היעלמותם של ילדי תימן: מזימה מאורגנת או רשלנות נפשעת?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מחנה עולים בבית ליד, 1949
מחנה עולים בבית ליד, 1949צילום: בראונר טדי / לע"מ
יגאל משיח
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 05/09/1997

המונח "חטיפת ילדים" מעורר מיד בזיכרון סצינות קולנועיות של כנופיות מאורגנות שארבו להורים בפינות אפלות, גזלו את ילדיהם והעבירו אותם לאימוץ תמורת תשלום. החקירה הממושכת של "הארץ" לא העלתה ראיות כלשהן לפשע מאורגן כזה. אנשים לא התגנבו באישון לילה לבתי החולים או למעונות הילדים וחטפו ילדים כדי למוכרם לאימוץ. אין שחר גם לטענות הסנסציוניות כאילו רקח הממסד קשר לגזול ילדים תימנים מהוריהם במטרה למסור אותם ל"הורים ראויים". נציגי הממשלה לא התכנסו בחשאי ורקמו מזימות אפלות כאלה. לא נראה לי גם שיימצא מסמך שיוכיח את הקנוניה, או את תיאוריית הגזל המתוכנן. זה לא קרה כך.

הכתבה מתוך מוסף "הארץ", 5.9.97

אבל מה שקרה היה גרוע מזה, דווקא בגלל שהתהליך היה יותר אפור ומשום כך יותר טראגי. בשנותיה הראשונות של המדינה, בלחץ העלייה ההמונית וקשיי הקליטה, ובתוספת היחס הגזעני והמתנשא של הגורמים המטפלים, נוצר מצב שבו יכלו להיעלם עשרות ומאות ילדים, לאבד את זהותם ולהגיע אל הורים מאמצים בהליך משפטי "חוקי" כ"אסופים". ואף אחד לא טרח לחפש את הוריהם האמיתיים, שהיו מפוזרים אמנם במעברות אבל לא מעבר להרי החושך.

אלפים מילדי תימן שהגיעו אז לישראל, וגם אלה שנולדו כאן, היו חלשים מאוד, סבלו מתת תזונה, מהתייבשות וממחלות רבות, בעיקר של דרכי העיכול. רשויות העלייה והקליטה נהגו בחולים ובהוריהם באדנות: נכנסו לאוהלים ולקחו את הילדים לאשפוז, לעתים רבות בכוח, בלי הסכמת הוריהם. יש לזכור שבשנים ההן השתוללה בישראל מגיפת פוליו: חום גבוה היה סימן מדאיג, פוליו היתה מחלה מדבקת וצריך היה לבודד את הילד מיד. ילדים שחלו (בעיקר כאלה שלקו בשלשולים קשים) הוצאו מהאוהלים וממעונות היום ורוכזו במרפאות. משם נלקחו והועברו לבתי חולים, פעמים רבות באמצע הלילה, פעמים רבות בדחיפות, בלי הקפדה על רישום זהותם, כמו חבילות, מבלי לחשוב מראש על הקשיים שיתעוררו לאתר את ההורים כדי להחזיר אליהם את ילדיהם.

אסתר גולן, אחות במחנה העולים ראש העין, סיפרה ל"הארץ" על הפחדים ממחלת הפוליו. כאשר חומם של הילדים היה עולה, היו מזעיקים אמבולנס ושולחים אותם לבית החולים. לא תמיד שלחו ילד עם תווית זיהוי מלאה, לא היה זמן. בסוף היום היו האמהות באות לקחת את ילדיהן מהמעון; האמהות הכירו את ילדיהן וידעו לזהותם. לאבות היה קשה יותר, היא מספרת. אם היה בא אחד האבות לאסוף את ילדו הוא היה ממתין עד שיילקחו כל הילדים, ולוקח את מי שנשאר.

הזלזול בהליכי הרישום והזיהוי היה נפשע. אין לכך הגדרה אחרת, מה גם שלרבים מהם היו שמות דומים והצוות הרפואי התקשה להבדיל ביניהם לפי מראם. לא תמיד הודיעו להורים בעוד מועד שהילד נלקח לאשפוז, על פי רוב הודיעו על כך להורים רק כשבאו לבקר את ילדיהם במעון או במרפאה שבמחנה העולים. לפעמים התחלפו האחיות אחרי שיצא האמבולנס, ומאחר שלא היו הליכי רישום מסודרים, לא ידעה האחות המחליפה מי נלקח, מי הוחזר ולאיזה בית חולים יצא המשלוח.

נהגי אמבולנס מאותם ימים שאותרו בחקירת "הארץ" העידו שהסיעו ילדים חסרי שם לבתי החולים. לפעמים נסע הנהג עם המשלוח בלי אחות מלווה. הנהג הראשון שהסכים להתראיין סיפר איך היו מעירים אותו משנתו בתחנת מגן דוד בחדרה להסיע ילדים באמצע הלילה לבתי החולים. הכוונה מן הסתם היתה טובה. מצבם של הילדים החריף והם היו זקוקים לטיפול במהירות, אבל כאשר אל הדחיפות התלווה זלזול — הצירוף הוליד רשלנות פושעת.

נהג אמבולנס אחד סיפר ל"הארץ" איך הסיע תינוקות בקופסאות לבית החולים רמב"ם בחיפה. שמו של כל ילד נכתב על פתק שהונח בקופסה. כשפתח הנהג את הדלת העיפה הרוח את הפתקאות ובלית ברירה מסר למחלקת המיון ילדים אלמונים. המיון קיבל אותם בלית ברירה והעבירם למחלקת הילדים. לא היה סיכוי שילדים אלה יחזרו להוריהם. נהג אמבולנס אחר התוודה שלפעמים לא ידע למי למסור את הילדים: הוא היה בא למעברה, מפעיל את הסירנה, ההורים היו מתקבצים סביב האמבולנס והוא היה מציג להם את הילדים, אחד אחד. רבים גדלו והשמינו במשך חודשי ההחלמה, והורים התקשו לזהות את ילדיהם. בכל מקרה שילדים נשארו בלי דורש, הוא החזיר אותם לבית החולים. האפשרות שהורים לקחו ילדים לא שלהם ושאחרים איבדו את בניהם ובנותיהם סבירה מאוד, טען אותו נהג.

ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה, סיפר שבמחנות לא ניהלו מעקב קפדני אחרי הילדים, לא היה רישום, לא היה סדר. היה תוהו ובוהו, סיפר פלד. לפעמים הנהג לקח את הילדים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. היו עשרות מקרים כאלה, טען פלד, ובתוך הבלגן הזה יכול להיות שאנשים לקחו ילדים לא שלהם.

בבתי החולים מילאו הילדים האבודים את המחלקות. לפעמים ידעו במחנות לספר להורים שהילד נשלח לאשפוז בבית חולים. כדי לנסוע לבקרם היו ההורים תלויים בהסעה מאורגנת מהמחנה. וכי מה תעשה אם בת 17 או בת 37, שאתמול הגיעה בטיסה ראשונה בחייה לארץ חדשה? כיצד תיסע לעיר הגדולה, לבית החולים, כיצד תאתר את המחלקה ותזהה את בנה בין עשרות הילדים חסרי השם. היו אמהות עקשניות שעברו את כל דרך הייסורים הזאת וכשהגיעו לבית החולים אמרו להן "נפטר". הילד אולי מת, אולי היה עדיין מאושפז בלי זיהוי (לפעמים התקשו בבית החולים לטפל בילד חסר שם, ובמשך הזמן נתנו לו שם חדש כלשהו, העיקר שתהיה לו זהות), אבל אולי כבר נשלח למוסדות ויצ"ו להחלמה. ילדים רבים אכן מתו בבתי החולים, אבל מי נותר בחיים היה קשה לברר. אז אמרו מת ונפטרו מנדנודי ההורים.

מי שתמה כיצד הפקירו האמהות את ילדיהן במשך זמן רב בבתי החולים לא מתחיל אפילו להבין את פער התרבויות ואת חוסר האונים הנורא של התימנים אז. לפעמים באו אמהות לבית החולים כדי לשמוע שילדיהן מוחזקים בבידוד ואי אפשר להכניסן למחלקה. רבות מהן הבינו רק שלא מרשים להן לראות את הילד, ולא חזרו. האמינו שמי שלקח גם ידאג להחזיר, סמכו על הרשויות, האמינו בתמימות שיש מי שדואג, יש מי שיודע מה הוא עושה, יש מי שאחראי.

אם אמיצה אחת שהגיעה לרמב"ם קיבלה את התשובה הידועה. בתך מתה. היא סירבה להאמין. למזלה פגשה אח יוצא תימן, ותיק בארץ, ששאל אותה אם לילדה היו סימנים מזהים. האם סיפרה שלבתה יש "אצבע מקופלת", פעם נכוותה ברותחין. האח העלה בסתר את האם למחלקה, והילדה נפלה בזרועותיה. מוסף "הארץ" פירסם צילום של האם ובתה, אצבעה של הבת עדיין עקומה. מה היה עולה בגורלה של ילדה זו לולא מצאה אותה אמה? אולי היתה נשלחת להבראה במוסד של ויצ"ו העולמית בצפת. הרופאה של אותו בית הבראה סיפרה שילדים רבים נשלחו לבית ההבראה מרמב"ם במצב ירוד, ושוחררו אחרי שהחלימו. היא חתמה על תעודות שחרור רבות, אבל לא היתה בטוחה שהילדים הוחזרו להוריהם.

וכשנסתמו המחלקות בבתי החולים נשלחו הילדים האלמונים למוסדות ויצ"ו. נשלחו ואבדו לתמיד. "הארץ" איתר את האחות הראשית של מוסד "אם וילד" (ויצ"ו תל אביב) וזו סיפרה שלפחות ילד אחד מכל עשרה במוסד נשלח לאימוץ. מי היה אחראי למצוא את הוריהם של הילדים חסרי השם ולהחזירם להוריהם? הצוות הרפואי במחנות הסיר מעצמו את האחריות ברגע ששלח את הילדים לאשפוז. נהגי האמבולנסים סיימו את תפקידם ברגע שהפקידו את הילדים בבתי החולים. בתי החולים הסירו מעצמם את האחריות ברגע שהילד החלים ונמסר למוסדות הרווחה. אנשי ויצ"ו דאגו לתת לילדים שמות חדשים, לפעמים אפילו החליפו שוב את השם שקיבל הילד בבית החולים, וחיפשו להם הורים מאמצים, אבל לא חשבו שתפקידם לאתר את הוריהם האמיתיים. כך נהגו גם השירותים הסוציאליים. לפעמים פירסמו מודעות זעירות בעיתונים היומיים, לפני מסירת ילד אלמוני לאימוץ. פירסמו ויצאו ידי חובה.

הכל נעשה "כחוק": כשנמצאו לילדים שאבדו הורים מאמצים, סידרו להם ניירות רשמיים וצווי אימוץ. מי שחושב שפתיחת תיקי האימוץ תפתור את התעלומה מיתמם או מנסה לברוח מהמסקנות. כיצד תימצא בתיקי האימוץ אינפורמציה על זהותו של הילד ועל הוריו הביולוגיים? הרי אילו המידע הזה היה אז בידי המוסד שהחזיק בילד, רוב הסיכויים שהוא היה מוחזר להוריו.

צילה לוין, שאיתרה את אמה בשבוע שעבר, הובאה למרפאתו של רופא ילדים בחיפה ומשם נשלחה לאימוץ. יהיה מי שיקפוץ על המציאה ויאמר "נחטפה". אפשר גם לטעון שהלכה לאיבוד בבלגן הגדול ונמצאו לה הורים מאמצים. בכל מקרה, מישהו מצא אותה, מישהו החזיק בה, מישהו מסר אותה, ואם אבדה כשאר הילדים האבודים — איש לא חיפש את הוריה. גם זה פשע.

אסור להיתמם. סביר להניח שבתוך הבלגן הנורא נמצאו "נשמות טובות" שהמציאו ילדים תימניים, בישראל ומחוצה לה, לזוגות מבקשי אימוץ. ואפילו היו כוונותיהם טהורות, גם זה סוג של פשע.

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "המתים קמו לתחייה" מאת אביבה לורי, שפורסמה לראשונה ב-7.12.2001