טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה

לכתבה
עליית תימנים לארץ, 1950פריץ כהן / לע"מ

קריאה מדוקדקת ב-1,828 עמודי הדו"ח חושפת פגמים בשיטת העבודה של הוועדה, מעמידה בספק את קני המידה שהנחו אותה וממילא גם את מסקנותיה

תגובות

הכתבה פורסמה בתאריך 07/12/2001

כמעט שבע שנים אחרי הקמת ועדת החקירה הממלכתית, הגישו חבריה לפני חודש את הדו"ח המסכם את עבודתם. במשך השנים הללו נעשתה עבודת חקירה מרשימה: נאסף ונסרק חומר ארכיוני רב, נגבו מאות עדויות, התבצעה מלאכת מחשבת של הצלבת עדויות ומסמכים. מותר להניח, שהוועדה קיוותה לראות בדו"ח עב הכרס סוף פסוק לפרשה מעיקה וטעונת רגשות, המלווה את המדינה כבר יותר מחמישים שנה והעסיקה שתי ועדות בדיקה קודמות. למרבה ההפתעה, קריאה מדוקדקת בדו"ח מעוררת מספר גדול מדי של שאלות ותמיהות, המטילות ספק בשיטת העבודה של הוועדה, בקני המידה שהנחו אותה לקבלת מסקנותיה, וממילא גם בנכונות המסקנות עצמן. לא סוף פסוק יש כאן, אלא סימן שאלה גדול.

ועדת החקירה בשנה הראשונה לעבודתה (מימין: דליה קובל, יו"ר הוועדה יהודה כהן ודוד מימון). נתקלו ב"רתיעה כמעט כללית להופיע בפנינו" מצד אנשים "שעדויותיהם עשויות היו לשפוך אור על הנושא"
אייל יצהר

ראוי להתחיל במה שאין בדו"ח:

* איך זה שאין בו התייחסות לאווירה שאפפה את עבודת הוועדה, מלבד אזכור העובדה שתומכי עוזי משולם צילמו את מתן העדויות בווידאו? איך זה שלא הוזכרו הניסיונות להשפיע על עדים, לפעמים עד כדי איומים, הן מצד חסידי עוזי משולם, המשוכנעים כי היתה חטיפה ממסדית של המוני ילדים כדי למוסרם לאימוץ, והן מצד תומכי הממסד, המכחישים זאת?

* פה ושם בדו"ח פזורות הערות שעדים נתנו בוועדה עדות שונה מזאת שנתנו בהזדמנויות אחרות (ועדות קודמות, תקשורת). האם ייתכן כי שינוי הגרסה היה תוצאה של לחצים, או איומים? בדו"ח הביניים שפירסמה הוועדה באוגוסט 97' ציינו חבריה כי אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים "העידו כפי שכפאם השד", "לא נענו לשאלותינו" ו"לא הוסיפו לנו מידע". מדוע נעלמה ההערה הזאת בדרך אל הדו"ח המסכם?

* בדו"ח אין רשימת שמות של עדים שהופיעו בוועדה, ולא פרטים על מספר העדים שהוזמנו ולא הופיעו. כמה עדים כאלה, אנשי הממסד הפוליטי, הרפואי והסיעודי של אותן שנים, לא נענו להזמנה להעיד? בדו"ח הביניים נכתב כי הוועדה נתקלה ב"רתיעה כמעט כללית להופיע בפנינו" מצד אנשים "שעדויותיהם עשויות היו לשפוך אור על הנושא". איך זה שאפילו האזכור הזה נשכח בדרך אל הדו"ח המסכם?

* האם נקטה הוועדה צעדים כלשהם לכפות על עדים סרבנים לבוא ולהעיד? אם כן, אילו צעדים, ומה היתה השפעתם?

* האם ייתכן שעדים אלה מסתירים עובדות שעלולות להעמיד בספק את מסקנות הוועדה?

השמדת ראיות

* הוועדה מציינת כי חלק מהארכיון הרפואי של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג לחוקרי ועדת בדיקה קודמת, "אך לאחר מכן אבד". האם נערכה חקירה כדי לוודא שהארכיון אכן "אבד", ולא הושמד במטרה להעלים ראיות?

דו"ח הוועדה: "בית החולים הלל יפה נתבקש לשמר את רישומי בית היולדות, אך למרבית הצער, מחמת תקלה מינהלית כלשהי, בקשה זו לא כובדה וברישומים הושמדו" - האם חקרו מי היה אחרי להשמדת המסמכים, ומדוע?

* בדו"ח נכתב שארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, "שחלקם לפחות" עמד לרשות חוקרי ועדה קודמת "שמצאו בהם מידע רב", הוחזרו לבית החולים הלל יפה בחדרה. והוועדה מוסיפה: "נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו". האם נעשה ניסיון לברר מי היה אחראי ל"ביעור" הזה, ומה היו מניעיו?

* חברי הוועדה מציינים כי עם תחילת עבודתם, ביקשו מבית החולים הלל יפה לשמר את רישומי בית היולדות, "אך, למרבית הצער, מחמת תקלה מינהלית כלשהי, בקשה זו לא כובדה והרישומים הושמדו". מה זאת אומרת "למרבית הצער"? זה כל מה שיש לוועדה להגיד על זה? וכיצד הגיעו חבריה למסקנה שהיתה כאן רק "תקלה מינהלית"? הרי זה אותו בית חולים ש"ביער" ארכיונים חיוניים גם בשנות ה-60. האם חקרו מי היה אחראי להשמדה הנוכחית, בניגוד לבקשה מפורשת שלהם, ומה היו מניעיו? האם הוגשה תלונה במשטרה? ומדוע הסתפקה הוועדה ב"בקשה", ולא תפסה את המסמכים מיד? הרי עצם העובדה שביקשה לשמר את הרישומים מעידה על חשד שמישהו עלול להעלים אותם.

* במקום אחר בדו"ח מציינים חברי הוועדה, שוב "למרבית הצער", כי התברר להם שחלק מהחומר הארכיוני הנחוץ לעבודתם "נשלח לביעור — מחמת טעות מינהלית ככל הנראה — בתקופה שבה פעלה כבר הוועדה". לדוגמה, "חומר שהוחזק בארכיון מחלקת הקליטה בתל אביב, נשלח בשנת 1996 לביעור על אף שצריך היה להיות ברור לכל, שחוקרי הוועדה — שדבר מינויה לא נעלם מאיש — ייזקקו לו". האם אין כאן חשד להשמדה מכוונת של חומר ראיות חיוני? כיצד הגיעה הוועדה למסקנה שזאת היתה "ככל הנראה טעות מינהלית"? האם ניהלה חקירה בעניין? האם ביקשה מהמשטרה לחקור? ומי הם אותם מנהלים ש"טעו"? מדוע אין הוועדה נוקבת בשמותיהם? מדוע אינה תובעת למצות איתם את הדין המשמעתי? ומדוע כל אלה אינם מעוררים אצל חברי הוועדה ספק, ולו הקל שבקלים, שמישהו ניסה להעלים מהם ראיות?

* בדו"ח נכתב, כי "לטעמה של הוועדה, לא נרתמו גופי משרד הסעד (היום משרד העבודה והרווחה), אליהם פנתה הוועדה, להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה באיתור ובהשגת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה, ולא נותר אלא להצטער על כך". זה הרי לא ייאמן: חברי ועדת חקירה ממלכתית משוכנעים שבמשרד ממשלתי שמור חומר ארכיוני שמוסתר מפניהם, ולא נותר להם אלא להצטער על כך? משרד הסעד היה אחראי על אימוצי ילדים, ובכל זאת העמיד לרשותם רק "חומר חלקי ביותר בקשר לאימוצים בתקופה הרלוונטית לחקירה". זה הרי לב העניין שהוטל על הוועדה לחקור; איך זה שלא התעורר אצל חבריה חשד, שמישהו לא סתם מתעצל אלא מנסה להסתיר מהם מידע, ובכך להשפיע על מסקנותיהם?

תיעוד לא אמין

לפי הדו"ח, תמותת התינוקות אצל יוצאי תימן היתה גבוהה עד להחריד. לפי ממצאי הוועדה, כ-500 מילדי תימן מתו ונקברו מבלי שהוריהם ראו גופה או נכחו בקבורה; משום מה אין בדו"ח מידע על מספר הילדים והתינוקות שמתו בשנים 48'-54', ונקברו בנוכחות הוריהם, כדי שאפשר יהיה להעריך את התופעה בפרופורציות הנכונות. המצב הבריאותי והתזונתי הירוד, שבו הגיעו יוצאי תימן לישראל, מסביר אולי את התמותה הגבוהה בחודשיהם הראשונים בארץ, אבל מה בדבר תינוקות שכבר נולדו כאן, חודשים ואף שנים אחרי שהוריהם נחתו בלוד? האם העובדה שתינוקות של יוצאי תימן הוצאו מרשות הוריהם ורוכזו בבתי תינוקות, יצרה — עם כל הכוונות הטובות — מדגרה של מחלות מידבקות ומגפות, שגרמה למותם של המונים?

הדו"ח קובע כי 1,033 ילדים נעלמו להוריהם בישראל, ו-20 ילדים בחאשד (עדן), ובסך הכל 1,053 ילדים, רובם המכריע תינוקות. מתוכם חקרה הוועדה, לפי הדו"ח, את גורלם של 778 ילדים. בפרק הממצאים והמסקנות טוענים חברי הוועדה בפסקנות, כי מצאו "תיעוד אמין המראה על פטירתם" של 754 תינוקות.

לעניין זה עולות השאלות הבאות:

* בבדיקה פרטנית של "אסופת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות" לא נמצאה התאמה לנתונים המסכמים שבדו"ח. רק ב-683 מקרים יש קביעה כי מהמידע שהתגלה בחקירה "עולה בוודאות" שהתינוק מת. ב-48 מקרים אין קביעה ודאית של מוות אלא רק "בסבירות גבוהה", "ככל הנראה", "במידה של סבירות" או "בסבירות נמוכה". מדוע הדו"ח אינו מזכיר את ההבדלים הללו? האם זה משום שהדבר עשוי להגדיל את מספר הילדים שגורלם לא ידוע בוודאות, מ-69 ליותר מ-100?

* מהו אותו "תיעוד אמין" שמצאה הוועדה? בפרק "אמינות התיעוד" מציינים חבריה, כי בקביעת מותם של תינוקות הם הסתמכו רבות על "תיעוד ראשוני", הכולל רישומים מקוריים ביומני קבלה של בתי חולים ובגיליונות חולה (לרבות סיכומי מחלה, פרטי אבחנה, קביעת המוות וסיבתו, דו"חות ניתוחים שלאחר המוות). רישומים אלה, הם כותבים, מתאפיינים בכך שנעשו בזמן אמת על ידי בעלי המידע עצמם במהלך העניינים הרגיל. והם קובעים בפסקנות: "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני לפחות".

"לטעמה של הוועדה, לא נרתמו גופי משרד הסעד להגשת עזרה לחוקרי הוועדה באיתור ובהשגת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה, ולא נותר אלא להצטער על כך"

* כיצד מתיישבת קביעה זו עם העדויות הרבות שהצטברו במשך השנים, בכלל זה בפסיקות של בתי משפט, שלפיהן מסמכים רפואיים אינם מכילים תמיד דיווח מדויק ואמין, אינם נרשמים תמיד במועד, ולפעמים אף משקפים ניסיון לחיפוי ולהסתרת עדויות? (בינואר 1998, למשל, קבע בית המשפט העליון, בתביעת פיצויים נגד בית החולים הלל יפה בחדרה על פגיעה בעובר, כי נעלמו שני מסמכים רפואיים, שהיה בהם להוכיח ממה נבעה הפגיעה).

* בוודאי עמד לפני הוועדה גם מכתבו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, אל מנכ"ל משרד הבריאות, שנשלח אחרי שהמשטרה נכשלה בניסיונה לאתר שישה תינוקות שנעלמו. "בכל מקום שהתנהלה החקירה", כתב כבר באוקטובר 1952, "נתקלו החוקרים שלנו בהעדר רישום מסודר בבתי חולים, מרפאות, בתי תינוקות וכיו"ב, דבר שמנע ניהול חקירה יעילה ומסודרת". למה אין בדו"ח כל התייחסות או אזכור למכתב זה, שתוכנו כבר פורסם בעבר בתקשורת?

רצף של שיבושים

* הדו"ח טוען כי "שיבושים שנפלו" ברישום שמות התינוקות "אינם פוגעים באמינותו של התיעוד ובכוחו הראייתי". זהו ניסוח מצמצם מאוד של השיבושים שמצאה הוועדה. בדוחות המסכמים שנשלחו למשפחות מפורטים פערים עצומים שנמצאו במסמכים — ברישום השמות, הגילים ואפילו במינם של התינוקות. איך זה שכל הפערים הללו לא עוררו אצל הוועדה ספקות בדבר מהימנות הדיווח?

* לדוגמה, במקרה של הילד בן הארבע שמעון (בן סלם) עוקשי, מצאה הוועדה תיק רפואי של בית החולים הדסה ראש העין "ובצידו רישום על כרטיס ממנו עולה כי 'שמעון בן סלם עבאסי' בן החמש התקבל בבית החולים" וכעבור יומיים "הועבר לבית החולים דג'אני (ביפו)". אבל הוועדה עצמה טוענת שהילד לא הועבר לדג'אני, אלא אושפז באותו יום בבית החולים תל השומר. מה זה אומר על הרישום באותו כרטיס? ייתכן שזהו רצף של שיבושים וטעויות הנובע מרשלנות, אבל האם ייתכן גם שמישהו רצה לטשטש עקבות של ילד?

* חברי הוועדה עצמם מטילים ספק, במקום אחר, במהימנות הדיווחים הרפואיים.
בדו"ח המסכם האישי שנשלח למשפחת חג'בי (נספח, עמ' 690) מצוטט מכתב של לשכת הבריאות מחוז הצפון, מיום 17/4/57, ובו טענה כי בדוחות החודשיים שמעביר בית החולים בנהריה זה שלוש שנים אין דיווח ולו על "מקרה מוות אחד במחלקת היולדות". והוועדה מציינת בצדק: "מן הרשום במכתב עולה ספק באשר לנכונות הדיווח של בית החולים". איך זה מתיישב עם אמונה המלא בדיווחים הרפואיים? ומדוע לא נזכר הספק הזה בדו"ח הכללי?

* בהתחשב בספק הנ"ל, כיצד יכלה הוועדה, למשל, לקבוע "בוודאות" כי "בנם של חיים ומרים מועלם נפטר ביום 31/5/54 כשעה לאחר לידתו" בבית החולים בנהריה — אותו בית חולים שלא דיווח ולו על מקרה מוות אחד במחלקת היולדות שלו החל מאפריל 1954? הוועדה כותבת להורים כי איתרה "דף מספר לידות של בית החולים בנהריה", לפיו "מרים מעלים ילדה ביום 31/5/54 בשעה 12:00, ובהערות נרשם כי 'נפטר אחרי 1:00'". איך זה שהחליטה לקבל "בוודאות" דווקא את המסמך הזה, מבית חולים שלטענתה יש להטיל ספק ברישומיו? האם הועדה יודעת "בוודאות" מתי נכתבה ההערה, ועל ידי מי?

* או המקרה של התינוק גוריון ג'רפי, שהוועדה קובעת "בוודאות" כי מת בגיל שלושה חודשים וחצי בבית החולים רמב"ם בחיפה, למרות שבפנקס הפטירות של בית החולים נכתב כי "נפטר בהיותו בן 12 ימים". והוועדה מעירה ביובש: "רישום גילו של גוריון בפנקס הפטירות של בית החולים רמב"ם הינו שגוי". שגוי? כלומר, ייתכן שלא תמיד אפשר לסמוך על אמינותו של התיעוד הרפואי?

* ואם לא די בכל אלה, בא המקרה המחריד של הילדים יוסף צדוק וזכריה קטיעי (ראו גם בכתבתה של אביבה לורי). הוועדה מצאה מסמכים רפואיים ראשוניים המעידים כי זכריה קטיעי מת שלושה ימים אחרי שאושפז, גופתו נותחה ונקברה בפתח תקווה. ובכל זאת, התברר לוועדה שזכריה קטיעי חי וקיים. כיצד יכלו חבריה, אחרי כל זה, לכתוב בפסקנות כי "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני"? איזו "אמיתות" יש בדיווח על מותו ועל נתיחת גופתו של הילד הלא נכון?

* הוועדה מצאה שלושה מקרים שבהם הוועדות שקדמו לה קבעו בטעות כי ילדה מתה (ציונה יוסף, עמ' 537; נעמי חוקימה, עמ' 969; צביה מינס, עמ' 543). איך זה שאין בדו"ח המסכם אזכור למקרים אלה, אולי בצירוף הערה ביקורתית כלשהי על עבודתן של הוועדות הקודמות, שגם הן היו אמורות להיות, כל אחת בתורה, "סוף פסוק"?

מכתב של לשכת הבריאות, אפריל 57': בדוחות שמעביר בית החולים בנהריה זה שלוש שנים אין דיווח ולו על "מקרה מוות אחד במחלקת היולדות". הוועדה: "מן הרשום במכתב עולה ספק באשר לנכונות הדיווח של בית החולים"

משפחה של יהודים תימנים במדבר בדרכה למחנה מעבר ליד עדן, אשר הוקם על ידי ארגון הג'וינט
זולטן קלוגר / לע"מ

* מצד שני, הוועדה הנוכחית הצליחה — לשיטתה — לקבוע את מותם של 13 תינוקות, שהוועדה הקודמת, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, פסקה שהם בבחינת "נעדרים". מה זה אומר על ממצאי הוועדות הקודמות? את תיקי הנעדרים הללו החליטה הוועדה לבדוק למרות שקרוביהם כלל לא פנו אליה. לעומת זאת בחרו חבריה לסמוך את ידיהם, בלי כל בדיקה, על מסקנותיהן של הוועדות הקודמות באותם מאות תיקים שבהם קבעו את מותם של התינוקות. מדוע לא נבדקו גם תיקים אלה?

* מקריאת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות מתחוורת מגמה מעיקה: בכל פעם שעדויות ההורים עומדות בסתירה לפרטים המצויים במסמכים, המעידים על מות ילדם, הוועדה דבקה במסמכים ומתעלמת מהעדויות הסותרות. זו כמובן זכותה, אך מדוע אין הוועדה מסבירה — להורים ולציבור — מנין לדעתה נובעת הסתירה הזאת? האם המסמכים תמיד נכונים ורק ההורים תמיד טועים, משקרים, מפנטזים, ממציאים, מבולבלים, לא אמינים, או שזיכרונם מתעתע בהם? כיצד זה מתיישב עם אותן הפעמים שבהן — כאשר עדויות ההורים דווקא מסבירות פרטים תמוהים במסמכים — הוועדה מגייסת אותן לחיזוק ממצאיה? האם עדויות ההורים אמינות רק כאשר הן מסייעות "לסגור את התיק" בקביעה שילדם מת?

* סעדה עואוי, למשל, העידה בוועדה כי ילדה בן בצריף המשפחה במעברת מסמיה, הועברה עם בנה לבית החולים צריפין, והניקה אותו שם במשך עשרה ימים. אחר כך נלקח ממנה התינוק בנימוק שהוא חולה וכעבור חמישה ימים נאמר לבעלה שהילד מת. הוועדה שלחה למשפחת עואוי דו"ח הקובע "בוודאות" כי סעדה עואוי ילדה בת, שמתה ביום לידתה. על סמך מה? על סמך "הודעת פטירה" של בית החולים, שלפיה "תינוק של אזני סעדה" ממעברת "מסמיה הגדולה" מת בגיל של יום אחד, ובה מצוין "מינו של התינוק כנקבה". האם ייתכן שהרישום הרפואי מוטעה, ולא זיכרונה של האם? האם מצאה הוועדה "דבר מה נוסף" מלבד אותו רישום, כדי לפסוק — בצורה קרה ובלתי אנושית — שהאם השכולה בעצם שיקרה בעדותה?

יחס סלחני לאחראים

* בדו"ח מושקע מאמץ רב להפרכת ההאשמות, כאילו הסיבה להיעלמותם של מאות הילדים היתה חטיפה ממוסדת במטרה להעבירם לאימוץ למשפחות אשכנזיות. והוועדה קובעת בפסקנות: "אמינותו של התיעוד המעיד על פטירת חלק הארי של התינוקות שנעלמו להוריהם אינה מותירה מקום לטענת החטיפה הממסדית". האם התמיהות שפורטו לעיל (ויש עוד רבות פי כמה שלא נכללו כאן) אינן משמיטות את הקרקע מתחת לקביעה זו?

ייתכן מאוד שגם אם מטילים ספק באמינותו של התיעוד, עדיין הוועדה צודקת בקביעה אחרת שלה, זהירה ומסויגת יותר, שלפיה "אין בחומר החקירה כדי להקים תשתית ראייתית — ישירה או נסיבתית — להוכחת התרחשותה של חטיפה ממסדית". יש הבדל גדול בין שתי הנוסחאות, למרות שקשה אולי להבחין בו בקריאה ראשונה. מצד שני, נדמה כי מרוב מאמצים להפריך את ההאשמה בדבר חטיפה ממסדית, הקלה הוועדה בחומרת התופעה שכן התגלתה לעיניה.

הדו"ח קובע ש-56 תינוקות נעלמו להוריהם בישראל וגורלם לא נודע. יותר מזה, הדו"ח קובע שמאות (אם לא אלפי) תינוקות הופקעו מרשות הוריהם — בכפייה, אם ההורים התנגדו — והופקדו בבתי תינוקות; ושהאחראים על ניהול מחנות העולים ובתי התינוקות נטלו בכך על עצמם את האחריות המלאה לילדים.

קצין המשטרה ישורון שיף (1952): "בכל מקום שהתנהלה החקירה נתקלו החוקרים שלנו בהעדר רישום מסודרת בבתי חולים, מרפאות, בתי תינוקות וכיוצ"ב, דבר שמנע ניהול חקירה יעילה ומסודרת"

כאשר תינוק חלה, הוא נשלח לאשפוז בבית חולים מבלי להודיע להוריו, ובוודאי מבלי לקבל את רשותם. הוועדה קובעת כי "למרבית הצער", הקשר בין בתי התינוקות והנהלות המחנות לבין בתי החולים היה "רופף". הדו"ח מתאר מאות מקרים שבהם תינוקות כאלה מתו ונקברו בלי ידיעת הוריהם. וחברי הוועדה פוסקים כי בנסיבות אלו "עשויים היו להישאר תינוקות מנותקי קשר ממשפחותיהם", ו"האפשרות של מסירת תינוקות לאימוץ עולה ברמת הסתברות גבוהה" (זו, אגב, היתה גם המסקנה של סדרת הכתבות מאת יגאל משיח, שהתפרסמו במוסף "הארץ" בשנים 95'-96').
הדו"ח קובע שכאשר המשפחה, "מטעמים שונים, בדרך כלל מוצדקים", לא באה לביקורים אצל התינוק בבית התינוקות, "לא נעשה דבר מצד הגורמים האחראים להחזקת התינוקות שם לחידוש הקשר", והסגל קבע שהתינוק "ננטש"; "התמונה חזרה ביתר שאת כאשר מדובר בתינוקות שאושפזו בבתי חולים". התחנה הבאה היתה מסירה לאימוץ. במקרה אחד שנחקר, שבו נמסרה תינוקת לאימוץ ללא כל מאמץ לאתר את משפחתה, איש לא חשב לנכון "להותיר רישום שיאפשר בעתיד להתחקות אחר עקבותיה".

הוועדה קובעת כי אימוץ בנסיבות כאלו "היה כרוך ב'התעלמות' משמו הרשום של התינוק". האחראים לכך הפרו את "החובה הפורמלית" שלהם, שאותה לקחו לעצמם מעצם העובדה "שההורים חויבו למסור את תינוקותיהם לבתי התינוקות", וגם את "החובה האנושית של שמירת קשר בין תינוקות חסרי ישע שהיו בשליטתם של הגורמים האמורים, לבין ההורים חסרי האונים".

* מדוע, אם כן, פוטרת הוועדה מאחריות את הדרגים הזוטרים והבינוניים במערכת הזאת? מדוע היא כותבת ש"קשה לבוא בטרוניות בהקשר זה לסגל המקומי של בתי התינוקות"?

* סלחני במיוחד יחסה של הוועדה להנהלות בתי החולים: "קשה עוד יותר, אם לא בלתי אפשרי, לבוא בטרוניה בהקשר זה אל הנהלות בתי החולים, אשר היו עמוסים לעייפה והתמקדו במתן טיפול רפואי לחולים". האמנם? האם כל אנשי המינהלה של בתי החולים עסקו ב"מתן טיפול רפואי לחולים"? האם עומס עבודה מצדיק משלוח תינוקות לקבורה מבלי להודיע להוריהם? האם הוא מצדיק רישומים משובשים ושגויים שגרמו לניתוק ילדים מהוריהם?

* בדו"ח נכתב: "קשה לברר היום מדוע השלימו בשעתו העובדות הסוציאליות עם חוסר המעש שגילו הגופים שנשאו באחריות לקליטתם של עולי תימן, בכל הקשור לשמירת הקשר בין התינוקות למשפחותיהם ולאיתור ההורים והתינוקות במקרים של אובדן הקשר ביניהם, ומדוע לא הקימו בשעתו קול זעקה בעניין זה, אלא בחרו בדרך של מסירה לאימוץ". ומעסיקיהן של העובדות הסוציאליות, איפה הם היו? האם הם לא נושאים בשום אחריות?

* אין לוועדה ולו מלת ביקורת אחת על אנשי חברות קדישא, שקברו מאות ילדים בלי זיהוי ודאי של הגופה על ידי בן משפחה, ובלי נוכחות המשפחה בכלל. הרי הם, רובם ככולם יהודים דתיים, ידעו עד כמה חשוב להורים רבים, ובמיוחד ליוצאי תימן, שהיו ידועים באדיקותם, להשתתף בקבורת ילדם ולומר קדיש אחריו. איך זה שהם השלימו עם הקבורה הפרטיזנית ולא הקימו קול זעקה? האם ניסתה הוועדה לברר זאת עם כמה מהם? אם כן, למה אין לכך זכר בדו"ח? אם לא, למה לא? ומה בדבר האחראים על בתי הקברות? והרבנים? והרבנות הראשית? ומשרד הדתות? למה אין להם אזכור בדו"ח?

* לזכותם של חברי הוועדה, הם מטילים את האחריות על הדרגים הגבוהים. מדוע, אם כן, הם עצרו בהנהלת הסוכנות היהודית? רק היא אחראית? האם לא היתה בישראל ממשלה שהפקידה את הטיפול במחנות העולים בידי הנהלת הסוכנות? ומה בדבר אחריותם של בתי המשפט, שאישרו אימוצים רק על סמך עדויות של נציגי הממסד כי הילד "נטוש", או "אסופי"? ומה בדבר אחריותו של משרד הסעד, שהיה אחראי על חלק משמעותי ממסלול האימוץ? או משרד הבריאות, שקיבל כבר ב-1952 המלצה מהמשטרה לפתוח בחקירה מקיפה של ההיעלמויות?

* 13 ילדים נעלמו במחנה חאשד שליד עדן. הוועדה מתארת את התנאים הנוראים ששררו במחנה, שבו רוכזו היהודים עד להטסתם לישראל, כאילו זו גזירה משמים.
האחראי למחנה היה ארגון הג'וינט; אבל גם שם היתה ממשלה ריבונית: עדן היתה אז מושבה בריטית. האם אין יסוד להטיל על ממשלת בריטניה ולו חלק מהאחריות למותם ולסבלם של המוני יהודים, ולהיעלמם של 13 הילדים? וממשלת ישראל, היכן היא היתה? האם מצאה הוועדה אזכור כלשהו של מחאה ישראלית על התנאים בחאשד, או דרישה מבריטניה לשפרם?

הוועדה מתארת את התנאים הנוראים ששררו במחנה חאשד שליד עדן, שבו רוכזו היהודים עד להטסתם לישראל, כאילו זו גזירה משמים. האם מצאה הוועדה אזכור כלשהו של מחאה ישראלית על התנאים שם?

עובדים סוציאליים מחלקים ביגוד במחנה מעבר של ארגון הג'וינט בעדן, תימן, ב-1949
זולטן קלוגר / לע"מ

* בדו"ח יש הבחנה בין "חטיפה ממסדית" לבין "מסירה מזדמנת לאימוץ", וחברי הוועדה כותבים: "גם 'מסירה מזדמנת לאימוץ' מהווה, בסופו של דבר, הוצאה של תינוקות מרשות הוריהם שלא על דעתם וללא הסכמתם". וחברי הוועדה עצמם טוענים, שגם כאשר נודע לצמרת הממסד על מקרי היעלמות, לא ננקטו הצעדים המתחייבים להפסיקם. "למרבה הצער", הם מסכמים, "הגורמים האמורים בהנהלת הסוכנות לא מילאו את חובתם בהקשר זה". רק הנהלת הסוכנות לא מילאה את חובתה?

* וגם כאשר הוועדה מצביעה על אחראים, היא מסתפקת ב"גורמים" או במוסדות.
בראש כל אותם מוסדות היו אנשים. מי היו האנשים הללו? אין להם שמות? מחברי הדו"ח מפרטים בטבלאות כמה ילדים נעלמו מאילו מחנות באיזו תקופה. בידי מי היו הילדים הללו מופקדים בעת שנעלמו?

* הוועדה קובעת כי בחומר שהובא לפניה נמצאה "אחיזה" לטענות יוצאי תימן בדבר יחס של "התנשאות", "פטרנליזם", "אפוטרופסות", "אי אכפתיות" ו"זלזול" מצד הממסד, שבו נתקלו מצד "הגורמים האחראים". אבל כאשר היא נאלצה לתאר ולהגדיר את מחדליהם של אותם "אחראים", שעשרות ומאות ילדים שהופקדו בידיהם "נעלמו", נדמה שחיפשה את המלים העדינות ביותר בשפה העברית. המלה אשמה, למשל, או רשלנות, או רשלנות פושעת, אינן מופיעות כלל בדו"ח (האם זה משום שמינוחים אלה עשויים לשמש הורים בתביעת נזיקין אזרחית נגד הנהלת הסוכנות?). גם המלה מחדל נראתה לוועדה חריפה מדי. במה בחרה לבסוף? "אוזלת יד" ו"כשל מינהלי".

* את הדברים הללו כתבו חברי הוועדה בידיעה שהם עומדים לדווח על 69 ילדים שנעלמו וגורלם לא נודע. מה זה אומר עליהם ועל יחסם לטרגדיה ההמונית שנפרשה לנגד עיניהם? ראוי להשוות זאת עם דבריו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, במכתבו מאוקטובר 1952 אל מנכ"ל משרד הבריאות. שיף, שהיה מודע היטב לקשיים שבהם פעלו הגורמים האחראים, נרעש לגלות כי שישה(!) תינוקות נעלמו וכתב: "אינני מתעלם כמובן מהעובדה, שכל המקרים האלה קרו בתקופה של העלייה הרחבה מארצות המזרח, שעה שהלחץ על מנגנון בתי החולים והמוסדות הרפואיים היה גדול. יחד עם זאת נראה לי, שאין לעבור על סדר היום לגבי פרשה עגומה זו, שעה שהמדובר הוא בהעלמם של תינוקות שגורלם אינו ידוע עד היום ואני סבור שהדבר עוד עלול להכות גלים בציבור".

קצין המשטרה הנסער המליץ למשרד הבריאות לפתוח "בחקירה מקיפה" של "סדרי הרישום של תינוקות וילדים רכים במוסדות רפואיים ובבתי ילדים ובעיקר במרכזי העולים החדשים", כדי "לנסות לגלות את כל הרישומים הנוגעים להיעלמם של התינוקות". אפשר רק לשער כיצד היה שיף מגיב למקרא הדו"ח הנוכחי, אילו היה חי עמנו כיום.

* דוברת בתי המשפט, בתגובה על סדרת שאלות שהופנו ליו"ר ועדת החקירה הממלכתית, השופט העליון בדימוס יעקב קדמי: "הוועדה סיימה את תפקידה בתור שכזאת, עם הגשת הדו"ח לממשלה. דו"ח הוועדה — לרבות הנספח — משקף את ממצאיה ומסקנותיה, ואין בלתו. פרוטוקול העדויות וכל חומר החקירה יעמוד — עם סיום פעילות גניזתו — לעיונו של כל גורם מעוניין, במשרד גנז המדינה".

*     *     *

* אל הכתבה האחרונה בסדרה: "הבת שלך מתה, קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן" מאת אביבה לורי, שפורסמה לראשונה ב-14.12.2001

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות