחיפה היתה בין המשפחות הראשונות בכפר.

אוסנה קטריאן נולדה ב-1931 בשייח בראק. היא זוכרת חיים קשים במיוחד. "שאבנו מים מהבאר, לא היה כביש, לכל מקום נסענו עם חמורים ועגלות, למדנו רק כמה שנים בבית ספר קטן בכפר עם מורים שבאו מקפריסין ללמד אותנו ארמנית. בגיל 15 כבר עבדתי בניקיון אצל החקלאים בעתלית, בגיל 17 עבדתי במפעל השימורים של קיבוץ נוה ים. לא היתה ברירה".

לקיום היום-יומי הקשה נוספה תחושת האבל על אובדן בני המשפחה בטורקיה. בשנות מלחמת העולם הראשונה הורה השלטון העותמאני לפנות את הארמנים מאזורי הקרבות עם רוסיה, בטענה שהם משתפים פעולה עם הרוסים. העותמאנים הכשירו את הקרקע לגירוש על ידי מעצר המוני של מנהיגי הארמנים. 600 מהם נרצחו ביום אחד, 24 באפריל 1915, שנקבע כיום השואה הארמנית.

אל הגירוש ההמוני מארמניה התלוו מעשי טבח שיטתיים. השלטון התיר את דמם של המגורשים, והניח לכנופיות מאורגנות - ובהן פושעים ששוחררו במיוחד לשם כך מבתי הכלא ובני שבטים כורדיים שבשטחם עברו שיירות המגורשים - לתקוף אותם. רבע מיליון גברים ארמנים, שגויסו בתחילת המלחמה לצבא, רוכזו בגדודי עבודה ונרצחו. הממשלה הטורקית מכחישה: לטענתה, הארמנים לא נרצחו באופן שיטתי ומאורגן, אלא הועברו מאזורי לחימה ליישוב מחדש.

"אמא שלי דיברה על זה כל הזמן", אומרת אוסנה קטריאן. "היא היתה בת שבע כשהמשפחה שלה ברחה. היו לה סיפורי זוועה על קרוב משפחה שהטורקים חתכו לו את שתי הידיים, שמו על ידו צלחת ואמרו לו שיאכל". האבל במשפחתה של סלפי מורג'ליאן היה סמוי יותר. "סבי איבד את כל משפחתו", היא אומרת. "לא נשארו לו אחים ולא אחיות, אף אחד, הוא לא ידע עליהם כלום, מה קרה להם ואיך הם מתו, היה לו קשה מאוד לדבר עליהם, הוא רצה לפתוח דף חדש ואנחנו לא רצינו להפריע לו. הם לא דיברו. רק כששאלתי בהיסוס, סבא, ספר לי מה קרה, ראיתי דמעה בזווית העין, אז שתקתי ויצאתי החוצה. הם לא רצו להעביר לנו את הכאב, אבל העניין של הכאב עובר בירושה, כואב רק לחשוב שהם עברו דברים כאלה. את שומעת לפעמים את הסיפורים שלהם ואת אומרת לעצמך, ריבונו של עולם, איך זה קרה".

הילדות שלהם היתה מיוחדת בגלל מה שקרה לבני עמם, אומרת מורג'ליאן. "הורינו דאגו לנו מאוד, אולי בהגזמה. הם עבדו קשה מאוד אבל לא נתנו לנו לעשות כלום, רק אספנו ביצים מהלולים. אנחנו לא הרגשנו שקשה כאן, הם ניסו לספק לנו את כל התנאים וגם הם עצמם, למרות כל הקשיים, לא התלוננו. הם הסתפקו במה שיש ותמיד אמרו שאחרי שהם עברו את המצב הכי קשה, אז מה שיש להם עכשיו מספק אותם. אחרי שמישהו מאבד את כל המשפחה שלו ומקבל חלקת אדמה עם גינה, בשבילו זה גן עדן. מספיק שהם נשארו בחיים, בשבילם זה כבר היה כל העולם. פה הם הרגישו שסוף סוף הם יכולים לחיות בשקט בלי שאף אחד יפריע להם".

מרים לפג'יאן עדיין פוחדת מהטורקים. היא סירבה להצטלם כדי שהטורקים לא יזהו אותה ויפגעו בה אם תעבור דרך טורקיה לביקור בארמניה. לפג'יאן הגיעה לשייח בראק עם הוריה בשנת 40', אחרי שנים של נדודים. "מהכפר של הורי בטורקיה רבים נטבחו", היא אומרת בדירתה הזעירה בחיפה. "ההורים דיברו הרבה על השואה. הם סיפרו איך הטורקים נכנסו לבתים של ארמנים, ביתרו את גופם והוציאו מהגופות את הלב. הם ראו טורקים שופכים נפט על ארמנים ומוחאים כפיים בזמן שהארמנים נשרפו. בכפרים רבים הטורקים הרגו את כל הארמנים ואפילו את הכלבים והחתולים שלהם. בכפר, בערב, אחרי שסיימו את העבודה, היו המבוגרים יושבים במעגל ונזכרים בשואה".

ב-47' היגרו הוריה לארמניה, שהיתה אז אחת הרפובליקות של ברית המועצות, ביחד עם מחצית תושבי הכפר. "הם אמרו שהם ארמנים ורק בארמניה הם יוכלו להרגיש ארמנים", אומרת לפג'יאן, שנשארה בשייח בראק, נישאה וילדה שלושה ילדים. "למרות הקשיים החיים כאן היו טובים. היינו כולנו כמו משפחה אחת, עשינו הצגות בארמנית. ההורים שלנו ידעו רק טורקית, כי בטורקיה אסרו עליהם לדבר בארמנית, כאן כל הילדים למדו בחופשיות ארמנית. לא היו גניבות, הדלתות תמיד היו פתוחות, היינו יותר חופשיים מהקיבוצניקים שהיו צריכים לאכול בשעות קבועות בחדר האוכל. עד היום אני חולמת בלילות על עתלית, על הנוף, מצד אחד הים, מהצד השני הכרמל".

ביחד עם בעלה עבדה לפג'יאן במשך שבע שנים בשדותיו של פסח גרופר, שאותו היא מכנה פייסי. "כל הארמנים עבדו אצלו. האדמה היתה שלו ואנחנו גידלנו ירקות", היא אומרת. גרופר זוכר זאת קצת אחרת. "לא היה לנו שום קשר מיוחד איתם", הוא אומר. "הם לא היו פועלים קבועים, הם עבדו והלכו".

הם היו אריסים

בזמן המלחמה ב-1948 שמרו הארמנים על נייטרליות. פסח גרופר זוכר ש"ההגנה ביקשה מהזקנים שלנו שידברו עם הזקנים הערבים שיניפו דגלים לבנים. היו שתי פגישות בין הזקנים הערבים ליהודים בכפר הארמני. לא יצא מזה שום דבר".

ב-48' הוכרזו 800 הדונמים של האפנדי חמודה "רכוש נטוש" וחולקו בין הקיבוצים נוה ים ועין כרמל. "את האדמות לקחו להם מיד", אומר גרופר. "לא, לא, לא היתה סיבה להשאיר להם את האדמות, הם חיו וגרו שם כי הם היו אריסים. איזה צדק את רוצה שיהיה אחרי המלחמה? סביב עתלית היו 17 כפרים ערביים ואת כולם גירשנו. הם הלכו לעזאזל ולערבים היה קושאנים מהטאבו. לארמנים לא היה כלום".

בינואר 56' ביקר כתב "הארץ" זאב שיף בכפר הארמני ותיאר את ניסיונותיהם של התושבים לקבל חלק מהאדמות לרשותם. "זקני הכפר שלחו מכתבי הסברה סובלניים לראשי המדינה עוד לפני שנתיים ואחר לפני שמונה חודשים", כתב שיף. "עד היום מחכים הם בכליון עיניים לתשובה שלא הגיעה. יש להם זכות טבעית לדרוש אדמה חכורה למחייתם מרשות הפיתוח. פעם ניסו לעשות זאת, אולם גם כאן לא קיבלו כל תשובה. 'הייתי הולך לממשלה שלכם', אומר ג'ורג' אנדריקיאן, ראש הכפר, 'אולם איני יודע עברית והרי רק אנשים גדולים הולכים למשרדי ממשלה. עם 30 דונם לכל משפחה היינו יכולים לחיות בכבוד והיינו מודים על כך בכל לבנו למדינת ישראל'".

בביקורו מצא שיף כפר עני, אבל נקי. "לבא מבחוץ נראה כחצר ענקית ורחבה של עובדי אחוזה גדולה. הבתים, שהם מעין בקתות מאבן כורכר ולבנים, נמוכים ורחבים. לצדי הבתים חצרות המגודרות בגדר חיה של עצים יבשים... בסמטאותיו לא מתרוצצים ילדים יחפים וחשופי שת. כל הילדים שראינו היו נקיים ולבושים בבגדים נאים וחמים. הנכנס לכפר הארמני יכול לחוש מיד בעניותם הרבה של תושבי המקום, אולם אפשר לראות בבירור שאין זו אותה עניות המנוולת את המקום. הכפר הארמני הזעיר שומר על ניקיונו בצורה מופתית על אף דלותו".

לאריה שמחוני מעין כרמל אין בעיה עם העובדה שקיבוצו קיבל מאות דונמים של אדמה שהארמנים עיבדו במשך 30 שנה. "הם היו אריסים. זה לא היה שלהם", הוא אומר.

בבג"ץ הקרקעות הקיבוצים טענו שישיבה ארוכת שנים על הקרקע ועיבודה מעניקים להם זכות קניין. למה לארמנים זה לא הקנה זכות?

"עובדה שלהם זה לא הקנה זכות".

ד"ר סנדי קידר מהקשת הדמוקרטית המזרחית, שהשתתף בהכנת העתירה לבג"ץ בעניין הקרקעות, אומר שלמרות היותם אריסים המדינה יכלה לתת לארמנים חוזה חכירה בתנאים נוחים ואף ללא מכרז. "אפשר היה לעשות לגליזציה של המצב בשטח. זה מתבצע בסקטורים שמקורבים למוקדי הכוח ומדינה שוויונית היתה צריכה לפעול ככה גם לגביהם. גם אם הזכויות שלהם על הקרקע כאריסים היו חלשות, הרי שלאור העובדה שהם ישבו שם כל כך הרבה שנים צריך היה לעסוק בשיקול של צדק חלוקתי ולא להפלות אותם, אלא לתת להם קרקע בחוזה חכירה. אנשים שיושבים הרבה שנים על הקרקע יכולים אף לקבלה ללא מכרז ובהנחות. זה עוד לא מאוחר מדי, הם יכולים לנסות ולפעול גם עכשיו".

חלומות על שיבה

לפני עשר שנים התארגנה קבוצה של ילידי המקום, ובתוכה אלי לפג'יאן, בניסיון לחזור לכפר. "זה לא הסתדר", אומר לפג'יאן. "היינו צריכים להשיג את כל האישורים מהתחלה. אילו היום היו מאשרים לנו לחזור, כולם היו חוזרים".

כדי לשמור על הקשר שלהם לכפר המשיכו הארמנים לקבור את מתיהם בבית הקברות הקטן והמוזנח בשייח בראק. "הם באו בחשכת לילה וקברו את מתיהם בכפר ובבוקר שאלו אותי מה דעתי" אומר שמחוני. "אמרתי שזו זכותם, אם כי זה לא בית קברות רשמי". אבל מישהו דאג לבקש מהארמנים לא לשוב ולקבור את מתיהם במקום שאינו שייך להם ומאז חדלו לעשות זאת.

לפג'יאן מתגעגע לכפר. "בכל פעם שאני נוסע לחיפה אני עושה שם סיבוב קטן. זה היה מקום טוב, על תל, עם רוח נעימה מהים והמון שקט. הרבה יותר טוב מהצפיפות והרעש שבהם אנחנו חיים ביפו. עד היום אנשי העיר אומרים לי, איזה טיפשים הייתם שעזבתם מקום כזה".

מורג'ליאן מבקרת בכפר כל שבוע. היא מכירה כל אבן בכפר הנטוש. "האבנים מדברות אלי", היא אומרת ומדלגת בין שרידי החורבות. רק כמה תלי אבנים מעידים שבמקום היה כפר. "בן אדם רגיל לא יכול להבין הרבה מהאבנים האלה. אני מסתכלת על האבנים ורואה בעיני רוחי בפרטי פרטים איך הבית שלנו נראה". היא מלטפת את אחת האבנים ואומרת שזאת היתה האבן של המרפסת, שנקראת בארמנית צ'רדח, "והנה כאן האבן שאליה קשרו את הפר של אבא שלי".

היא מתגעגעת מאוד לכפר, היא אומרת. "אנחנו עדיין מרגישים שזה שלנו. פה היתה לנו משפחה חמה, כאן היתה לנו מדינה ארמנית קטנה. גם מדינת ישראל היתה מרוויחה אילו היינו נשארים כאן. הכפר היה מושך תיירים ארמנים מכל העולם, שהיו באים לראות כפר ארמני יחיד בישראל. כשאני, בעלי ושני בני רוצים להתרחץ בים, תמיד אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לחוף הים שהיה החוף של הכפר. מי שלא מכיר, לא ימצא אותו. אנחנו באים לכאן כדי לקטוף סברס ופטל וכל שנה מביאים לבית הקברות כומר שיעשה אזכרה על יד הקבר של סבא שלנו, מיכאל קטריאן, שמת ב-71' ונקבר פה".

לפני שש שנים שיפצה מורג'ליאן את הקבר של סבה. בבית הקברות הקטן של הכפר מכוסים 25 הקברים בעשבים שוטים כה גבוהים, עד שאי אפשר לזהות את רובם. "אם לא היינו משפצים את הקבר של סבא שלי, אף אחד בכלל לא היה יודע שקבורים כאן אנשים". משהו מושך אותה למקום, היא אומרת, היא לא יודעת מה. "אני לא יכולה להתנתק מהשטח הזה, אולי הזיכרונות על שמחת הילדות מושכים אותי לכאן. גם הבנים שלי מכירים פה כל אבן".

אבל לא עשית מאמצים מיוחדים כדי לחזור לכאן.

"למדנו לשתוק. זה כבר טמון בתוכנו, לשתוק ולהמשיך הלאה. אחרי שראינו את הכי גרוע שיכול להיות, טבח של מיליון ארמנים, אנחנו כבר לא מתלוננים על שום דבר".

אחיה, מיכאל קטריאן, אומר שבכל פעם שהוא בא לביקור בכפר הוא מרגיש צמרמורת. "אני מרגיש כאילו עוד קיימים פה אנשים ומישהו מבקש: תבואו לכאן, תבקרו, אל תשכחו. זה כואב, כואב, עד עכשיו כואב לי כשאני נזכר בילדות שלי כאן, אני מריח את ריח הלחם שנאפה בתנורי הכפר, נזכר בארוחות הבוקר המיוחדות של הכפר, בקיץ תמיד אכלנו תאנים בפיתה, צדנו ארנבות ובלילות צדנו דורבנים. הייתי רץ על ההרים עם רוגטקה מהבוקר עד הלילה. אני בן ארבעים, ובעיני הילדות שלי בכפר היתה השיא של חיי. הילדות הזאת נמחקה, הרסו לי את הזיכרונות כשהרסו את הכפר. כשעזבנו הייתי ילד קטן, לא ידעתי שעבדו עלינו, שניצלו את התמימות של הורינו. אילו הייתי מבוגר יותר לא הייתי עוזב. הייתי נלחם כדי להישאר כאן".

אוטונומיה ארמנית קטנה

במועדון הארמני שבעיר התחתית בחיפה עיני הצעירים נדלקות כשהשם שייח בראק מוזכר. כולם ביקרו שם, לקצתם היו בני משפחה בכפר, אחרים נסעו עם המועדון לטיולים בכפר בכל חופשת קיץ. למרות שעברו עשרים שנה מאז שהכפר ננטש, בשביל צעירי הארמנים בחיפה הכפר הוא עדיין מושא לחלומות. "זה היה כמו ארמניה קטנה", הם אומרים, "עם השפה הארמנית, ריקודים, חתונות ומוסיקה ארמנית".

"הלוואי שיכולתי להמשיך עם מה שנעצר שם", אומר אדי לפג'יאן, בן 24, שנולד בכפר ועזב עם משפחתו כשהיה תינוק בן שנה. "זה היה כמו אוטונומיה ארמנית קטנה, היינו מגובשים, כולם ביחד, זה היה משהו ששייך לנו, גטו חיובי שאיחד אותנו, כמו שוקולד שעוטף אותך".

ב-81' עזבו אחרוני הקשישים את הכפר. מרים לפג'יאן זוכרת איך הקיבוצניקים מעין כרמל באו לכפר ולקחו את עגלות העץ שלהם, "אני לא יודעת מה הם עשו איתן, אולי הם רצו את זה למזכרת". אורי רז מעין כרמל זוכר את היום האחרון של הארמנים בכפר. "הם לקחו את החפצים שלהם ונסעו. היה פחד שיבואו להתנחל בבתים שהם השאירו. כבר למחרת באו טרקטורים ויישרו את השטח".

מורג'ליאן אומרת שכאב לה מאוד שהפטריארכיה הארמנית בירושלים נתנה את הסכמתה לכך שיהרסו גם את הכנסייה. היא מצביעה על גל אבנים לא רחוק מתל האבנים הקטן שהיה פעם בית סבה. "שם היתה הכנסייה. הפטריארכיה הארמנית בירושלים היתה שולחת לנו כומר כדי שיטביל תינוקות ויערוך חתונות. על יד הכנסייה היתה רחבה קטנה, שם הוכנו שולחנות עם כיבוד באירועים חגיגיים. אני חושבת שמקומות כאלה חייבים לשמר".

ג'ורג' הינטיליאן, היסטוריון ירושלמי שהיה מזכיר הפטריארכיה הארמנית בשנות ה-80, אומר ש"זו היתה כנסייה קטנה מפח. מה שקרה עם שייח בראק זו התפתחות טבעית סוציולוגית. אנחנו לא אוכלוסייה כפרית, הארמנים הם אוכלוסייה אורבנית. אנחנו גרים ביפו, בירושלים, בחיפה ובנצרת. הכפר היה מחסה לניצולי השואה. כשהם קיבלו פיצויים עבור הבתים שלהם, הם נמשכו לעיר".

"הם לקחו את הכסף וחשבו שזה יפתור להם את כל הבעיות", אומר מיכאל קטריאן, שבני משפחתו היו בין האחרונים שעזבו את הכפר. "אבל זו היתה טעות חייהם. הם לא עשו בזה שום צעד של התקדמות. הכסף בקושי הספיק להם לדירות קטנות וצפופות בדמי מפתח בחיפה וחלקם אפילו נאלצו לקחת משכנתא כדי לקנות דירות בדמי מפתח. בסוף מתברר שעבדו עלינו. במקום לעזוב הם היו צריכים להילחם".

היינו נדיבים מאוד

המלחמה, אילו התנהלה, היתה נגד שר החקלאות, אריאל שרון, שהיה אחראי על מינהל מקרקעי ישראל. מקורבו, יעקב עקנין, התמנה בשנת 78' למנהל מינהל מקרקעי ישראל. "אין לי ספק בכלל שהם קיבלו פיצוי מספיק", אומר עקנין. "מי אמר שהם צריכים לקנות מהכסף הזה דירה בחיפה? הם קיבלו את מה שמגיע להם על פי הערכה של שמאי, בדוקה ומבוססת. אם הם היו הולכים לבית משפט הם היו מקבלים פחות. אנחנו היינו מאוד נדיבים. מילא, אם היינו מקפחים אותם היו יכולות להיות להם טענות, אבל אנחנו קנינו מהם את הקרקע בכסף מלא במחיר השוק כפי שהיה באותו רגע".

הם טוענים שקיפחתם אותם.

"זה מה שהיה ערך הרכוש שלהם. הם קיבלו את מלוא הערך, מלוא הערך. היום זה אולי בעיה לאומית, אז זה היה רק סיפור של קרקע. אולי בעוד חמישים שנה הם יצטערו עוד יותר שהם עזבו, אבל זה באמת אבסורד".

רבים מהיהודים שטיפלו בכפר כבר שכחו אותו. "לא זכור לי כלום, לא ידוע לי שום דבר, אני פשוט לא יודע על מה מדובר", אומר אפרים בן חיים מקיבוץ גבעת חיים, שהיה סגן ראש המועצה האזורית חוף הכרמל בשנים 79-'66'. גם מחליפו, אפרים טרנר, אומר שהוא "לא שמע אף פעם על הארמנים".

היום מחולקת הבעלות על הגבעה, שהיתה פעם הכפר, בין הקרן הקיימת, שחולשת על השטח המיוער, לבין רשות שמורות הטבע שהפכה את שאר הגבעה לשמורת טבע. ברשות אומרים שאין בשמורת הטבע הזאת ערכי טבע מיוחדים, "רק כמה צמחים שאופייניים למישור החוף, כמו חבצלת החוף".

"אחת הצרות שיש לי עם המקום", אומר ראש המועצה האזורית הנוכחי, אורי שמחוני, "היא שאנשים מכל הסביבה משליכים אשפה על הגבעה, שפכו שם אפילו שמן שרוף. אין גבול לברבריזם היהודי". *